מאמר זה עוסק בצורך של האדם במשמעות והשקפת היהדות בעניין זה.

א. בקשת המשמעות - יסוד הפילוסופיה האנושית

תולדות התרבות האנושית הן עדות לניסיונו של האדם לגלות ולהבין את יסודות ההוויה, מתוך תקווה שאותם יסודות יוכלו לסייע בידו לגזור ערכים, מוסר ודרך חיים. יסודו של חיפוש זה נעוץ בתחושה הבסיסית והסובייקטיבית של האדם, כי ישנה דרך שהוא צריך ללכת בה, ומחובתו לגלותה. השאלות הנשאלות אצל כל אדם: האם אני חי נכון? האם אני מנצל את חיי כראוי? האם אני בדרך הנכונה? מעידות על דרישה בנפש האדם לתכליתיות ולמשמעות בחייו.
כותב ה'חזון איש', אברהם ישעיהו קרליץ, מגדולי הדור במחצית הראשונה של המאה ה-20:
"אם האדם הוא בעל נפש ... הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה. ... לא נשאר בו רוח חיים בלתי אל החידה כל מעיינו ומגמתו, ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה, כי מה לו ולחיים, אם החיים הנעימים האלו נעלמים ממנו תכלית ההעלם. ונפשו סחרחרה ואבלה וכמהה להבין סודה ולדעת שורשה, והשערים ננעלו".
שאיפתו של האדם למצוא משמעות לחייו היא שאיפה אוניברסלית, ולכן ניתן למצאה אצל הוגי דעות במקומות שונים ובמשך הדורות השונים, נסתפק בדוגמאות בודדות:
הפילוסוף אלבר קאמי:
"לו גילתה המחשבה, במראות המשתנות של התופעות, יחסים נצחיים העשויים לסכם אותן תופעות ולסכם את עצמם לעקרון אחד ויחיד - אפשר היה לדבר על אושר כזה של הרוח, שלעומתו ייראה אושרם של יושבי גן-עדן כחיקוי עלוב. געגועים אלה לאחדות, תיאבון זה למוחלט, ממחישים את המהלך היסודי של הדרמה האנושית".
[קאמי, המיתוס של סיזיפוס, עמ' 26]
במקום אחר כותב קאמי:
"מכל השאלות - משמעות החיים היא השאלה הדוחקת ביותר".
סוקרטס אמר:
"החיים ללא חשבון נפש - אינם חיים".
[ההתנצלות, עמ' 38]

ב. בקשת המשמעות - יסוד החקירה המדעית

למן תאלס שאמר: "הכול מים", דרך פיתגורס שאמר: "הכול מספר", הירקליטוס שאמר: "הכול זורם", האטומיסטים היוונים שניסו להגיע לרמה הבסיסית ביותר של החומר, ועד לימינו אנו שבהם מנסים אנשי המדע לגלות ולהגדיר את הכוחות המפעילים את הטבע - מעידים החקירה והחיפוש של האדם על רצונו להבין את העולם כדי לדעת כיצד הוא, כאדם, משתלב במערכת. דברים ברוח זו כתב מי שהיה מגדולי המדענים במאה ה-20, אלברט איינשטיין: "את המדע יכולים ליצור רק אלה החדורים במלואם שאיפה לאמת ולהבנה".
ד"ר ז'אן המבורג (מחלוצי השתלת הכליות):
"ככל שתלך ותתבגר, תבחין כי לכל בני האדם שאיפה משותפת להקנות משמעות לחייהם הארעיים".
[ד"ר ז'ן המבורג, "ברכת הרפואה"]

ג. הצורך במשמעות על פי הפסיכולוגיה המודרנית

יש המטילים ספק אם חיפוש משמעות לחיים הוא דבר חיובי. לדעתם, העיסוק בשאלות מסוג זה מגלה שהשואל הוא "לא נורמלי", ובריא היה לו יותר אילו הניח לשאלות "פילוסופיות" אלה ולא "מסתבך" בשאלות ש"אין להן תשובה".
הפסיכולוגיה המודרנית מגלה שככל שהמשמעות שמוצא האדם לחייו ברורה יותר, כך רצונו לחיות חזק יותר. פרופ' ויקטור פרנקל ייסד באמצע המאה ה-20 אסכולה חדשה בפסיכותרפיה - האסכולה הווינאית השלישית (לאחר זו של פרויד וזו ושל אדלר). אסכולה זו, המכונה לוגותרפיה (לוגוס ביוונית - פשר, משמעות. תרפיה - ריפוי), מנסה לרפא אנשים הסובלים מבעיות נפשיות כאלו ואחרות על ידי מציאת משמעות לחייהם. פרופ' פרנקל מחדש כי:
"הלוגותרפיה גורסת, שהשאיפה למצוא משמעות לחיים היא הכוח המניע הראשוני של האדם. משום כך אני מדבר על 'השאיפה לפשר', בניגוד לעקרון העונג (שנוכל לכנותו גם: 'השאיפה לעונג'), שהפסיכואנליזה של פרויד עומדת עליו, וכן בניגוד ל'שאיפה לכוח' המודגשת בפסיכולוגיה של אדלר".
עוד כותב פרנקל:
"כופר אני בכל תוקף בהנחה, שחיפושיו של אדם אחרי פשר בהווייתו, או אפילו פקפוקיו בפשר זה, הם בכל מקרה תולדה של מחלה. התסכול הקיומי כשלעצמו אינו לא פתולוגי ולא פתוגני. דאגתו של אדם, ואף ייאושו, על מידת כדאיותם של החיים, הם מצוקה רוחנית, אך בשום פנים ואופן אינם מחלה נפשית. ... אמת, חיפושי האדם אחר פשר וערכים עלולים לעורר מתיחות פנימית ולא להשרות שיווי משקל פנימי. אולם מתיחות זו עצמה היא תנאי קודם הכרחי לבריאות הנפש. הריני מעז לומר, כי אין לך דבר בעולם שעשוי לעזור לאדם להתגבר אף על הגרוע מכל כמו הידיעה כי יש פשר לחייו. הרבה חכמה גנוזה במאמר ניטשה: 'מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, הוא יוכל לשאת כמעט כל 'איך''. ...
הנה כי כן יכולים אנו לראות, כי בריאות הנפש מבוססת על מידת מה של מתיחות, הלא היא מתיחות בין מה שאדם כבר פעל ובין מה ששומה עליו לפעול, או הפער בין הווייתו של אדם ובין מה שראוי הוא להיות. מתיחות כזו טבועה במהותו של האדם ולכן הכרח בה לתקינות הנפשית. ... מי שמניח, שצורך ראשון הוא לאדם להגיע לשיווי משקל, או למה שקרוי בביולוגיה, 'הומאוסטסיס', כלומר: מצב של העדר מתיחות, טועה טעות מסוכנת בתפיסת המושג של היגיינה נפשית. לא מצב של העדר מתיחות נחוץ לאדם, אלא השאיפה והמאבק אל מטרה ראויה לו. לא התפרקותה של מתיחות בכל מחיר דרושה לו, כי אם התביעה שיקום ויגשים פשר פוטנציאלי שמצפה לו".
פרנקל מוסיף נתונים ממשאל דעת קהל שנערך בצרפת:
"לפי תוצאות המשאל-הודו 80% מן האנשים שנשאלו, כי האדם זקוק למשהו שלמענו יחיה. יתר על כן: 61% הסכימו, שיש בחייהם משהו או מישהו שלמענו הם מוכנים אף למות. ערכתי אותו משאל גם במרפאתי בווינה בין החולים וסגל העובדים שלי, והתוצאות היו זהות כמעט..."
והוא מסכם: "השאיפה לפשר היא ברוב בני האדם לא בגדר אמונה אלא עובדה".
ד"ר ג'וזף פאברי, מנהל המכון ללוגותרפיה באוניברסיטת קליפורניה כותב:
"אין מתגברים על הריק הקיומי באמצעות הסתכלות עצמית, ולא בניסיונות לסתום אותו בבידור, בשררה, בכסף, בסמים משכרים או בהשתלהבות הרוחות, כי אם על ידי כך שממלאים אותו במשמעות.
...
כדי לשמור על בריאות יש צורך להימנע ממתחים גופניים ונפשיים מזיקים, ואילו מתחים רוחניים בריאים מחזקים את שרירינו הרוחניים. המתח הבריא ביותר מתהווה בין מה שהננו לבין שאיפות חזוננו, או, לפי הביטוי האהוב על פרנקל, 'המתח בין חוויה לבין משמעות'.
...
המאבק על המשמעות אינו קל. החיים אינם חייבים לנו תענוגות, אך הם מציעים לנו משמעות. בריאות נפשית אינה מנת חלקם של אלה התובעים אושר, כי אם של אלה המוצאים משמעות. לאחרונים בא האושר בתוצר לוואי. הוא תוצאה של נביעה ולא של רדיפה.
...
על פי תורת הלוגותרפיה, המרדף אחר משמעות מהווה את תמצית האנושיות שלנו. אם נבלום אותו, "תיפער בתוכנו התהום השטנית של הריק הקיומי".
מציאת משמעות לחיים אינה רק דרך לברוח מהריק הקיומי, כדברי פרנקל, זוהי גם הדרך להגיע לאושר אמיתי. ד"ר פאברי מבחין בין דברים הגורמים לאדם להרגיש מאושר לבין דברים המעניקים לאדם סיבה להיות מאושר. סיבה לאושר יכולה לנבוע רק מדברים הנותנים משמעות לחיים. האושר עצמו אינו מטרה אלא תוצאה של חיים משמעותיים. וכך הוא כותב:
"החשוב הוא חיפוש המשמעות. חיפוש האושר הנו מונח מופרך מעיקרו.
ככל שנתאמץ למצוא אותו, כן יחמוק מאתנו... . מימי אריסטו עד ימי ג'פרסון, נחשב האושר למטרת חיים עיקרית, וחיפושו נחשב לעיקר חייו של האדם. פרויד הפך את עקרון העונג למרכזי במניעי האדם. אולם פרנקל הזהירנו כי העונג אינו יעד כי אם תוצר לוואי. אין אנו מסוגלים להתקשר באורח ישיר לאושר, אלא רק לפעולות או לאנשים המעניקים לנו אושר, באמצעות מסירותנו למשימה מסוימת או לאדם אחר.
... פרנקל נשאל לדעתו על גרימת אושר וחוויות שיא מתוך שימוש באמצעים מלאכותיים כגון סמים משכרים, 'כדורי אושר' ואלכוהול. הוא השיב שאמצעים אלה לעולם אינם יכולים להיות סיבת אושרנו, אך יכולים הם לגרום לנו אושר. סיבה - יש לה זיקה ליחס נפשי, אך גורם הוא רק גופני וביוכימי. כשנערה בוכה על אבדן ידידה, יש לה סיבה לבכות. אך כשהיא בוכה תוך כדי קילוף בצל, אין הבצל סיבת דמעותיה. הוא רק גורם להן. אפשר לגרום עונג באמצעות תרופות, ואפילו בזרם חשמלי. פרנקל מתאר ניסוי, שבו הוחדרו מוליכים חשמליים לנקודה מסוימת במוחותיהן של חולדות, כך שבכל פעם שלחצה חולדה על ידית, נגרם לה עונג בדומה לזה של אכילה. לבסוף לחצו החולדות על הידית אלפי פעמים ביממה, והתעלמו ממזון ומבני זוג אמיתיים. כך מתנהגים אנשים החווים עונג באמצעות גורמים, במקום לחוותו כתוצאה סיבתית. הגורמים הם כימיים, הסיבות יכולות להיות רק אנושיות".

ד. העדר המשמעות - מחליש את רצון החיים

כשם שאדם המונע מגופו את צרכיו הגשמיים (אכילה, שתייה, שינה) גוזר על עצמו ניוון ומיתה, כך המתעלם מן הצורך הנפשי למשמעות גוזר על עצמו את חולשת הנפש והשחתתה. פרופ' פרנקל, כשאר יהודי וינה, עבר על בשרו את זוועות השואה. הוא ישב במחנות הריכוז שנים מספר ואיבד את כל משפחתו. על רקע מה שראה וחווה במחנות פיתח את שיטתו הפסיכואנליטית - 'לוגותרפיה'. בין יתר חוויותיו במחנות הוא מתאר:
"אסיר שאבדה אמונתו בעתיד, בעתידו, גורלו נחתם. משאבדה אמונתו בעתיד בטלה גם אחיזתו הרוחנית; הוא נידרדר וסופו ניוון הגוף והנפש.
...
במחנות הריכוז הנאציים ראינו (ודבר זה נתאשר ע"י פסיכיאטרים אמריקניים ביפן ובקוריאה), כי אלה שידעו כי מצפה להם תפקיד שעליהם לקיימו, היו מסוגלים לצאת מהם חיים".
האם בעיה זו קיימת רק במחנות הריכוז?
כותב פרנקל:
"אני בא לדון בהשפעה המזיקה של אותה הרגשה שחולים רבים קובלים עליה כיום, ההרגשה שחייהם נעדרי פשר לחלוטין. אין הם מכירים בשום פשר שכדאי לחיות למענו. תחושת ריקנותם הפנימית רודפת אותם; הם שבויים בידי מצב שכיניתיו 'הריק הקיומי'. הריק הקיומי הוא חיזיון נפרץ במאה ה-20.
...
ניתן דעתנו, למשל על 'הנירוזה של יום ראשון', אותו דיכאון שתוקף אנשים המתחילים לחוש בהעדר התוכן בחייהם, כשהמולת שבוע העבודה מגיעה אל קצה ומתגלה הריקנות שבתוך עצמם. מקרי התאבדות לא מעטים מקורם בריק קיומי זה".
בצורה גלויה כותב על כך קאמי שוב ושוב:
"בעיה פילוסופית רצינית יש רק אחת - ההתאבדות, לפסוק אם כדאי לחיות את החיים האלה או לא כדאי. ... להתאבד פירושו להודות; אדם מודה כי החיים גברו עליו או כי אין הוא מבין אותם. הרי זו פשוט הודאה כי כל העניין לא כדאי.
...
למות מרצון, משמע שאדם עמד על האופי המגוחך של הרגל זה (לחיות), על העדר כל טעם עמוק בחיים, על אופיה חסר המשמעות של התרוצצות יומיומית זו, על חוסר התועלת שבייסורים.
...
באורו הקטלני של גורל זה [המוות] מתגלה חוסר התועלת. שום מוסר ושום מאמץ אינם מוצדקים, מראש, נוכח המתמטיקה העקובה מדם המארגנת את קיומנו".
ה. העדר המשמעות - שורש לאלימות
בהעדר משמעות אמיתית ועמוקה לחייו נאלץ האדם לפצות צורך בסיסי זה שבנפשו על ידי תחליפים זולים. מסביר פרופ' פרנקל:
"לפעמים נמצא שהשאיפה המתוסכלת לפשר, מקוזזת על ידי שאיפה לכוח, לרבות הצורה הפרימיטיבית ביותר של השאיפה לכוח, השאיפה לממון. במקרים אחרים באה השאיפה לתענוג ותופסת את מקומה של השאיפה המתוסכלות לפשר".
אך כבר הקדימו הרמב"ם וכתב:
"יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה".
הרמב"ם מגלה לנו כי נפשו של האדם אינה סובלת חוסר סיפוק; באין סיפוק ממשמעות רוחנית לחיים, יחפש האדם סיפוק בתחום הגשמי. עיקרון זה בכוחות הנפש אנו מוצאים כבר בדברי חז"ל שאמרו בלשונם הציורית: "והבור ריק, אין בו מים - ... מה תלמוד לומר?" (אם נאמר שהבור ריק ברור שאין בו מים. מדוע טרחה התורה לציין זאת?) עונים חז"ל: "מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו". האדם משול לבור, וטבעו של הבור הוא שאינו סובל ריקנות. אם לא ימלאו אותו במים (תורה), יתמלא הבור במזיקים (תאוות ומידות רעות).
לא הבאנו את דברי חז"ל והרמב"ם אלא כדי להראות שאדם יכול למצוא את המשמעות לחייו ברמות שונות; העיקרון נשמר - עליו לספק את הצורך הנפשי במשמעות. להישאר ריק אי אפשר לו.
תוצאות החסר במשמעות אמיתית לחיים הן הרסניות. המילה 'אלימות' באה מלשון 'אלם'; חוסר יכולתו של האילם להביע את עצמו מביאה אותו לתוקפנות ולאלימות. חברה אשר אינה יודעת לספק את אחד הצרכים הבסיסיים ביותר באדם - הצורך במשמעות - מזמינה אלימות ותוקפנות.
ד"ר ישעיהו תדמור, מנהל בית הספר הריאלי בחיפה :
"יש מכנה משותף בין רצח נהג המונית ... לרולטת הכביש ... וייתכן שגם לחלק מההתאבדויות של בני הנוער. נראה שכולם יונקים משתי תפיסות יסוד: תפיסת החיים כסתם, ותפיסת הזולת כאובייקט. עליהן יש להוסיף את החינוך, ומוטב לומר את כשל החינוך... החינוך לעיצוב השקפת עולם, לחיפוש משמעות ולשיפוט מוסרי, הנו רופס כיום במערכת החינוך".
דו"ח פסיכיאטרי:
עובדה היא שיותר ממחצית המיטות בבתי החולים שבארצות-הברית תפוסות על ידי לקויים במחלות נפש.
[CF. H Goldhamer and A. Marshall, Psychosis and Civilization , Free Press, Glencore, 1953]
ו. תכליתיות ומשמעות בטבע
אם נתבונן בעולם סביבנו, בין במקרו ובין במיקרו, נראה בכל פרט תכנון על-אנושי. אין חולק על כך שהעולם מתפקד כבר אלפי שנים על פי חוקים קבועים, אשר בלעדיהם לא היה קיום לא לעולם ולא לאדם. עובדה זו מחזקת את השאלה - מהי המשמעות של כל אותה פעילות לה אנו עדים בעולם? מהי תכליתו של עולם מופלא זה? האומנם הכל קיים לחינם?! הבה נתבונן בקצרה במספר דוגמאות שנבחרו מתוך רבות נוספות, המעידות לא רק על החכמה והתכנון שבבריאה, אלא אף, ואולי בעיקר, על התכליתיות התפקודית שבכל פרט בבריאה:

• ללא כוח הכבידה של כדור הארץ, היינו מרחפים בחלל. בלעדיו לא הייתה האטמוספירה קיימת כלל, שכן היא הייתה מתפזרת בחלל החיצון.

• בלי האטמוספירה היינו נשארים ללא אוויר לנשימה. ויותר מכך - האטמוספירה מווסתת את מאזן החום על פני הכדור על ידי שליחת "חזית חמה" של אוויר לאזורים הקרים, ולהפך.

• לא לחינם יש באטמוספירה שכבת אוזון; בלעדיה היינו חשופים לקרינה האולטרא-סגולה המסוכנת המגיעה מן השמש.

• כולנו מכירים את מחזור המים בטבע הדואג לטהר את המים, למחזר אותם ולהביאם לכל מקום - ללא צנרת ומשאבות, בלי רעש ושביתות. ללא מערכת זו של המתקת מי הים ושליחתם לקצווי הארץ על ידי הגשם, לא היה קיום לצומח או לחי על פני האדמה.

•  אנו עדים ליחסי גומלין בין הצמחים לבין בעלי החיים בטבע - הצמחים פולטים את החמצן הדרוש לבעלי החיים לנשימה, ובעלי החיים פולטים את דו-תחמוצת הפחמן הנדרש לנשימת הצמחים.

•  קיים בגוף מנגנון מורכב הדואג לקרישת הדם בעת הצורך (קרישת דם שלא בעת הצורך חוסמת את מעבר הדם והיא מסוכנת מאוד). המנגנון "יודע" לאתר את מקום החתך וליצור שם פקק אורגני. אם החתך גדול מדי, המנגנון "יודע" להזעיק תגבורת, והגוף על ידי סדרה מורכבת של פעולות ביו-כימיות יוצר רשת על מקום החתך מחומר הקרוי "פיברין" אשר נצמדת מסביב לפקק. לאחר שקריש הדם עשה את שלו, הגוף "יודע" לפרק את סיבי הפיברין ולפזר את שברי הקריש בתוך זרם הדם. תאי דם לבנים טורפים את השברים ומׂח העצם, הכבד והטחול מסננים קרישי דם תועים בתוך מערכת הזרימה.

אין צורך לומר שבלעדי מנגנון זה כל חתך חיצוני היה עלול לסכן את חיינו.

• המדענים מודים כי עיני האדם הן עדיין המצלמות המשוכללות ביותר הקיימות בעולם: "עין האדם היא במרחק של דורות רבים מהטכנולוגיה הקיימת היום. המערכת הביולוגית היא כה מתוחכמת ומשוכללת, עד כי אני חושב שאין מישהו היכול להעיז ולומר כיצד היא עובדת. ניתן לחקות את המערכת הביולוגית רק בהיבט ספציפי נתון, אולם להשתחצן ולומר שהנך יודע לבנות משהו המתחרה עם עין האדם במכלול שלם של היבטים - זו שטות".

נקודה נוספת למחשבה - האם נתנו דעתנו למיקום העין? כמה מוגבלת הייתה התועלת שיכולנו להפיק מן העין אילו הייתה ממוקמת, למשל, בברך ולא בראש!

• הלב הפועם בקרבנו מתפקד מבחינה פיזיולוגית כמשאבה, אך: "דרגת אמינותה גבוהה מכל משאבה שהומצאה על ידי האדם. די להזכיר שבמשך שבעים שנות חיים פועם הלב ללא הפסקה ומזרים 500-1000 מיליון ליטר(!)".

כיוון שהלב חייב לפעול ברציפות וללא הפוגה, הוא בנוי בצורה שונה משאר שרירי הגוף; ולכן, כשאנו רצים, למשל, שרירי רגלינו מתעייפים תוך פרק זמן קצר. לעומת זאת, שריר הלב פועל בקצב כפול מקצבו במצב המנוחה, ומכל מקום אין הוא שובת למנוחה או להתאוששות. כל פעימת לב הודפת את הדם בתנופה רבה אל עבר אבי העורקים. הדם הולם בעורקים שוב ושוב, אך צינורות בשר אלו המורכבים בסך הכל מרקמות חיות ממשיכים לשרת אותנו במשך עשרות רבות של שנים, דבר שצינורות מתכתיים קשיחים לא היו עומדים בו. עובדה היא שכאשר מנתחים ומחליפים מסתמי לב באביזרי סיליקון, מאבדים אלו האחרונים את צורתם בתוך כמה שנים, ואילו הרקמות העדינות הטבעיות של הלב הבריא שומרות על צורתן בדרך כלל לאורך כל חיי האדם.
יכולנו להמשיך ולתאר את חיוניותם של איברים נוספים בגוף כמו: הכבד, הקיבה, המעיים, הכליות, הריאות, המוח ועוד ועוד. לכל אחד מהם תפקיד ייחודי משלו, ולכל אחד מבנה אנטומי המאפשר לו לקיים את תפקידו, אלא, שאין זה נושא חוברת זו. מטרת הדוגמאות הנ"ל היא רק לעורר את השאלה המתבקשת בעצם מאליה: הייתכן שלכל איבר בגוף האדם יש תכלית ברורה וספציפית ולאדם עצמו אין תכלית?! הייתכן שלכל חלק במכונית יש תפקיד - לגלגלים, למנוע, להגה, לבלמים וכו' - ולמכונית כולה אין תכלית?!

פרק ב'
מדוע לא כולם מחפשים משמעות?
טרדות החיים. חשש מהעדר תשובות. החברה משדרת - אין תכלית.

א. טרדות החיים

נוכחנו שהצורך במשמעות הנו צורך בסיסי וחיוני באדם, אך למרות זאת, מעטים הם הטרודים בחיפוש מודע אחר משמעות לחייהם. רוב האנשים בעולם חיים את חיי היום-יום האפורים, לא משום שכבר ביררו ומצאו תכלית לחייהם, אלא משום שטרודים הם בצרכים בסיסיים יותר. קודם סיפוק הצרכים הבסיסיים אין נפש האדם פנויה לחשוב על צרכיה הרוחניים, בבחינת "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר" (שמות ה, ט).
פירמידת הצרכים
על פי ניסוחו של מסלאו (Maslow, 1970)

פירמידת הצרכים של מסלאו מדרגת את הצרכים של האדם בסדר הייררכי - מן הבסיס הגופני, שאי אפשר לו לאדם בלעדיו, ועד לפסגה הרוחנית שכדי להגיע אליה חייבים כל השלבים שבדרך לבוא על סיפוקם. הכלל שמאחורי הפירמידה הוא שעד שלא נתמלא הצורך הבסיסי, אין האדם פנוי לחפש ולהשלים את צרכי הנפש הגבוהים יותר בפירמידה. לפי מסלאו, אל המימוש העצמי הנמצא בפסגה מגיעים רק אנשים מעטים, אחוז אחד בלבד מכלל האוכלוסייה.

ב. חשש מהעדר תשובות

אין לך כמעט אדם בעולם שלא שאל את עצמו: מה אני עושה כאן בעולם, ולאן כל העולם הגדול הזה מתגלגל? אלא, שרבים מהשואלים נרתעים מהצגת השאלה בצורה גלויה ומודעת, בשל החשש שעלולים הם להישאר ללא תשובה. להישאר ללא תשובה פירושו שאין כל סיבה לטרוח לקום בבוקר מהמיטה, ואין למעשה כל טעם להמשיך להתאמץ ולחיות.
כתוצאה מחשש זה, המאיים על עצם חייו של האדם, קיימת בו נטייה להדחיק את הצורך בחיפוש משמעות כוללת לחיים. הדחקה זו אין בכוחה לבטל את הצורך במשמעות אלא רק להעלים ולהדחיק אותו, אך הוא ממשיך לתבוע את שלו. כפי שכבר ציינו לעיל, פעמים רבות נוכל למצוא בני אדם הממירים את הצורך במשמעות כוללת ומקיפה, ברדיפה, לעתים חולנית, אחר סיפוק צרכיהם הגשמיים. מובן, שרדיפה זו אינה יודעת שובע; בתוך תוכו האדם יודע שאין במשמעויות זמניות ומקומיות אלו משום פתרון אמיתי למשאלת לבו הזועקת למשמעות אמיתית.

ג. החברה משדרת - אין תכלית

החברה המערבית משדרת, באופן כללי, ייאוש מן האפשרות למצוא תכלית כוללת ומוחלטת לחיי האדם. אנו חיים בעולם שאין בו הסכמה אפילו על המזון הגשמי שעל האדם לאכול, כל שכן שאין הסכמה על מזונו הרוחני של האדם. ייאוש אינטלקטואלי זה גורם לרבים להרים ידיים ולא להתמודד עם הצורך לגלות את משמעות חייהם עוד קודם שניסו לצאת לדרך. התחושה שחש האדם הממוצע היא ש"אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?", אם הוגי הדעות לא הצליחו למצוא משמעות מוסכמת לחיים, מי אני שאמצא?