ניתן לבחור שפות אחרות לצפיה באתר
You can choose to view the site in other languages
מאמרים אקראיים

  • פסיכולוגיה ויהדות - חשיבה חיובית (וידאו)

    אנו שמחים להגיש לפניכם

     

     

     

     

     

    קרא עוד...


  • ההוכחה החותכת

    חוקרים דרום אפריקנים חושבים שגילו לאחרונה אמצעי מבטיח לסייע להם במלחמה באיידס: ברית מילה. החוקרים, שעקבו במשך כשנה אחרי מאות גברים בדרום אפריקה, גילו כי גברים שלא עברו את ההליך היו בעלי סיכון של כ-70% יותר לחלות בנגיף מאשר גברים שעברו ברית.



  • כמה דברים שלא ידעתם על ברית מילה

    מעניין לדעת, שברית מילה מהווה אמצעי מונע של מחלות שונות כמו מחלת האיידס הקטלנית (אדם שאינו נימול הוא בסיכון הדבקה באיידס פי שמונה מאדם שנימול), מחלת סרטן הערלה (פי שלשה), דלקות וזיהומים בדרכי השתן (פי עשרה) ועוד

    קרא עוד...

מנוף אקסלוסיב

RSS
משמעות החיים PDF הדפסה אימייל
נכתב ע"י מנוף    שלישי, 29 דצמבר 2009 02:06

מאמר זה עוסק בצורך של האדם במשמעות והשקפת היהדות בעניין משמעות החיים והצורך בזהות עצמית מובנית ומשכלת.

א. בקשת המשמעות - יסוד הפילוסופיה האנושית

תולדות התרבות האנושית הן עדות לניסיונו של האדם לגלות ולהבין את יסודות ההוויה, מתוך תקווה שאותם יסודות יוכלו לסייע בידו לגזור ערכים, מוסר ודרך חיים. יסודו של חיפוש זה נעוץ בתחושה הבסיסית והסובייקטיבית של האדם, כי ישנה דרך שהוא צריך ללכת בה, ומחובתו לגלותה. השאלות הנשאלות אצל כל אדם: האם אני חי נכון? האם אני מנצל את חיי כראוי? האם אני בדרך הנכונה? מעידות על דרישה בנפש האדם לתכליתיות ולמשמעות בחייו.
כותב ה'חזון איש', אברהם ישעיהו קרליץ, מגדולי הדור במחצית הראשונה של המאה ה-20:
"אם האדם הוא בעל נפש ... הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה. ... לא נשאר בו רוח חיים בלתי אל החידה כל מעיינו ומגמתו, ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה, כי מה לו ולחיים, אם החיים הנעימים האלו נעלמים ממנו תכלית ההעלם. ונפשו סחרחרה ואבלה וכמהה להבין סודה ולדעת שורשה, והשערים ננעלו".
שאיפתו של האדם למצוא משמעות לחייו היא שאיפה אוניברסלית, ולכן ניתן למצאה אצל הוגי דעות במקומות שונים ובמשך הדורות השונים, נסתפק בדוגמאות בודדות:
הפילוסוף אלבר קאמי:
"לו גילתה המחשבה, במראות המשתנות של התופעות, יחסים נצחיים העשויים לסכם אותן תופעות ולסכם את עצמם לעקרון אחד ויחיד - אפשר היה לדבר על אושר כזה של הרוח, שלעומתו ייראה אושרם של יושבי גן-עדן כחיקוי עלוב. געגועים אלה לאחדות, תיאבון זה למוחלט, ממחישים את המהלך היסודי של הדרמה האנושית".
[קאמי, המיתוס של סיזיפוס, עמ' 26]
במקום אחר כותב קאמי:
"מכל השאלות - משמעות החיים היא השאלה הדוחקת ביותר".
סוקרטס אמר:
"החיים ללא חשבון נפש - אינם חיים".
[ההתנצלות, עמ' 38]

ב. בקשת המשמעות - יסוד החקירה המדעית

למן תאלס שאמר: "הכול מים", דרך פיתגורס שאמר: "הכול מספר", הירקליטוס שאמר: "הכול זורם", האטומיסטים היוונים שניסו להגיע לרמה הבסיסית ביותר של החומר, ועד לימינו אנו שבהם מנסים אנשי המדע לגלות ולהגדיר את הכוחות המפעילים את הטבע - מעידים החקירה והחיפוש של האדם על רצונו להבין את העולם כדי לדעת כיצד הוא, כאדם, משתלב במערכת. דברים ברוח זו כתב מי שהיה מגדולי המדענים במאה ה-20, אלברט איינשטיין: "את המדע יכולים ליצור רק אלה החדורים במלואם שאיפה לאמת ולהבנה".
ד"ר ז'אן המבורג (מחלוצי השתלת הכליות):
"ככל שתלך ותתבגר, תבחין כי לכל בני האדם שאיפה משותפת להקנות משמעות לחייהם הארעיים".
[ד"ר ז'ן המבורג, "ברכת הרפואה"]

ג. הצורך במשמעות על פי הפסיכולוגיה המודרנית

יש המטילים ספק אם חיפוש משמעות לחיים הוא דבר חיובי. לדעתם, העיסוק בשאלות מסוג זה מגלה שהשואל הוא "לא נורמלי", ובריא היה לו יותר אילו הניח לשאלות "פילוסופיות" אלה ולא "מסתבך" בשאלות ש"אין להן תשובה".
הפסיכולוגיה המודרנית מגלה שככל שהמשמעות שמוצא האדם לחייו ברורה יותר, כך רצונו לחיות חזק יותר. פרופ' ויקטור פרנקל ייסד באמצע המאה ה-20 אסכולה חדשה בפסיכותרפיה - האסכולה הווינאית השלישית (לאחר זו של פרויד וזו ושל אדלר). אסכולה זו, המכונה לוגותרפיה (לוגוס ביוונית - פשר, משמעות. תרפיה - ריפוי), מנסה לרפא אנשים הסובלים מבעיות נפשיות כאלו ואחרות על ידי מציאת משמעות לחייהם. פרופ' פרנקל מחדש כי:
"הלוגותרפיה גורסת, שהשאיפה למצוא משמעות לחיים היא הכוח המניע הראשוני של האדם. משום כך אני מדבר על 'השאיפה לפשר', בניגוד לעקרון העונג (שנוכל לכנותו גם: 'השאיפה לעונג'), שהפסיכואנליזה של פרויד עומדת עליו, וכן בניגוד ל'שאיפה לכוח' המודגשת בפסיכולוגיה של אדלר".
עוד כותב פרנקל:
"כופר אני בכל תוקף בהנחה, שחיפושיו של אדם אחרי פשר בהווייתו, או אפילו פקפוקיו בפשר זה, הם בכל מקרה תולדה של מחלה. התסכול הקיומי כשלעצמו אינו לא פתולוגי ולא פתוגני. דאגתו של אדם, ואף ייאושו, על מידת כדאיותם של החיים, הם מצוקה רוחנית, אך בשום פנים ואופן אינם מחלה נפשית. ... אמת, חיפושי האדם אחר פשר וערכים עלולים לעורר מתיחות פנימית ולא להשרות שיווי משקל פנימי. אולם מתיחות זו עצמה היא תנאי קודם הכרחי לבריאות הנפש. הריני מעז לומר, כי אין לך דבר בעולם שעשוי לעזור לאדם להתגבר אף על הגרוע מכל כמו הידיעה כי יש פשר לחייו. הרבה חכמה גנוזה במאמר ניטשה: 'מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, הוא יוכל לשאת כמעט כל 'איך''. ...
הנה כי כן יכולים אנו לראות, כי בריאות הנפש מבוססת על מידת מה של מתיחות, הלא היא מתיחות בין מה שאדם כבר פעל ובין מה ששומה עליו לפעול, או הפער בין הווייתו של אדם ובין מה שראוי הוא להיות. מתיחות כזו טבועה במהותו של האדם ולכן הכרח בה לתקינות הנפשית. ... מי שמניח, שצורך ראשון הוא לאדם להגיע לשיווי משקל, או למה שקרוי בביולוגיה, 'הומאוסטסיס', כלומר: מצב של העדר מתיחות, טועה טעות מסוכנת בתפיסת המושג של היגיינה נפשית. לא מצב של העדר מתיחות נחוץ לאדם, אלא השאיפה והמאבק אל מטרה ראויה לו. לא התפרקותה של מתיחות בכל מחיר דרושה לו, כי אם התביעה שיקום ויגשים פשר פוטנציאלי שמצפה לו".
פרנקל מוסיף נתונים ממשאל דעת קהל שנערך בצרפת:
"לפי תוצאות המשאל-הודו 80% מן האנשים שנשאלו, כי האדם זקוק למשהו שלמענו יחיה. יתר על כן: 61% הסכימו, שיש בחייהם משהו או מישהו שלמענו הם מוכנים אף למות. ערכתי אותו משאל גם במרפאתי בווינה בין החולים וסגל העובדים שלי, והתוצאות היו זהות כמעט..."
והוא מסכם: "השאיפה לפשר היא ברוב בני האדם לא בגדר אמונה אלא עובדה".
ד"ר ג'וזף פאברי, מנהל המכון ללוגותרפיה באוניברסיטת קליפורניה כותב:
"אין מתגברים על הריק הקיומי באמצעות הסתכלות עצמית, ולא בניסיונות לסתום אותו בבידור, בשררה, בכסף, בסמים משכרים או בהשתלהבות הרוחות, כי אם על ידי כך שממלאים אותו במשמעות.
...
כדי לשמור על בריאות יש צורך להימנע ממתחים גופניים ונפשיים מזיקים, ואילו מתחים רוחניים בריאים מחזקים את שרירינו הרוחניים. המתח הבריא ביותר מתהווה בין מה שהננו לבין שאיפות חזוננו, או, לפי הביטוי האהוב על פרנקל, 'המתח בין חוויה לבין משמעות'.
...
המאבק על המשמעות אינו קל. החיים אינם חייבים לנו תענוגות, אך הם מציעים לנו משמעות. בריאות נפשית אינה מנת חלקם של אלה התובעים אושר, כי אם של אלה המוצאים משמעות. לאחרונים בא האושר בתוצר לוואי. הוא תוצאה של נביעה ולא של רדיפה.
...
על פי תורת הלוגותרפיה, המרדף אחר משמעות מהווה את תמצית האנושיות שלנו. אם נבלום אותו, "תיפער בתוכנו התהום השטנית של הריק הקיומי".
מציאת משמעות לחיים אינה רק דרך לברוח מהריק הקיומי, כדברי פרנקל, זוהי גם הדרך להגיע לאושר אמיתי. ד"ר פאברי מבחין בין דברים הגורמים לאדם להרגיש מאושר לבין דברים המעניקים לאדם סיבה להיות מאושר. סיבה לאושר יכולה לנבוע רק מדברים הנותנים משמעות לחיים. האושר עצמו אינו מטרה אלא תוצאה של חיים משמעותיים. וכך הוא כותב:
"החשוב הוא חיפוש המשמעות. חיפוש האושר הנו מונח מופרך מעיקרו.
ככל שנתאמץ למצוא אותו, כן יחמוק מאתנו... . מימי אריסטו עד ימי ג'פרסון, נחשב האושר למטרת חיים עיקרית, וחיפושו נחשב לעיקר חייו של האדם. פרויד הפך את עקרון העונג למרכזי במניעי האדם. אולם פרנקל הזהירנו כי העונג אינו יעד כי אם תוצר לוואי. אין אנו מסוגלים להתקשר באורח ישיר לאושר, אלא רק לפעולות או לאנשים המעניקים לנו אושר, באמצעות מסירותנו למשימה מסוימת או לאדם אחר.
... פרנקל נשאל לדעתו על גרימת אושר וחוויות שיא מתוך שימוש באמצעים מלאכותיים כגון סמים משכרים, 'כדורי אושר' ואלכוהול. הוא השיב שאמצעים אלה לעולם אינם יכולים להיות סיבת אושרנו, אך יכולים הם לגרום לנו אושר. סיבה - יש לה זיקה ליחס נפשי, אך גורם הוא רק גופני וביוכימי. כשנערה בוכה על אבדן ידידה, יש לה סיבה לבכות. אך כשהיא בוכה תוך כדי קילוף בצל, אין הבצל סיבת דמעותיה. הוא רק גורם להן. אפשר לגרום עונג באמצעות תרופות, ואפילו בזרם חשמלי. פרנקל מתאר ניסוי, שבו הוחדרו מוליכים חשמליים לנקודה מסוימת במוחותיהן של חולדות, כך שבכל פעם שלחצה חולדה על ידית, נגרם לה עונג בדומה לזה של אכילה. לבסוף לחצו החולדות על הידית אלפי פעמים ביממה, והתעלמו ממזון ומבני זוג אמיתיים. כך מתנהגים אנשים החווים עונג באמצעות גורמים, במקום לחוותו כתוצאה סיבתית. הגורמים הם כימיים, הסיבות יכולות להיות רק אנושיות".

ד. העדר המשמעות - מחליש את רצון החיים

כשם שאדם המונע מגופו את צרכיו הגשמיים (אכילה, שתייה, שינה) גוזר על עצמו ניוון ומיתה, כך המתעלם מן הצורך הנפשי למשמעות גוזר על עצמו את חולשת הנפש והשחתתה. פרופ' פרנקל, כשאר יהודי וינה, עבר על בשרו את זוועות השואה. הוא ישב במחנות הריכוז שנים מספר ואיבד את כל משפחתו. על רקע מה שראה וחווה במחנות פיתח את שיטתו הפסיכואנליטית - 'לוגותרפיה'. בין יתר חוויותיו במחנות הוא מתאר:
"אסיר שאבדה אמונתו בעתיד, בעתידו, גורלו נחתם. משאבדה אמונתו בעתיד בטלה גם אחיזתו הרוחנית; הוא נידרדר וסופו ניוון הגוף והנפש.
...
במחנות הריכוז הנאציים ראינו (ודבר זה נתאשר ע"י פסיכיאטרים אמריקניים ביפן ובקוריאה), כי אלה שידעו כי מצפה להם תפקיד שעליהם לקיימו, היו מסוגלים לצאת מהם חיים".
האם בעיה זו קיימת רק במחנות הריכוז?
כותב פרנקל:
"אני בא לדון בהשפעה המזיקה של אותה הרגשה שחולים רבים קובלים עליה כיום, ההרגשה שחייהם נעדרי פשר לחלוטין. אין הם מכירים בשום פשר שכדאי לחיות למענו. תחושת ריקנותם הפנימית רודפת אותם; הם שבויים בידי מצב שכיניתיו 'הריק הקיומי'. הריק הקיומי הוא חיזיון נפרץ במאה ה-20.
...
ניתן דעתנו, למשל על 'הנירוזה של יום ראשון', אותו דיכאון שתוקף אנשים המתחילים לחוש בהעדר התוכן בחייהם, כשהמולת שבוע העבודה מגיעה אל קצה ומתגלה הריקנות שבתוך עצמם. מקרי התאבדות לא מעטים מקורם בריק קיומי זה".
בצורה גלויה כותב על כך קאמי שוב ושוב:
"בעיה פילוסופית רצינית יש רק אחת - ההתאבדות, לפסוק אם כדאי לחיות את החיים האלה או לא כדאי. ... להתאבד פירושו להודות; אדם מודה כי החיים גברו עליו או כי אין הוא מבין אותם. הרי זו פשוט הודאה כי כל העניין לא כדאי.
...
למות מרצון, משמע שאדם עמד על האופי המגוחך של הרגל זה (לחיות), על העדר כל טעם עמוק בחיים, על אופיה חסר המשמעות של התרוצצות יומיומית זו, על חוסר התועלת שבייסורים.
...
באורו הקטלני של גורל זה [המוות] מתגלה חוסר התועלת. שום מוסר ושום מאמץ אינם מוצדקים, מראש, נוכח המתמטיקה העקובה מדם המארגנת את קיומנו".
ה. העדר המשמעות - שורש לאלימות
בהעדר משמעות אמיתית ועמוקה לחייו נאלץ האדם לפצות צורך בסיסי זה שבנפשו על ידי תחליפים זולים. מסביר פרופ' פרנקל:
"לפעמים נמצא שהשאיפה המתוסכלת לפשר, מקוזזת על ידי שאיפה לכוח, לרבות הצורה הפרימיטיבית ביותר של השאיפה לכוח, השאיפה לממון. במקרים אחרים באה השאיפה לתענוג ותופסת את מקומה של השאיפה המתוסכלות לפשר".
אך כבר הקדימו הרמב"ם וכתב:
"יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה".
הרמב"ם מגלה לנו כי נפשו של האדם אינה סובלת חוסר סיפוק; באין סיפוק ממשמעות רוחנית לחיים, יחפש האדם סיפוק בתחום הגשמי. עיקרון זה בכוחות הנפש אנו מוצאים כבר בדברי חז"ל שאמרו בלשונם הציורית: "והבור ריק, אין בו מים - ... מה תלמוד לומר?" (אם נאמר שהבור ריק ברור שאין בו מים. מדוע טרחה התורה לציין זאת?) עונים חז"ל: "מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו". האדם משול לבור, וטבעו של הבור הוא שאינו סובל ריקנות. אם לא ימלאו אותו במים (תורה), יתמלא הבור במזיקים (תאוות ומידות רעות).
לא הבאנו את דברי חז"ל והרמב"ם אלא כדי להראות שאדם יכול למצוא את המשמעות לחייו ברמות שונות; העיקרון נשמר - עליו לספק את הצורך הנפשי במשמעות. להישאר ריק אי אפשר לו.
תוצאות החסר במשמעות אמיתית לחיים הן הרסניות. המילה 'אלימות' באה מלשון 'אלם'; חוסר יכולתו של האילם להביע את עצמו מביאה אותו לתוקפנות ולאלימות. חברה אשר אינה יודעת לספק את אחד הצרכים הבסיסיים ביותר באדם - הצורך במשמעות - מזמינה אלימות ותוקפנות.
ד"ר ישעיהו תדמור, מנהל בית הספר הריאלי בחיפה :
"יש מכנה משותף בין רצח נהג המונית ... לרולטת הכביש ... וייתכן שגם לחלק מההתאבדויות של בני הנוער. נראה שכולם יונקים משתי תפיסות יסוד: תפיסת החיים כסתם, ותפיסת הזולת כאובייקט. עליהן יש להוסיף את החינוך, ומוטב לומר את כשל החינוך... החינוך לעיצוב השקפת עולם, לחיפוש משמעות ולשיפוט מוסרי, הנו רופס כיום במערכת החינוך".
דו"ח פסיכיאטרי:
עובדה היא שיותר ממחצית המיטות בבתי החולים שבארצות-הברית תפוסות על ידי לקויים במחלות נפש.
[CF. H Goldhamer and A. Marshall, Psychosis and Civilization , Free Press, Glencore, 1953]
ו. תכליתיות ומשמעות בטבע
אם נתבונן בעולם סביבנו, בין במקרו ובין במיקרו, נראה בכל פרט תכנון על-אנושי. אין חולק על כך שהעולם מתפקד כבר אלפי שנים על פי חוקים קבועים, אשר בלעדיהם לא היה קיום לא לעולם ולא לאדם. עובדה זו מחזקת את השאלה - מהי המשמעות של כל אותה פעילות לה אנו עדים בעולם? מהי תכליתו של עולם מופלא זה? האומנם הכל קיים לחינם?! הבה נתבונן בקצרה במספר דוגמאות שנבחרו מתוך רבות נוספות, המעידות לא רק על החכמה והתכנון שבבריאה, אלא אף, ואולי בעיקר, על התכליתיות התפקודית שבכל פרט בבריאה:

  • ללא כוח הכבידה של כדור הארץ, היינו מרחפים בחלל. בלעדיו לא הייתה האטמוספירה קיימת כלל, שכן היא הייתה מתפזרת בחלל החיצון.

  • בלי האטמוספירה היינו נשארים ללא אוויר לנשימה. ויותר מכך - האטמוספירה מווסתת את מאזן החום על פני הכדור על ידי שליחת "חזית חמה" של אוויר לאזורים הקרים, ולהפך.

  • לא לחינם יש באטמוספירה שכבת אוזון; בלעדיה היינו חשופים לקרינה האולטרא-סגולה המסוכנת המגיעה מן השמש.

  • כולנו מכירים את מחזור המים בטבע הדואג לטהר את המים, למחזר אותם ולהביאם לכל מקום - ללא צנרת ומשאבות, בלי רעש ושביתות. ללא מערכת זו של המתקת מי הים ושליחתם לקצווי הארץ על ידי הגשם, לא היה קיום לצומח או לחי על פני האדמה.

  •  אנו עדים ליחסי גומלין בין הצמחים לבין בעלי החיים בטבע - הצמחים פולטים את החמצן הדרוש לבעלי החיים לנשימה, ובעלי החיים פולטים את דו-תחמוצת הפחמן הנדרש לנשימת הצמחים.

  •  קיים בגוף מנגנון מורכב הדואג לקרישת הדם בעת הצורך (קרישת דם שלא בעת הצורך חוסמת את מעבר הדם והיא מסוכנת מאוד). המנגנון "יודע" לאתר את מקום החתך וליצור שם פקק אורגני. אם החתך גדול מדי, המנגנון "יודע" להזעיק תגבורת, והגוף על ידי סדרה מורכבת של פעולות ביו-כימיות יוצר רשת על מקום החתך מחומר הקרוי "פיברין" אשר נצמדת מסביב לפקק. לאחר שקריש הדם עשה את שלו, הגוף "יודע" לפרק את סיבי הפיברין ולפזר את שברי הקריש בתוך זרם הדם. תאי דם לבנים טורפים את השברים ומׂח העצם, הכבד והטחול מסננים קרישי דם תועים בתוך מערכת הזרימה.

אין צורך לומר שבלעדי מנגנון זה כל חתך חיצוני היה עלול לסכן את חיינו.

  • המדענים מודים כי עיני האדם הן עדיין המצלמות המשוכללות ביותר הקיימות בעולם: "עין האדם היא במרחק של דורות רבים מהטכנולוגיה הקיימת היום. המערכת הביולוגית היא כה מתוחכמת ומשוכללת, עד כי אני חושב שאין מישהו היכול להעיז ולומר כיצד היא עובדת. ניתן לחקות את המערכת הביולוגית רק בהיבט ספציפי נתון, אולם להשתחצן ולומר שהנך יודע לבנות משהו המתחרה עם עין האדם במכלול שלם של היבטים - זו שטות".

נקודה נוספת למחשבה - האם נתנו דעתנו למיקום העין? כמה מוגבלת הייתה התועלת שיכולנו להפיק מן העין אילו הייתה ממוקמת, למשל, בברך ולא בראש!

  • הלב הפועם בקרבנו מתפקד מבחינה פיזיולוגית כמשאבה, אך: "דרגת אמינותה גבוהה מכל משאבה שהומצאה על ידי האדם. די להזכיר שבמשך שבעים שנות חיים פועם הלב ללא הפסקה ומזרים 500-1000 מיליון ליטר(!)".

כיוון שהלב חייב לפעול ברציפות וללא הפוגה, הוא בנוי בצורה שונה משאר שרירי הגוף; ולכן, כשאנו רצים, למשל, שרירי רגלינו מתעייפים תוך פרק זמן קצר. לעומת זאת, שריר הלב פועל בקצב כפול מקצבו במצב המנוחה, ומכל מקום אין הוא שובת למנוחה או להתאוששות. כל פעימת לב הודפת את הדם בתנופה רבה אל עבר אבי העורקים. הדם הולם בעורקים שוב ושוב, אך צינורות בשר אלו המורכבים בסך הכל מרקמות חיות ממשיכים לשרת אותנו במשך עשרות רבות של שנים, דבר שצינורות מתכתיים קשיחים לא היו עומדים בו. עובדה היא שכאשר מנתחים ומחליפים מסתמי לב באביזרי סיליקון, מאבדים אלו האחרונים את צורתם בתוך כמה שנים, ואילו הרקמות העדינות הטבעיות של הלב הבריא שומרות על צורתן בדרך כלל לאורך כל חיי האדם.
יכולנו להמשיך ולתאר את חיוניותם של איברים נוספים בגוף כמו: הכבד, הקיבה, המעיים, הכליות, הריאות, המוח ועוד ועוד. לכל אחד מהם תפקיד ייחודי משלו, ולכל אחד מבנה אנטומי המאפשר לו לקיים את תפקידו, אלא, שאין זה נושא חוברת זו. מטרת הדוגמאות הנ"ל היא רק לעורר את השאלה המתבקשת בעצם מאליה: הייתכן שלכל איבר בגוף האדם יש תכלית ברורה וספציפית ולאדם עצמו אין תכלית?! הייתכן שלכל חלק במכונית יש תפקיד - לגלגלים, למנוע, להגה, לבלמים וכו' - ולמכונית כולה אין תכלית?!

פרק ב'
מדוע לא כולם מחפשים משמעות?
טרדות החיים. חשש מהעדר תשובות. החברה משדרת - אין תכלית.

א. טרדות החיים

נוכחנו שהצורך במשמעות הנו צורך בסיסי וחיוני באדם, אך למרות זאת, מעטים הם הטרודים בחיפוש מודע אחר משמעות לחייהם. רוב האנשים בעולם חיים את חיי היום-יום האפורים, לא משום שכבר ביררו ומצאו תכלית לחייהם, אלא משום שטרודים הם בצרכים בסיסיים יותר. קודם סיפוק הצרכים הבסיסיים אין נפש האדם פנויה לחשוב על צרכיה הרוחניים, בבחינת "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר" (שמות ה, ט).
פירמידת הצרכים
על פי ניסוחו של מסלאו (Maslow, 1970)

פירמידת הצרכים של מסלאו מדרגת את הצרכים של האדם בסדר הייררכי - מן הבסיס הגופני, שאי אפשר לו לאדם בלעדיו, ועד לפסגה הרוחנית שכדי להגיע אליה חייבים כל השלבים שבדרך לבוא על סיפוקם. הכלל שמאחורי הפירמידה הוא שעד שלא נתמלא הצורך הבסיסי, אין האדם פנוי לחפש ולהשלים את צרכי הנפש הגבוהים יותר בפירמידה. לפי מסלאו, אל המימוש העצמי הנמצא בפסגה מגיעים רק אנשים מעטים, אחוז אחד בלבד מכלל האוכלוסייה.

ב. חשש מהעדר תשובות

אין לך כמעט אדם בעולם שלא שאל את עצמו: מה אני עושה כאן בעולם, ולאן כל העולם הגדול הזה מתגלגל? אלא, שרבים מהשואלים נרתעים מהצגת השאלה בצורה גלויה ומודעת, בשל החשש שעלולים הם להישאר ללא תשובה. להישאר ללא תשובה פירושו שאין כל סיבה לטרוח לקום בבוקר מהמיטה, ואין למעשה כל טעם להמשיך להתאמץ ולחיות.
כתוצאה מחשש זה, המאיים על עצם חייו של האדם, קיימת בו נטייה להדחיק את הצורך בחיפוש משמעות כוללת לחיים. הדחקה זו אין בכוחה לבטל את הצורך במשמעות אלא רק להעלים ולהדחיק אותו, אך הוא ממשיך לתבוע את שלו. כפי שכבר ציינו לעיל, פעמים רבות נוכל למצוא בני אדם הממירים את הצורך במשמעות כוללת ומקיפה, ברדיפה, לעתים חולנית, אחר סיפוק צרכיהם הגשמיים. מובן, שרדיפה זו אינה יודעת שובע; בתוך תוכו האדם יודע שאין במשמעויות זמניות ומקומיות אלו משום פתרון אמיתי למשאלת לבו הזועקת למשמעות אמיתית.

ג. החברה משדרת - אין תכלית

החברה המערבית משדרת, באופן כללי, ייאוש מן האפשרות למצוא תכלית כוללת ומוחלטת לחיי האדם. אנו חיים בעולם שאין בו הסכמה אפילו על המזון הגשמי שעל האדם לאכול, כל שכן שאין הסכמה על מזונו הרוחני של האדם. ייאוש אינטלקטואלי זה גורם לרבים להרים ידיים ולא להתמודד עם הצורך לגלות את משמעות חייהם עוד קודם שניסו לצאת לדרך. התחושה שחש האדם הממוצע היא ש"אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?", אם הוגי הדעות לא הצליחו למצוא משמעות מוסכמת לחיים, מי אני שאמצא?


 

פרק ג'

הדטרמיניזם וסתירתו

מהו דטרמיניזם?
השלכות הדטרמיניזם
סתירת הדטרמיניזם
סכנות הדטרמיניזם

א. מהו דטרמיניזם?

יש המנסים לברוח מחיפוש משמעות לחייהם, בטענה שאין משמעות ואין תכלית שעל האדם להשיג ולהגשים. האדם פשוט חי את חייו ועושה מה שטבעו מכתיב לו, כך הם טוענים, בדיוק כמו שהצמחים, העצים ובעלי החיים חיים את חייהם ואינם מוטרדים משאלות "פילוסופיות" מעין אלו. מאחורי חשיבה זו מסתתרת הנחה פילוסופית המכונה 'דטרמינזם'.
הדטרמיניזם (בלועזית: קביעה או היקבעות) הבא שיטה פילוסופית הטוענת כי לאדם אין בחירה חופשית. לפי שיטה זו, נדמה לנו אולי שפעלנו מתוך רצון חופשי, אך למעשה היינו כפויים לפעול כפי שפעלנו. תורה זו טוענת שהכל מתרחש בעולם באופן סיבתי, ואילו לא התרחשו המאורעות שהן סיבות המאורע, לא היה המאורע מתרחש גם הוא. יסוד השיטה בהיקש מעולם הדומם, הצומח והחי - החיים בעולם סיבתי - לחיי האדם. ההיקש מניח שאין מעשי האדם יוצאים מכלל שאר הגופים הפיזיקליים.
בעקבות הדטרמיניזם הפיזיולוגי שרווח במאה ה-19, נוצר הדטרמיניזם הפסיכולוגי בבית מדרשו של פרויד. הדטרמיניזם הפסיכולוגי גורס שהאדם מונע על ידי כוחות נפשיים תת-הכרתיים, כגון תשוקות בלתי מודעות וכוחות שאין לאדם שליטה עליהם. כמו כן, התפתחה שיטה דטרמיניסטית חברתית-כלכלית, היא הקומוניזם המרקסיסטי, הסוברת כי המצב הכלכלי והחברתי קובע כיצד יתנהג האדם.

ב. השלכות הדטרמיניזם

הדטרמיניזם שולל את אחריות האדם למעשיו, וממילא את אפשרות התביעה כלפיו. אם האדם אינו אלא מכונה משוכללת, אזי אין מקום לשאלות בענייני מוסר, או לשיקולים מוסריים מכל סוג שהוא, כיוון, שלדעתם, האדם כפוי בהתנהגותו. כמו כן, אין מקום לענישה או לתביעה כלפי האדם, שהרי "לא הייתה לו ברירה" (יכולת לברור, לבחור).
הפילוסוף ישעיהו ברלין:
"איני רואה דרך לעקוף את העובדה כי המנהג לשבח או לגנות מבחינה מוסרית, לברך או להרשיע אנשים על מעשיהם, תוך שמשתמע מן הדברים כי האנשים אחראים מוסרית על מעשיהם שכן הם יכלו לנהוג אחרת, כלומר, לא היו צריכים לפעול כפי שפעלו - יתמוטט על ידי אמונה בדטרמיניזם".
[ארבע מסות על חרות, עמ' 12]

ג. סתירת הדטרמיניזם

יש לשים לב לכך שהדטרמיניזם האנושי צמח על רקע האווירה המטריאליסטית (החומרנית) ששלטה במדע במאה ה-19. במאה ה-20 נתרככה אווירה מטריאליסטית זו, והתפיסה הדטרמיניסטית עברה מהעולם עם גילוי חוק האי-וודאות של הייזנברג בסוף שנות ה-30. החוק קובע שברמת חלקיקי החומר (הרמה הקוואנטית), אי אפשר לצפות בוודאות מה יקרה ברגע הבא; כל שניתן לומר על התנהגות החומר ברגע הבא הוא רק ניתוח סטטיסטי. על רקע גילויים אלה ואחרים נתחלף המדע הדטרמיניסטי במדע סטטיסטי.
גם בלא גילויים פיזיקליים אלה, קיים קושי בתפיסה הדטרמיניסטית, שכן, כאמור, הדטרמיניזם מתבסס על ההנחה שהאדם הוא חלק מעולם החומר ותו לא. האם קביעה זו נכונה?
"דטרמיניזם כזה מתייחס אל האדם כאל גוף חומרי ... והוא מתעלם לגמרי מהצד הרוחני או הנפשי של האדם - מהרצון, המחשבה והרגש".
ד"ר ז'ן המבורג, הוכיח שאין הקבלה מוחלטת בין עולם החי לאדם. השוני נובע מהבחירה החופשית שיש לאדם - בניגוד לבעלי החיים המונעים על ידי אינסטינקטים:
"ראשית יש לדעת, כי כבוד הפרט אינו כל עיקר תופעה טבעית בעולם החי. רציחתה של המלכה השנייה בכוורת מתוכנתת מקדמת דנא. יש הרבה דוגמאות אחרות לקטל של פרט או של פרטים בעולם החי, קטל מאורגן בשיטתיות. כשהטרמיטים צהובי הצוואר מאבדים את הזוג המלכותי שלהם, הם מייצרים סדרה של מחליפים אפשריים, אך רק זוג אחד מבין כל אלה הם מותירים בחיים. את כל היתר הם משמידים כהרף עין. טרמיט פצוע מומת בלי דיחוי ונטרף בידי היתר. בחברה בריאה בגופה אין מוצאים גוויות. הדגים, הזוחלים, הציפורים, מעלי הגירה, גלמיהם של חרקים טפיליים, ארנבוני הבר, נמרים זכרים - כל אלה מספקים עוד דוגמאות רבות של התנהגות שבני האדם יגדירוה כרציחות שפלות בין פרטיו של אותו מין לבין עצמם, אך במקרה זה המושג חוסר צדק אינו ממין העניין, ממש כשם שאין להחילו כנגד החוק הכללי של הטבע, המחייב את הזאב לטרוף את הכבשה כדי להתקיים.
אפילו תדמיתו של הפרט, בנפרד מן החברה שהוא משתייך אליה, היא חסרת כל משמעות בקרב בעלי החיים. ... אצל כל מיני בעלי החיים, מלבד האדם, מתרחש הכל כאילו אין היחיד מהווה אלא חלק ממכלול, ורק למכלול - לשרידותו, לעתידו, להמשכיותו מדור לדור נודעת חשיבות. אומר רק זאת: לבעל החיים החי בחברה אין אפשרות בחירה, לעומת זאת - לאדם, יש אפשרות בחירה. ... בימינו הוכח, כי כל נמלה היא כעבד נרצע לחוקיה הרודניים של החברה שהיא משתייכת אליה. צייתנותה נובעת מתוך תוכי גופה שהיא נושאת בחובה מאז בואה לעולם. אין לה ברירה, צופן תנועותיה מוטבע בכל תא ותא בגופה ... עבדותן של הנמלים כפרטים היא מה שהזואולוגים הקלאסיים מכנים אינסטינקט. והנה, במין שכבוד הוא לך להימנות עמו, התחולל מפנה רב חשיבות שבזכותו שוב אין אתה ואני וכל בני האדם יצורים המצייתים בהכרח לכללים הטבועים בנו מלידה".
פרופ' ישעיהו ליבוביץ' בספרו "גוף ונפש - הבעיה הפסיכו-פיזית" עומד על העובדה שיש באדם גורם נוסף מעבר לגורם האנטומי-פיזיולוגי, גורם זה הוא הרצון. רק האדם יודע, למשל, אם הרים את ידו מרצונו או שמישהו או משהו פעל עליו ומשך את ידו:
"[המילה רצון] אין לה מובן בכל הקטגוריות הפיזיקליות והכימיות. הרצון אינו ממוקם, אינו תופס נפח מסוים בחלל ... איני יכול לדבר על משקלו של רצוני בגרמים ... ולא על משקלו הסגולי ... כיצד יכול הוא להיות גורם באותו עולם פיזי? ... אם יאמר מישהו: מי יודע, אולי בכל זאת אותו רצון, שאינו ממוקם ואינו חומר ואינו אנרגיה, הוא גורם שיכול להפעיל תהליכים בעולם גלגולי החומר והאנרגיה? הוא שולל בזה את קיומו של עולם החומר והאנרגיה, כפי שזה מוגדר בתפיסתנו המדעית. מהותו של אותו עולם הוא שאין הוא מופעל אלא ע"י גורמים פיזיקליים וכימיים. ... פעילות המחשב אינה חופפת את החשיבה האנושית, שהרי בחשיבה האנושית נכללות הרבה בעיות שאינן מדעיות. דווקא השאלות הקשות והעמוקות ביותר שהאדם יכול להציב לעצמו, ואף מוכרח להציג לעצמו ... הן שאלות שעליהן אי אפשר לענות ב-'כן' או 'לא'".
כותב ויקטור פרנקל:
"זמן רב מדי, למעשה במשך 50 שנה, ניסתה הפסיכיאטרייה לגרוס את רוח האדם כמנגנון בלבד, ולפיכך ראתה את התרפיה של מחלות הרוח כטכניקה ותו לא. נדמה לי כי חלום זה נגוז עתה. ... אדם איננו עצם אחד בין עצמים אחרים. עצמים קובעים זה דרכו של זה, ואילו האדם, בסופו של חשבון, מחונן בכוח ההגדרה העצמית. דרכו וגורלו, כמובן במסגרת נתוניו וסביבתו, הוא-הוא הקובע אותם. במחנות הריכוז ... ראינו אחדים מחברינו מתנהגים כחזירים, בעוד אחרים מתנהגים כקדושים. אפשרויות אלה ואלה גנוזות באדם; איזו מהן יגשים - דבר זה תלוי בהכרעות ולא בתנאים".
ניתן להמחיש את הדברים כך:
מחשב תקין - מחשב הנותן אותן תוצאות על אותם נתונים.
מחשב לא תקין - מחשב הנותן תוצאות שונות על אותם נתונים.
אך אצל האדם הדברים הפוכים:
אדם שפוי - אדם שבמצב נתון יכול היה לבחור לעשות כך או כך.
אדם לא שפוי - אדם שבמצב נתון היה כפוי לעשות מה שעשה.

ד. סכנות הדטרמיניזם

הפסיכולוג ג'וזף פאברי כותב:
"באחד מספריו (Logos und Existenz) ממחיש פרנקל לאן עלול הדטרמיניזם להוביל. הגזענות, למשל, מנצלת את תורת הביולוגיה כדי לשכנע אנשים שגורלם נקבע מראש. היטלר סיפר לעם הגרמני שדמותו [של העם] עוצבה על ידי הדם שבעורקיו, ושאין מנוס מגורלו. במרקסיזם חשובה רק הסביבה החברתית. אתה נידון על יסוד היותך בורגני או פועל. קיימת סכנה שהשקפות פרויד תיהפכנה לדוגמה בארצות-הברית, כפי שהשקפות היטלר נהפכו לדוגמה בגרמניה, ואלה של מרקס במדינות הקומוניסטיות. לגזען ברור לחלוטין שרק הביולוגיה שלנו קובעת. פישוט יתר והבנה מוטעית של רעיונות פרויד, שכנעו אמריקנים רבים שאנחנו מכוונים באמצעות יצרים ונטיות, ולכן יכולים 'משכנעים מסוימים' לתפעל אותנו. התוצאה היא אמונתם של הפציינטים בגורל העיוור".
לסיכום
הניסיון לברוח מהטורח הכרוך בחיפוש משמעות לחיים וההישענות על הדטרמיניזם - הוא ספקולטיבי ואינו עומד במבחן המציאות. גם גילויי המדע המדויק סותרים הנחה פילוסופית זו.
נזכיר את האמור, שתופעות של דיכאון והתאבדות הנובעות מ"ריק קיומי", כהגדרתו של פרנקל, הן תופעות ייחודיות לאדם. העובדה שדיכאונות אלה מופיעים דווקא באותם זמנים שבהם האדם פנוי לחשוב, מגלה שהאדם מבקש לדעת מהי משמעות חייו. "הזרימה" עם החיים תוך התעלמות מן הצורך במשמעות - אינה טבעית לנפש האדם, ולכן היא טומנת בחובה נטייה לדיכאונות ולהרס עצמי.


 

.פרק ד'

הצעות רווחות למשמעות בחיים
תורות המזרח
תענוגות
בריחה מסבל ורדיפת
לחיות למען המדינה / החברה / המשפחה
האקזיסטנציאליזם המודרני במערב
פיתוח המדע יגלה משמעות לחיים

לנוכח העובדה שקיימת דרישה בנפש האדם למשמעות בחייו, אין להתפלא שבמשך הדורות נתנו התרבויות השונות תשובות כאלו ואחרות לשאלה יסודית זו. נשתדל בפרק זה לסקור בקצרה מספר הצעות למשמעות בחיים, מן הבולטות והמוכרות, ולבחון האם הן אכן מספקות ושלמות.

א. תורות המזרח

המשותף לדתות המזרח הרחוק, כגון הבודהיזם, הזן-בודהיזם והטאואיזם, הוא שכולן מציגות טכניקות האמורות להביא את האדם לסיפוק ולהרמוניה עם עצמו ועם הטבע.
הבודהיזם - תחילתו בהודו במאה החמישית לפני הספירה. עיקרו בפרישות מתענוגות העולם ובהתבוננות פנימית, מדיטציה; כשהמטרה היא להגיע ל'נירוואנה', שלוות הנפש המוחלטת. הדת הבודהיסטית אינה אוסרת קיום פולחנים אחרים במקביל לה - דבר זה סייע לתפוצתה הגדולה.
הזן-בודהיזם התפתח מהבודהיזם והתפשט במאה השישית לספירה לסין וליפן. הרעיון המרכזי של הזן (זן = התבוננות או מדיטציה ביפנית) הוא שההארה יכולה לבוא לאדם גם בלי הכנה נפשית או מוסרית מוקדמת; היא באה בהיסח הדעת ואינה מותנית בסיבות כלשהן.
הטאואיזם הוא שיטה פילוסופית-דתית סינית שמקורה בפילוסופיה של לאו-צה וג'ואנג-דזה. עיקר הטאו (בסינית = דרך) הוא צמצום הפעולה עד למעט ההכרחי. מי קובע מהו הטאו? לדעת לאו-צה, הטאו שואף להביא את האדם להיות באחדות מלאה עם הקוסמוס באמצעות סילוק הידיעה, החוקים והמוסר, אשר הם מלאכותיים וממילא מפרידים. האושר המוחלט מושג כאשר האדם מתעלה מעבר להבחנה בין 'עצמו' לבין העולם הסובב אותו.
המכנה המשותף לדתות אלה הוא שאין הן מתיימרות להעניק לחיי האדם משמעות אלוקית, משמעות שניתנה מסמכות עליונה - מבורא העולם. אין להן מעמד הר סיני שאז נתגלה האלוקים לעיני כל העם, לא לוחות הברית ולא נביאים המוסרים את דבר ה'. המשמעות שהן מציעות לחסידיהן היא משמעות אנושית, פרי מחשבת האדם.
אמנם, יש מן הדתות בהודו (הינדואיזם) וביפן (שינטואיזם) המדברות על משמעות אלוקית לחיי האדם, אך גם הן אינן מדברות על ציוויים קונקרטיים ומחייבים הבאים ממקור סמכותי ברור. כל שיש בהן הוא פילוסופיית חיים הנתונה לתמורות ושינויי העתים. נעיין באנציקלופדיה העברית בערך 'הודו-דתות':
"ההינדואיזם אינו ניתן להגדרה ברורה; אין בו לא עיקרים ולא דוגמא, לא היירארכיה ולא מייסד. המונח חל על תחום נרחב של אמונות ופולחנות ... אמונות ופולחנות אלו הלכו ונתפתחו, הלכו והשפיעו זה על זה ברציפות בלתי פוסקת במשך אלפיים שנה".
דברים דומים אנו מוצאים בערך 'שינטו':
"אין לשינטו המוסר האינדיווידואלי הקיים בדתות האחרות ולא מנגנון אידיאולוגי; למעשה, היא דת בלתי כתובה, ללא כתבי קודש וללא מייסד ... אלי השינטו נקראים 'קאמי' שפירושו 'העליון', והם למעשה תמצית כל דבר אצילי ביקום (פוריות וגידול, שמים, ארץ, שמש, הרים, עצים, גשם)".
וכאן יש מקום לשאול:
א. מכיוון שתורות אלו הומצאו ופותחו בידי בני אנוש, מנין לנו שהמשמעויות שהן מציגות לחיים הן נכונות ומוחלטת? ההיסטוריה האנושית גדושה בסיפורים על אמונות והשקפות עולם שמיליונים רבים האמינו בהן עד שהתבררו כמוטעות.
ב. האמנם אין מטרה נוספת לחיי האדם ולבריאת העולם מעבר להשגת האושר הפרטי גרידא? האין זה הגיוני להאמין שהאמת נשגבת יותר ממה שיכול האדם להשיג ולהבין בכוחות עצמו?
ג. העם היהודי נושא עמו מסורת מדויקת, המתארת כיצד לפני 3,312 שנה התגלה בורא העולם בהר סיני לעיני כל העם, ומסר לו את לוחות הברית ואת עיקרי התורה המלווים אותו זה דורות רבים. המסורת שבידינו לא נשתנתה במשך הדורות, ואותם ציוויים המחייבים כל יהודי הם תרי"ג המצוות שקיבל משה בסיני. גם הנצרות והאסלאם, על אף הסטייה מדרך התורה, אימצו את האמונה במעמד הר סיני כבסיס לדתם. עובדה זו מוכיחה שמעמד פנטסטי זה אינו פרי דמיון, שאם לא כן, מדוע יאמצו זרים את 'סיפורי האגדה' של עם ישראל?
דבר פשוט וברור הוא לכל מי שאי פעם קרא בתורה, שהפולחן של אותן כתות ודתות שבמזרח הוא אלילות ועבודה זרה. וכאן יש לשאול: גם אם אותן דתות וכתות מצליחות להעניק למאמיניהם תחושות של אושר והרמוניה, האם יש בידיהן לדחות את הכתוב בתורה, שתכלית חייו של האדם רחבה הרבה יותר ממה שהן מציעות? מי שמקבל את מציאותו של כוח עליון, האין זה סביר שיש להעדיף את תורת ישראל, שאין חולק על שורשיה ההיסטוריים האיתנים, על פני כל תורה חלופית העומדת על בסיס היסטורי רעוע?
מי עומד על מי?
אומר המדרש:
"אמר ר' יוחנן: הרשעים מתקיימים על אלוהיהם, שנאמר: 'ופרעה חולם והנה עומד על היאור', אבל הצדיקים - אלוקיהם מתקיים עליהם, שנאמר [בחלום יעקב]: 'והנה ה' ניצב עליו".
[מדרש בראשית רבה, סט, ג]
בדברי המדרש מגלים חז"ל במילים קצרות את שורש הקלקול והחסרון שבמשמעות פרי מוחו של האדם. כל משמעות שיש לאדם חלק ביצירתה ועיצובה, הרי שהאדם עומד מעליה והיא ניצבת תחתיו. נמצא, שבעומק הדברים האדם סוגד לעצמו.

ב. בריחה מסבל ורדיפת תענוגות

בין היוונים הקדמונים היו שתיארו את האדם כיצור הרודף אחר הנאות ובורח מסבל. הפילוסופים ההדוניסטים הבינו שזוהי מהות טבע האדם, ולכן מצאו את משמעות החיים בבקשת העונג והעידונים. לשיטתם, האדם המאושר הוא מי שיש לו רגעי עונג רבים יותר. לעומתו, מי שסובל אינו יכול להיות מאושר וחייו אינם שלמים.
גישה זו חזרה לשלוט בחברה המערבית בתקופת הרנסאנס (המאות ה-15 וה-16), והגיעה לשיא לאחר המהפכה הצרפתית (1790). על רקע עזיבת הדת ואבדן האמונה במשמעות אלוקית לחיי האדם, נוצר צורך לבקש משמעות השאובה מחיי העולם הזה; משמעות שבמרכזה ניצב האדם ולא הא-ל. ביטוי קיצוני להשקפה זו נתן מייסד הקיסרות המונגולית ג'ינגיס חאן:
"האושר הגדול ביותר הוא לנצח את אויביך, להרוס אותם! להפיל אותם תחת רגליך ולראות את הדמעות בעיניהם בהתחננם על חייהם. לכבוש את נשותיהם ואת ילדיהם"!
האם עושר גשמי או מעמד חברתי מבטיחים משמעות ואושר? –

ריאיון עם הסופר יורם קניוק:
- מתי רע לך?
"או, כל כך הרבה פעמים. אני אדם עם דיכאונות כעומק הגלות. אני חושב שהמילה דיכאון, קראו לה יורם. רק אחר כך שינו את זה לדיכאון".
- אתה עדיין לוקח כדורים?
"יותר מדי. כל מיני. עכשיו התחיל ללכת לי, שזה לא ייאמן, ובכל זאת אני עוד מדוכא לפעמים".
..."ליורם ולמירנדה קניוק היו חיים קשים. בתם איה, חלתה לפני שנים אחדות במחלת נפש ואושפזה. הם מכרו את דירתם ברמת השרון אחרי שהרופאים המליצו שאיה לא תחזור לבית. את הכסף השקיע קניוק במניות זמן קצר לפני משבר הבנקים, ואז איבד אותו. כיום הוא מתגורר עם אשתו בדירה שכורה".
ריאיון עם חיים חפר:
מן הצד, נראים חייו של חיים חפר מעוררי קנאה. הוא מתגורר בדירה תל אביבית יפהפיה, מלאה ביצירות אמנות. את סופי השבוע הוא מבלה בביתו הכפרי בעין-הוד. אף על פי שעבר את גיל 70, ובניגוד לרוב בני דורו, עדיין נחשב חפר לכותב מוערך בעיתונו "ידיעות אחרונות" והוא מפרסם מאמר בכל שבוע. על תרומתו הרבה לתרבות הישראלית אין חילוקי דעות.
"כל זה נכון ... אבל בגילי, טעם החיים הולך ונעלם. אני אתן לך דוגמה: לפני איזה זמן הייתי בפורטוגל עם חברים. אני נורא אוהב לובסטר, פירות ים. הזמנתי, וזה לא עשה לי כלום. הולך ונגמר לי הטעם של דברים שהייתי ממש נהנה מהם. ואותו דבר ... תערוכות, הצגות תאטרון. אבדה לי ההנאה".
- אתה אוהב נסיעות לחו"ל?
"גם זה הולך. פעם בשנה אני נוסע לניו-יורק. לפעמים יש לי הנאה, אבל גם שם חלק מהחברים מתו. קודם הייתי מגיע לשם ואומר: או, תענוג להיפגש ולדבר. במשך שנה לא היית. אתה יושב ומדבר על מה קרה במשך השנה הזו. עכשיו חלק מתו, ואלו שנשארו בחיים יש להם תלונות על החיים: בתי חולים, גירושים. אין כבר הכיף שמישהו היה בא ואמר: חיים, אתה מוכרח ללכת להצגה הזאת. אני הולך אתך כי זה דבר נהדר, ואני מוכרח לראות פעם שנייה. זה כבר לא אותו הדבר".
- אני באמת מקווה שתחליט להישאר אתנו עוד הרבה שנים.
"לא חושב. לפעמים אני אומר: אולי נכנס לי מצב רוח. אולי אני אתאושש מזה. אבל אני לא חושב. אני לא רוצה להידרדר. ראיתי אנשים גריאטריים. אני יודע מה קורה בגילאים האלה. אני רוצה למות פה בבית בין הספרים, מול הטלוויזיה בחדר השינה, להסתכל קצת על הנוף, ושיהיה מזגן".
על דבריו של יורם קניוק אפשר לטעון שזהו גורלו הפרטי. לא כולם מגיעים לתסכול כזה, אף שלא רבים מבלים את חייהם בנעימים. אולם, בדבריו של חיים חפר אנו מתוודעים לבעיה עקרונית הקיימת אצל מי ששואבים את משמעות החיים מרדיפת תענוגות בשרים ובילויים. יכולת ההנאה מתענוגי עולם החומר נמצאת ביחס הפוך לגיל. כשהאדם צעיר, חושיו חדים וערים והוא חווה בעוצמה גדולה את ההנאות הגשמיות. ככל שהוא מזדקן, מתקהים החושים, וממילא קטנה היכולת ליהנות ממנעמי החומר.
ברזילי הגלעדי הקדים את חיים חפר והתאונן לפני דוד המלך:
"בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם הַאֵדַע בֵּין טוֹב לְרָע אִם יִטְעַם עַבְדְּךָ אֶת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֶת אֲשֶׁר אֶשְׁתֶּה אִם אֶשְׁמַע עוֹד בְּקוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת" (שמואל ב יט, לו).
האבסורד שבבסיס הגישה של 'אכול ושתו כי מחר נמות':
משל קדמוני מספר:
מעשה באדם שהלך במדבר ותקפה אותו חיה רעה. הוא ברח מן החיה לעבר באר שנמצאה בקרבת מקום, אבל לדאבונו היה בקרקעית הבאר נחש. האומלל נאחז בשיח הצומח בקיר הבאר היבשה. מצד אחד פחד מהחיה ומצד שני פחד מהנחש. כעבור זמן מה, התעייפו זרועותיו מלאחוז בשיח אבל הוא החזיק מעמד. לפתע הוא הבחין בשני עכברים, לבן ושחור, שכרסמו את השיח שבו הוא נאחז. הוא הבין שסוף השיח ליפול ואז יגיע גם סופו. בעודו תלוי שם הוא הסתכל סביבו וגילה טיפות אחדות של דבש על עלי השיח. מיד הושיט ההלך את לשונו וליקק בתיאבון את טיפות הדבש.



משל נפלא זה מתאר את הטרגדיה שאליה עלול להיקלע האדם בעולם הזה: ההולך במדבר הוא האדם; החיה הרעה הן הצרות שמהן מנסה האדם לברוח; השיח הגדל בקיר הוא הזמן הקצר שהוקצב לחיינו; העכבר השחור והעכבר הלבן הם היום והלילה המכרסמים בזמן ללא הפוגה; הנחש המחכה למטה בתום הזמן הוא המוות. על אף המציאות הטרגית והקשה של האדם בעולם, נמנע הרוב המכריע של בני האדם מלתת לבו אליה, ואינו חושב על דבר פרט לקורטוב הדבש שאפשר ליהנות ממנו בדרך.
הרב משה חיים לוצאטו – מגדולי המקובלים לפני כשלוש מאות שנה- כתב בנושא זה:
"ותראה באמת, שכבר לא יוכל שום בעל שכל להאמין שתכלית בריאת האדם הוא למצבו [עבור מצבו] בעולם הזה, כי מה הם חיי האדם בעולם הזה, או מי הוא ששמח ושליו ממש בעולם הזה?
"יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן" (תהלים צ), בכמה מיני צער וחולאים ומכאובים וטרדות, ואחר כל זאת - המוות. אחד מני אלף לא יימצא שירבה העולם לו הנאות ושלווה אמיתית. וגם הוא, אילו יגיע למאה שנה כבר עבר ובטל מן העולם".
כלומר, החיים הקצרים והחולפים מצד אחד, וטרדות העולם מצד שני, כל אלה הופכים את הניסיון למצוא משמעות ואושר בתענוגות העולם, לדבר שנועד מראש לכישלון ולמקור אכזבה ותסכול.
רבי ישראל יעקב קנייבסקי זצ"ל ('הסטייפלר'), מגדולי הדור הקודם, הוסיף על הדברים:
"והמתבונן באמת יראה בעצמו ובמכיריו שרוב ימי חייו הם בצער ומכאובים שונים ומשונים ... ורוב בני אדם מתייסרים וסובלים ממחסור בפרנסה או עומס חובות. והעשירים - הלוא 'מרבה נכסים מרבה דאגה'. וכן הקנאה אוכלתו והחרטה מנקרתו (למה לא השכיל בשעתו לעשות או להשיב כך וכך), ופעם השעמום, ופעם התאווה, שמתאווה דווקא למה שאין בידו להשיג, והפחד אודות העתיד, אודות מצבו הפרטי או קרוביו או מצב מדיני. ועל כולם - תאוות הכבוד אשר לא יימלט ממכאובו כמעט בכל יום אם מבני ביתו אם ממכיריו, פעם פגעו באמת בכבודו, פעם בדמיונו ... וצער גידול בנים בקטנותם ובגדלותם, אשר כרוב אהבתו אותם כן רוב צערו אודותם ... . ובהתקרב ימי הזקנה ירגיש שהוא נדחה מעמדותיו ונעשה טפל, אמנם מתאמץ הוא להחזיק מעמדו כמקודם, אבל לאט לאט נדחה הוא לקרן זווית ועיניו רואות איך אחרים יורשים מקומו בחייו. ואחר כך הוא נעשה למשא ולעול למשפחתו ולכל מי שלפני זמן היה הוא השליט עליהם. ואחר כך (על פי הרגיל) עוסק ברופאים ורפואות ... עד שמגיע יומו כי הולך הוא לבית עולמו. והוא נרעש ונפחד מאבדת עולם הזה ועזיבתו, ונעשה מיואש, ועובר בטל כחרס הנשבר, וככלות הכול מסיים החיים במוות וייסורי מיתה רחמנא ליצלן [ה' יצילנו]. מעתה תשאלו למה נברא האדם הלזה לחיות חיים מעורבים יגון ושמחה, צער ועונג, עליות וירידות והמון תמורות, ורובם צער וכאב לב. מה זה ועל מה זה?! והתשובה האמיתית היא מפני שכל חיי עולם הזה אינם אלא מעבר ופרוזדור לחיי הנצח אשר אין ערוך אליו ... והדבוק בהשם יתברך ובתורתו הקדושה יקבל באהבה כל פגעי הזמן, יהיו מה שיהיו, בידעו כי השם יתברך אתו ו'כל דעביד רחמנא לטב עביד'".
האין זה אבסורד שלאחר שטרח אדם כל כך בצבירת הישגים, בבניית עצמו מן המסד ועד הטפחות - למד לזחול, ללכת, לאכול בסכין ובמזלג, למד בבית ספר יסודי ובתיכון, למד מקצוע, עמד בבחינות קשות, בנה קריירה, הקים בית, "עשה כסף" ו... כעת הכול מוכן והוא יכול לקטוף את הפירות, דווקא עכשיו הוא מת?! משל למה הדבר דומה? לאדם שטורח בכל אונו והונו במשך שבעים שנה לבנות בנין מפואר, מונומנט יחיד במינו, וכשהכל מוכן והמוזמנים הרבים מגיעים לטקס חנוכת הבית, הוא לוחץ על כפתור ו... הכל מתפוצץ!!!
ירשום אדם לעצמו רשימה של תענוגות שהיה רוצה להגשים: לאכול כל יום במסעדה יוקרתית, לרכוש וילה עם שלושה מפלסים, להחזיק שתי מכוניות, לנסוע כל שנה לחו"ל ועוד. הבה נבדוק: כמה סבל ודאגות מונעים ממנו במשך החיים ליהנות מן הנ"ל? כמה זמן יעבור עד שיתרגל האדם למצב החדש וכבר לא ייהנה ממנו? כמה זמן יעבור עד שתתגבש אצלו שאיפה לעבור לבית גדול יותר? כך פועל הסם על המכור לו - הוא מחייב אותו להגדיל את הגירוי או להתאפק כדי שיוכל שוב להגיע לאותה הנאה, אך... תהליך זה עצמו מכאיב. האדם המתבונן מגלה שהנאות העולם הזה אין להן קיום עצמי והן נמצאות תדיר בתהליך של דעיכה.
נקודה למחשבה:
האם הגיוני לחשוב שהחכמה העצומה המתגלה בטבע מכל עבר - בשמש, בירח ובצבא הכוכבים, במגוון הרחב של הצמחים ושל בעלי החיים - לא נועדה אלא כדי שמישהו יוכל... לאכול צ'יפס?!
"אלה תולדות חיי"
מאת: מאיר אריאל (משורר וזמר)

 

בחדר קטן, אפור כתלים,
יושב איש זקן וסב.
יושב איש זקן, יושב וחושב,
ועושה את חשבון חייו.
חושב: עוד מעט ויבוא הקץ,
מה ידעו הנכדים אודותיי?
נוטל גיליון ורושם בראשו:
"אלה תולדות חיי".

במה אתחיל? כמובן, בילדות...
אך הייתה לי ילדות רגילה:
דודות ומכות, שריטות, דמעות,
ילדונת שגרנו מולה,
ואבא טרוד ואם עצבנית,
אחות שצועקת עליי.

אה... מה יש לכתוב על ילדות שכזאת? אתחיל מימי נעוריי!
ימי נעוריי... מה יש לכתוב?
בחינות, ציונים, שיעורים.
כל בוקר לקום ולרוץ לכיתה.
פצעי הבגרות הדוקרים.
לבטי אהבה ראשונה ומרה
הפחדים שהעיקו עליי...

מה יש לכתוב? נעורים רגילים. אתחיל מימי נישואיי.
ימי נישואיי... ירח דבש שנגמר והפך לימים של שגרה.
דירה, הלוואה, מכונית, הלוואה, מריבות עד לב התקרה.
תינוקת שנייה, שעות נוספות,
ולבן - בר מצווה, חתונה.

מה יש לכתוב על אותן השנים?
אתחיל מתקופת הזקנה.
מתי זה החלה תקופת הזקנה?!
כשהודיעו: אתה מפוטר!...
והבן והבת חיפשו בית אבות
והבנת - אתה מיותר...
או, הפחד הזה בלילות בלי שינה
שאולי לא תראה עוד אור,
כמו שכנך מימין וכמו אותה הזקנה
שליוויתי אתמול אל הבור...

בחדר קטן ואפור כתלים
יושב איש זקן וסב.
זוכר חלומות, אידאלים גדולים,
שאותם לא הגשים מימיו...
עם בוקר מצאו אותו בחדרו
גחון לשולחן, כמו חי...
דף ריק לפניו, למעלה כתוב:

"א ל ה ת ו ל ד ו ת ח י י".


 

ג. לחיות למען המדינה / החברה / המשפחה

למען המדינה

כאשר אדם חי למען מטרה מסוימת, נמדד כל רגע חולף בשאלה עד כמה קידמה אותו עשייתו לקראת המטרה. אם יתברר שהמטרה הייתה שקרית או מוטעית יחוש האדם שכל הטרחה, ולמעשה כל חייו, בוזבזו לשווא. לדוגמה: לא מעטים מאלה שהאמינו ברעיון הקומוניסטי והשקיעו את כל מרצם למען חיזוקה של ברית-המועצות, מצאו עצמם שבורים וחסרי דרך עם התפוררותה. איזו משמעות יש היום לחייהם ולמותם של חיילי בבל שכבשו בזמנם את העולם? לחיילי יוון? לחיילי רומא? בכמה סבל ובכמה דם שילם העולם בתמורה לאותם כיבושים שהיום אינם עניין אלא לאוהבי עתיקות והיסטוריה?
במרוצת הדורות, הופכים דברים שנחשבו בשעתם לחשובים ומשמעותיים לחסרי חשיבות ולעתים אף למטופשים. איזו חשיבות יש כעבור שנים למלחמות על פיסת קרקע זו או אחרת, על שלטון של מדינאי פלוני או אלמוני וכדומה.
משל למה הדבר דומה? לאדם שמתבגר ומסתכל לאחור על שנות ילדותו שבהן רב עם חבריו, אפילו עד זוב דם, על כדורי זכוכית (גולות) או על גרעיני משמש (גוגואים). במבט מבוגר וכולל הוא יודע שאותן מריבות היו חסרות משמעות. החשיבות שהילדים מייחסים למשחקיהם אינה נובעת ממעלה אלא מחסרון, מן העובדה שהם חיים רק את ההווה, ואינם מבינים שחבל לריב בשל משחק שהמציאו בעצמם את כלליו ומחר יחליפוהו במשחק חדש.
נקודה למחשבה:
חייל שנולד לעם א' מוכן למסור נפשו כדי להרוג את עם ב'. אילו היה נולד מעבר לגבול - האם לא היה מוכן באותה מידה להילחם עבור עם ב' ולמסור נפשו כדי להרוג את עם א'? על כמה חיילים שמענו שערקו לצד האויב מטעמים אידאולוגיים ובקשת האמת?
מדוע מי שגר בתל- אביב אוהד את 'מכבי ת"א' ומי שגר בחיפה אוהד את 'מכבי חיפה'? ומה יקרה כשיעבור התל-אביבי לגור בחיפה?
אם נתבונן, נבין שהמשמעות ששואבים בני האדם מתחושת ההזדהות עם הסביבה שגדלו והתחנכו בה אינה משמעות עליונה ומוחלטת הנשענת על ערך בלתי משתנה. זוהי משמעות חלקית בלבד שבאה לספק את הצורך בשייכות ואת הצורך בהזדהות הקיימים אצל כל אדם. אם כן, הערכים החברתיים אינם אלא אמצעי ולא מטרה.
למען החברה
רבים חיים בתחושה שהחברה שהם נמצאים בה היא נצחית. נדמה להם שהיא תישאר תמיד כפי שהם מכירים אותה. ישנם הנוטים לשאוב את זהותם ומשמעות חייהם מתוך החברה ולעתים אף מייחסים לה ולנציגיה סגולות של כל-יכולת: "החברה אינה טועה", "הצדק ינצח", "ההיסטוריה תוכיח". מבלי משים, משווים לה פעמים גם ערך דתי - "הוא מת על מזבח החברה".
אך מהי האמת? למעשה, בחברה המערבית יש לא מעט אכזריות וציניות. פועלים בה, בין היתר, כוחות כלכליים של פיתויים ותאוות ממון. למשל - אם החינוך למתירנות ונהנתנות יכול להביא לידי רווחים כספיים נאים, יגררו המשווקים והפרסומאים את הציבור למתירנות ולנהנתנות אף שמגמות הפרסומות הללו מעודדות אנוכיות, אלימות, התמכרות לעישון ולשתייה חריפה, פריצות, הפקרות ועוד ובכוחן להרוס עם הזמן את החברה מבחינה מוסרית. החברה לא תעצור מהלך זה מכיוון שכסף רב כרוך בו והנהנים רבים הם. לכאורה, סומכת החברה על ה'אזרח הנבון' שידע להיזהר מכל אותם כשלים חינוכיים שהתקשורת ומערכות השיווק מניחות לפניו.
בחברה המודרנית שאנו חיים בה היום אפשרויות הגירוי גדלות והולכות. התקשורת דואגת להפוך את העולם לכפר קטן שבו הכל מוצע לכולם. החשיפה לגירויים גורמת לירידה של סף הרגישות ומקשה על האדם למצוא את סיפוקו היכן שהוא צריך היה למצוא סיפוק באופן טבעי. חשיפת הציבור לסרטים אסורים, למשל, גורמת להרס חיי המשפחה, אך החברה אינה מרפה; כל זמן שיש צרכנים לסרטים אלו - ימשיכו ליצרם. אגב, אין זה סוד שקל יותר למכור סרט הפונה ליצרים מלמכור סרט דוקומנטרי למשל. ולכן, אף שיצרני הסרטים מודעים לעובדה שהם הורסים בהדרגה את האדם ואת החברה, הם ממשיכים בדרכם.
חברה שאינה אמונה על ערכים חיצוניים ומוחלטים של כללי מוסר, אין בכוחה לצייד את האדם הפרטי בקנה מידה יציב לבדיקת הערכים שהוא מאמץ. העובדה שהאדם חש דחייה ממעשים מסוימים אינה מספקת; אין היא קנה מידה שראוי לסמוך עליו, משום שניתן על ידי חינוך והרגל לשתול בתלמידים הערכה לדברים מסוימים ודחייה מדברים אחרים. הדחייה או ההערכה שחש הפרט ממעשים או מערכים מסוימים הם השתקפות של הערכים שהחברה משדרת ולא יותר מכך, ועדיין נותר האדם מבלי כלים שיעזרו לו לבקר את המסרים ואת הלכי הרוח של החברה.
במצב זה, בלא כלים הולמים, עלול האדם להימשך אחר הכוחות השליליים והאנוכיים שבקרבו. למה הדבר דומה? לרוכב וסוסו המהלכים בדרך; אם הרוכב יודע לאן הוא רוצה להגיע יש בכוחו לכוון את הסוס ולשמור שלא יסטה מן הדרך. אך אם נרדם הרוכב, מה ימנע מהסוס לנצל את המצב ולרדת לשולי הדרך למילוי תאוותיו?
במצב ביש זה נהיה השכל לחותמת גומי של הרצון, והאדם עלול למצוא עצמו מלמד זכות על כל תאווה או מידה רעה המתעוררת בו.
שלמה המלך, החכם מכל האדם אמר [משלי טז, ב]:
"כָּל דַּרְכֵי אִישׁ זַךְ בְּעֵינָיו"
הסביר הגאון מווילנה בפירושו למשלי, שם:
"כל דרכי האדם נמשכים אחר הרצון הראשון ... ואף שעושה עוול, הוא מראה פנים שהולך בדרך הישר".
אדם המאמץ את הלכי הרוח שבחברה בלא יכולת לבקרם ימצא עצמו ניזוק מן המפגעים שהחברה יוצרת. ככל שתגדל הזדהותו עם החברה וככל שיאמין בה יותר - כן יגדל הנזק שייגרם לו.
אחד הדברים המשווים תחושת יציבות בחברה הוא החוק. אולם דא עקא, מכיוון שהחסרונות שחשופה להם חברה חסרת ערכים מוחלטים מצויים גם בחוקים שלה. העובדה שאת החוק קובעים בני אנוש והוא אינו משקף ערכים מוחלטים, נותנת מקום לתסריט די שכיח -

  • החוק משתנה עם ריבוי העבריינים העוברים עליו או עם ריבוי היוצאים נגדו.

  • ריבוי העבריינים או המתנגדים לחוק מביא לגיבוש נורמה חדשה.

  • על פי הנורמה החדשה קובע המחוקק שהחוק הקודם מיושן ויש לתקנו ולשנותו.

בארצות-הברית היה קיים בתחילת המאה איסור על שתיית משקאות חריפים. אף על פי כן, פורעי חוק התעלמו ממנו והבריחו משקאות לתוך המדינה. כשנתרבו צרכני המשקאות - נשתנה החוק.
לסיכום, מי ששואב את משמעות חייו מהיותו אזרח נאמן, שומר חוק וסדר, משמעות חייו דלה, נזילה ואינה מוחלטת.


 

למען המשפחה

יש השואבים משמעות לחייהם מלהיות אבא טוב או אם דואגת ומסורה. כל מעיניהם מסורים לילדיהם, והם שואפים להעניק להם כלים לעבור את החיים בקלות וללא סבל. הם מוכנים לסבול ולטרוח ימים ושנים רק כדי שהילדים לא יידעו מחסור. נשמע אנושי וערכי, הלא כן?
בכל זאת, מבט בוחן יותר מעלה את השאלה: האם זהו מותר האדם מן הבהמה? האם החתולה הדואגת לגוריה עושה זאת בפחות מסירות? האין הדאגה לילדים אלא אינסטינקט הטבוע בהורים? לפני כאלף שנה כתב רבנו בחָיֵי בספרו "חובת הלבבות": "ויתנהו האלוקים [את התינוק] לחן ולחסד ולרחמים בלב יולדיו כדי שלא יכבד עליהם גידולו, וירגישו [ידאגו] עליו יותר מעל עצמם במאכל ובמשתה, ויקל בעיניהם כל טרחו ועמל גידולו, מרחיצה, וחיתול וכיוצא בהם".
כלומר, דאגת ההורים לילדיהם היא כוח טבעי שהוטבע בהם כדי שיוכלו לעמוד בקושי הכרוך בגידול הילדים. הראיה לכך פשוטה: אנו מוצאים כוח זה גם אצל בעלי החיים. אדם העושה מה שטבעו מכריחו לעשות, אמנם הוא "זורם" עם הטבע, אך אין הוא בוחר לעשות, אלא נגרר אחר טבעו. ללא אמונה בכוח עליון המצווה את ההורים לדאוג לילדיהם, אין דאגה זו אלא מעשה טבעי. הציווי שהתורה מטילה על ההורים הופך את המעשה הטבעי לערך שיש להגשימו - בכפיפות לחוקי התורה וכלליה, אך על כך בפרקים הבאים.
נקודה למחשבה:
ההיסטוריה האנושית מורכבת ממיליארדי הורים וממאות דורות שחיו למען ילדיהם. איזו משמעות יש לטרחתו של הורה פלוני שחי לפני עשרה דורות ואפילו לפני מאה שנה? מי זוכר לו זאת היום? מי מכיר את שמו? אילו אחד מהם התאמץ פחות, האם היינו יכולים להבחין בזאת היום, לאחר שנים כה רבות?
ועוד אחת:
נניח שמשמעות החיים היא הילדים. אם כן, הילדים שלנו יחיו למען ילדיהם, ובניהם למען בניהם, וכן הלאה. כיצד ייראה וירגיש אותו דור מאושר שבשבילו טרחו וסבלו כל הדורות בהיסטוריה?

ד. האקזיסטנציאליזם המודרני במערב

האקזיסטנציאליזם הוא זרם פילוסופי שהתפתח באירופה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. לגרסת האקזיסטנציאליזם, משמעות חיי האדם טמונה בעצם המאבק נגד הרצון להתאבד. אף שמבחינה לוגית מבין האדם המודרני חסר האמונה שאין טעם להימצאותו עלי אדמות, עליו להתעלם מהמסקנה הטבעית והמתבקשת - להפסיק להילחם את מלחמת החיים שהרי המוות יכריעו בלאו הכי, ולהישאר בחיים. האקזיסטנציאליזם אינו נותן טעם לחייו של האדם, שהרי כשם שהבריאה, לשיטתו, נוצרה במקרה, כך גם נוצר האדם, על נפשו השואלת, במקרה. הסופר האקזיסטנציאליסטי אלבר קאמי כתב על משמעות החיים לפי תפיסתו:
"אין מראה יפה יותר לאדם פקוח עיניים ממראה התבונה הנאבקת עם מציאות שהיא למעלה ממנה. משמעות זו שמצווה הרוח על עצמה, רצון זה שחושל יש מאין, מאבק זה פנים אל פנים - יש בו משהו אדיר ומיוחד... עתה אני מבין מדוע הדוקטרינות המסבירות לי הכל הן גם המחלישות אותי, הן פורקות מעליי את משא חיי, והלא ראוי היה שאשא אותו לבדי.
"... גזרו האלים על סיזיפוס [מן המיתולוגיה היוונית] לגלגל בלי הרף גוש סלע אל פסגת הר, ומשם שבה האבן ונתגלגלה מטה מכובד עצמה. הם סברו, ובמידת מה של צדק, שאין עונש איום יותר מעבודה שאין בה תועלת ואין לה תקווה.
"... זלזולו באלים, שנאתו את המוות ותאוותו לחיים הביאו עליו עינוי שאין לתארו במילים - שבו אדם מפעיל את כל מאודו כדי לא להשיג דבר. זהו המחיר שחייב אדם לשלם על תאוות העולם הזה.
"אך מה הטעם להמשיך ולסבול"? ממשיך קאמי וכותב:
"... אני רואה את האיש [סיזיפוס] יורד בצעד כבד אך קצוב אל העינוי שלעולם לא יראה את סופו. ... בכל רגע כזה, כשהוא נוטש את הפסגה וגולש לאט לאט אל מאורות האלים, הוא מתעלה על גורלו, הוא חזק מגוש הסלע שלו. הוא מכיר את כל ההיקף של מצבו העלוב, אך אין לך גורל שאי אפשר להתגבר עליו על ידי הבוז. ... בזה כל השמחה השתוקה של סיזיפוס - גורלו שייך לו, הסלע שלו הוא החפץ שלו. כן גם האדם האבסורדי. ... סיזיפוס החוזר אל הסלע שלו, מתבונן בסדרת הפעולות נטולות הקשר שנעשו גורלו, נוצרו על ידיו וייחתמו עד מהרה על ידי מותו ... אבל סיזיפוס מלמד אותנו את הנאמנות העילאית השוללת את האלים ומרימה סלעים. גם הוא סבור כי הכל טוב. עצם המאבק על הפסגות די בו כדי למלא לבו של אדם. עלינו לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר... ."
כשאין משמעות ברורה לחיים - הספק עצמו הופך לערך. שיטות פילוסופיות כגון זו העלו את הספקנות למעלת אידאל. לשיטתן, אין מנוס לאדם מלחיות במציאות של ספק ושל אמת נעדרת. אנשים כאלה חיים למעשה בביצה של ייאוש, שכן אין תקווה, אין לאן לחתור, אין תכלית.

ה. פיתוח המדע יגלה משמעות לחיים

אנשים רבים נוטים לחשוב שההתקדמות המדעית והטכנולוגית הגדולה שאנו עדים לה למן המאה ה-19 ועד ימינו, מעידה על התקדמות גם מבחינה ערכית. הם סוברים שפיתוח המדע והבנת הטבע יגלו גם את המשמעות האמיתית לחיי האדם.
אולם, אף שהישגי המדע נמצאים בהתקדמות מתמדת, נשארה מוסריות האדם והחברה באותו מצב, פחות או יותר, מימי אפלטון ועד ימינו. אין כל ודאות שהחינוך המודרני מגדל אנשים ישרים, נאמנים ומוסריים יותר מבעבר. יצר לב האדם הרע מנעוריו, הקנאה, השנאה והתחרות משחקים גם היום תפקיד ראשי בדברי ימי האנושות. ההבדל מתבטא לעתים רק בעובדה שהיום, בשל הטכנולוגיה המפותחת, ניתן להרע ביתר קלות וביתר הרסנות.
פרופ' אריך פרום:
"במאה השנים האחרונות יצרנו בעולם המערבי יותר עושר חומרי משיצרה איזושהי חברה בדברי ימי אנוש. יחד עם זה עלה בידינו להרוג מיליונים מאוכלוסיית העולם בהסדר המכונה בפינו 'מלחמה' ".
[החברה השפויה]
לאמיתו של דבר, אין כל קשר בין התקדמות טכנולוגית להתקדמות ערכית; אין לגזור מהבנת ה"יש" על מה ש"צריך להיות". מהבנת מבנה המכונית אי אפשר לגזור את הכיוון שעליה לנסוע או אם כדאי לנסוע (יותר בטוח בבית). אי אפשר לגזור מהבנת מבנה האטום על מי צריך להטיל את הפצצה האטומית, אם להטיל.
כותב פרופ' אהרן קציר:
"כפי שציין הסוציולוג הגדול דירקהיים, בה במידה שעלה בידינו להשתלט על הטבע, סר טעמם של החיים. לא זו בלבד שההשתלטות על הטבע לא לימדה אותנו כיצד לחיות אותו, אלא שבן התרבות המדעית ניצב חדל אונים בפני הגולם הטכנוקרטי... כמה מאנשי המדע, התרים אחר המשמעות האנושית של עבודתם המדעית, הגיעו למסקנה שבלי עקרונות מוסריים אין המדע עצמו יכול להתקיים.
... האמת המדעית היא טכנית ולא ערכית. ובלי ערכים, אם אינך יודע מהותם של חסד ורחמים, יושר, הגינות, צדק, מסירות נפש וקדושה, אינך יודע מה משמעות החיים. על האמת האובייקטיבית אפשר לבנות עולם מדעי ברור ונכון, אך עולם זה יהיה חסר משמעות אישית".
אלבר קאמי:
"הכול מתייאשים היום מהאפשרות להגיע לידיעה אמיתית. אילו היה עלינו לכתוב את ההיסטוריה היחידה בעלת המשמעות של מחשבת האדם, היינו כותבים את תולדות חרטותיה החוזרות ונשנות ואזלת היד שלה".
[א' קאמי, המיתוס של סיזיפוס, עמ' 27]
ייתכן שלאנושות ישנן כיום פחות ידיעות אמיתיות מאשר בזמנו של סוקרטס, בן דורם של הנביאים חגי זכריה ומלאכי, אך הידיעות הרוחניות המהותיות, המבדילות באמת בין האדם לבהמה, נעדרות כיום מרוב בני האדם. מעולם לא הייתה האנושות כה עשירה בנכסים ארציים, וכה דלה בנכסים רוחניים. מעולם לא היה פער גדול כל כך בין קלות ההשגה של ההנאות השטחיות שמציעה התרבות המודרנית מזה, לבין הדלות המוסרית והרוחנית שבה היא מותירה את האדם מזה. ההתמודדות עם האבסורד והריק, עם העדר המשמעות והעדר העתיד, אינם מעוררים את האדם להיאבק על כבודו; להפך, הם מרפים את ידיו ומביאים לחיסול קומתו המוסרית הראויה של האדם.
כותב ד"ר ז'ן המבורג:
"כדי לרפא, משתמשת הרפואה בטכניקות מתוחכמות יותר ויותר, אך המדע קר. ... [הוא] מרבה ומגוון את יכולתנו, אך נבצר ממנו מלהתוות את אמנות הפעלתו הנכונה, ומדע בלי מצפון הוא חורבן לנפש. כיום, מכריזים באזנינו, שהמדע והמצפון התגרשו.
... המדע אינו יכול להחליט ולבחור במקומנו. המדע יכול להצביע על האמצעים שיאפשרו להשיג את המטרה המבוקשת, אך נבצר ממנו להגדיר את המטרה עצמה. הוא יכול לספק לנו מידע על הדרכים הקיימות, להנחות אותנו בדרכנו, אך אין ביכלתו להחליט על המסע. ... איש אינו יכול לטעון, כי אפשר להפיק מן המתודה המדעית תורת מוסר או דרך מדינית. מי שרואה במתודה המדעית מכשיר לעיצוב המוסר או המדיניות, חושב את עץ הידע לעץ הדעת".
לסיכום:
בפרק זה ערכנו מסע שעבר בין תרבויות שונות, בין תקופות שונות ושיטות פילוסופיות מגוונות. אף על פי כן, טרם מצאנו מערכת ערכים שראוי לאמצה, טרם מצאנו משמעות אמיתית לחיים.
משמעויות חלקיות, הבאות להשתיק את הזעקה למשמעות הקיימת בלבו של האדם, יש לרוב. אך מכיוון שאין הן אלא מעשי ידי האדם הן נזילות ולוקות בחסר.


 

פרק ה'

משמעות אלוקית לחיים
מבחינה פילוסופית
מבחינה פסיכולוגית

א. מבחינה פילוסופית

רבים מהפילוסופים מביעים ייאוש מיכולתו של האדם להגיע לפתרונות אמיתיים, לבעיות האינטלקטואליות המציקות לו, בעזרת האינטלקט האנושי בלבד.
כותב פרופ' שרפשטיין:
"תולדות הפילוסופיה הן עדות לבעיות אינטלקטואליות, אשר רבות מהן לא נפתרו מעולם וייתכן שלא ייפתרו לעולם, כאותם מטפסי הרים המנסים להגיע לפסגתו של הר אדיר רום - אך אולי בלתי ניתן לטיפוס".
העובדה שהאדם נמצא בתוך העולם והוא חלק אינטגרלי ממנו, מגבילה את יכולתו להתמודד עם שאלות של 'מעל ומעבר'. לכן, כל תשובה אנושית לשאלת משמעות החיים ותכליתם תהיה לעולם חלקית ולא שלמה.
מבחינה פילוסופית, הדרך היחידה לפרוץ את גבולות הידע האנושי היא להתחבר למקור ידע גבוה יותר, מקור ידע אשר חייב להימצא מחוץ למערכת האנושית ומחוץ למערכת המקום והזמן. מקור זה יכול להיות רק הבורא אשר ברא את העולם. כשם שהיצרן יודע את תפקידו המדויק של כל חלק במערכת שיצר, כך גם, מבחינה פילוסופית, היחיד שיודע בוודאות מהי תכליתו של כל פרט בבריאה הוא בורא העולם, האלוקים.
האמצעי שדרכו גילה הבורא את תכלית בריאת העולם, ואת משמעותם של חיי האדם עלי אדמות, היא התורה, שניתנה לעם ישראל בהר סיני. לפיכך, אם רוצים לחפש משמעות מוחלטת, כוללת ומלאה לחיי האדם ולקיום העולם, חייבים לחפש זאת אצל האלוקים.

ב . מבחינה פסיכולוגית

הפסיכולוגיה המודרנית מגלה שלכל אדם יש זיקה נפשית חזקה לבורא. החיים בתפיסה שאין אלוקים פירושם שאין דין ואין דיין, אין מי שידאג שהצדק ייעשה, אין מי שיבטיח שהשמש תזרח מחר, הכל מקרה, דבר אינו ודאי וברור בעולם.
ד"ר ג'וזף פבארי:
"יש לנו שאיפה למשמעות, ואנחנו נעשים מאושרים רק מתוך הרגשה שאנו מגשימים את משמעותנו. אנו מבחינים בין שני מישורי משמעות: משמעות עליונה ומשמעות הרגע. במונח משמעות עליונה טמונה ההנחה שקיים סדר שיש לנו בו ייעוד כיחידים".
[ג' פאברי, המשמעות של חייך, עמ' 52]
מתברר, שחיים ללא משמעות עליונה, יוצרים באדם חוליים נפשיים, פחדים ותסביכים.
דברים ברורים בנושא זה כותב קארל גוסטב יונג (מגדולי תלמידיו של פרויד):
"רופאי הנפש, שצללו למעמקי האי-מודע שבאדם, גילו שם זיקה נפשית חזקה אל הבורא! כשזיקה זאת אינה באה על סיפוקה מפני שהאדם התעלם ממנה - היא גורמת סיבוכים ותסביכים (נוירוזיס), וכל עוד שלא מצא האדם את הקשר החי עם הבורא - אינו מבריא".
במקום אחר כותב יונג:
"בין כל החולים שלי, בתקופה של למעלה משלושים וחמש שנים, לא היה אף אחד שבעייתו לא הייתה ביסודה אלא חיפוש אחרי השקפת עולם דתית. מותר לומר כי כל אחד מהם חלה משום שאיבד את אשר נותנות הדתות שבכל דור למאמיניהן, ואף אחד מהם לא נרפא לחלוטין אלא אם כן חזר והחזיק בהשקפה דתית".
נוכל להבין את מסקנותיו של יונג בעזרת התפיסה ההוליסטית ההולכת וחודרת היום לתודעת החברה המערבית. תפיסה זו מכירה בכך שהאדם הוא חטיבה אחת המורכבת מגוף ונפש. ההבנה שהאדם מורכב מגוף ומנפש פירושה שחולי גופני יכול להשפיע על מצב רוחו של האדם וכן להפך, חולי הנפש יבוא לידי ביטוי גם באופן פיזיולוגי במחלה גופנית (נפש בריאה בגוף בריא).
משמעות המושג 'חטא' בלשון הקודש היא החטאה של המטרה. אומרת בת שבע לדוד המלך: "והייתי אני ובני שלמה חטאים" (מלכים א, א, כא), כלומר אנו חסרים את המלוכה, את המטרה שלנו. רבנו יונה, מגדולי ישראל שחי לפני כ-750 שנה, מבאר שאדם החי בחטא חולה בנפשו. התורה קובעת שהאדם החוטא החטיא את ייעודו, והגשמתו העצמית חסרה בתחום שבו חטא.
רבנו יונה:
"כדרך שיש לגוף חולי ומדווה, כן יש לנפש. ומדווה הנפש וחוליה - מידותיה הרעות וחטאיה. ובשוב רשע מדרכו הרעה, ירפא השם יתברך חולי הנפש החוטאת, כמו שנאמר: 'ה' חנני, רפאה נפשי כי חטאתי לך' (תהלים מא, ה), ונאמר: "וָשָׁב וְרָפָא לוֹ" (ישעיה ו, י)".
[רבנו יונה, שערי תשובה, ד, א]
האמונה באלוקים היא הבסיס לחיוב לקיים את המצוות; אם אין מצווֶה גם אין טעם לציווי. חסרון אמונה באלוקים הוא חיסרון בסיסי באדם והוא גורם לנזק נפשי עצום. ייתכן שנזק זה הוא הגורם לאותן מחלות המצויות כל כך בחברה המודרנית, כגון: התקפי לב, יתר לחץ דם, כיב קיבה וכדו'.
פרופ' אריך פרום מעיר שאף שהחברה המערבית בטוחה בשפיותה, אין בכך כדי להעיד בהכרח על מצב בריא של חבריה:
"אין אמונה רווחת יותר מן הרעיון שאנו, בני המאה ה-20 החיים בארצות המערב, הננו שפויים בהחלט. כלום בטוחים אנו שאין בכך משום הונאה עצמית? רבים מיושבי בתי המרפא לחולי רוח משוכנעים שכל האחרים מלבדם משוגעים הם. נשער נא מצב בתרבות המערבית שלנו שבו מפסיקים את פעולתם של בתי הקולנוע, הרדיו הטלוויזיה, אירועים ספורטיביים ועיתונים למשך ארבעה שבועות בלבד. כשדרכי המפלט הללו חסומות מה תהא התוצאה לגבי אנשים שיצטרכו לסמוך על משאביהם הם? אין לי ספק שאף במצב קצר זה יתרחשו אלפי מקרים של התמוטטות עצבים ואלפים רבים אחרים יגיעו לכלל חרדה קיצונית, מצב שאינו שונה בהרבה מזה המוגדר באבחנה קלינית כ'נירוזה'. ברגע שיסולק סם ההרגעה הפועל נגד הליקוי שהוא נחלת הכלל - תופיע המחלה בגלוי".
החברה המערבית, לטענתו של ד"ר פאברי, לכודה בתסכול הנובע מההכרה בצורך-על מצד אחד, ומחוסר תבנית כוללת ומחייבת היכולה ליישם הכרה זו מן הצד השני:
"אמונתו של פרנקל במשמעות עליונה מעוררת נגדו האשמות. הסבר זה של הדת במובנה הרחב ביותר האפשרי, הנו בדיוק מה שהציע אלברט איינשטיין באמרו שלמצוא תשובה לשאלת משמעות החיים פירושו להיות דתי".
על הקשר הישיר בין אבדן האמונה, לבין ההרס העצמי והחברתי שבעקבותיו, עומד גם פרופ' יעקב טלמון:
"עם אבדן הדת, שוב אין אדם רואה את חייו כפרוזדור למירוק חטאים לקראת העולם הבא. הוא רוצה הנאות, ויותר הנאות, והדבר מקבל ממדים הרסניים. הציפייה לסיפוק הנאות מערערת את הנאמנות האידאולוגית והדבקות בעקרונות, וגורעת מן האתגר של שירות או הקרבה עצמית".
כאשר אדם אינו מאמין באלוקים, הוא חייב להעמיד את עצמו במרכז העולם, אף שבתוך תוכו הוא חש את חולשתו ואת מוגבלותו. תחושה זו של חולשה מביאה אותו לידי פחד וחוסר ביטחון. בעבור המאמינים, התחושה הטבעית, הבלתי אמצעית, של זיקה לאלוקים היא מזור לנפש. ממשיך פרופ' טלמון:
"אנשים בטוחים כי הם חשובים דיים כדי שאלוקים ישמור עליהם וישפוט את מעשיהם. תחושה זו כי יש מי שדואג לך וכי אתה חלק משלמות, מהווה בסיס מוצק לבריאות הנפש".
האמת הפנימית הקיימת באדם בכלל וביהודי בפרט איננה מניחה לו. גם אם יחפש האדם את סיפוקו בדברים אחרים, ייסר אותו מצפונו ויוכיחו. את הפסוק: "וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה" (שמות לב, יז), תרגם התנא יונתן בן-עוזיאל: "כד מיבבין בחדווא קדם עיגלא [תרגום: בוכים בשמחה לפני העגל]". נשאלת השאלה: אם הריעו בשמחה לקראת העגל, מדוע בכו? ביאר זאת רבי זלמן סורוצקין:
"שמעתי מפי חתני רבי ישראל זידנוורם הי"ד ששמע מרבו רבי ירוחם ממיר, שבן ישיבה לעולם לא יוכל ליהנות מן העולם הזה הנאה שלמה, כי לאחר שלמד תורה ויודע את חומרת העברות והאיסורים, אף אם חלילה ילך בעצת יצרו - אוי לו מיוצרו, ומצפונו ומוסר כליותיו יציקו לו כל העת. אף כאן היה הדבר כן, לאחר ששמעו בני ישראל דברי אלוקים חיים במעמד הר סיני וקיבלו עליהם עול תורה ומצוות, לא הייתה הנאתם ושמחתם שלמה בשעה שפרקו עול תורה מלפני העגל: "מיבבין בחדווא קדם עיגלא".
אמנם רבי ירוחם ממיר דיבר על בן ישיבה, אך העיקרון נכון וקיים לגבי כל אדם, לפי גודל נפשו וחוזק נשמתו. אצל יהודי, שנשמתו חצובה משורש רוחני גבוה יותר משל אומות העולם, גם צרכי הנפש גדולים יותר. חסרון אמונה וחטאים אחרים, יכולים לגרום אצל היהודי נזקים נפשיים ואף פיזיולוגיים גדולים יותר מאשר אצל גוי.
הצימאון לאלוקים - הוא הסיבה לחוסר המנוחה של החברה המערבית מאז שנטשה את המשמעות האלוקית לחיי האדם. לא במקרה אנו מוצאים יהודים רבים בראש התנועות המהפכניות שקמו במאתיים השנים האחרונות במטרה לחפש משמעות חלופית לאמונה באלוקים. נפשו הגבוהה של היהודי חשה את האמת ביתר קלות והיא תובעת את צרכיה ביתר תקיפות.
הרב דסלר:
"מעולם לא היה מי שהוא אפיקורס באמת. כל מי שפקר ידע בפנים, בקרב לבו, שמתעלם הוא מן האמת, ומה שטוען שאינו רואה ואינו שומע, היינו שאינו רוצה לראות ואינו רוצה לשמוע".
[הרב א"א דסלר, מכתב מאליהו, א, עמ' 173]


פרק ו'

משמעות החיים על פי התורה

א. תכלית בריאת האדם
ב. תכלית קיום המצוות - תיקון האדם
ג. חשיבות כוח המעשה שבמצוות
ד. תכלית כוח הבחירה של האדם
ה. חשיבות קיום המצוות כמכלול
ו. חשיבות קיום המצוות בשמחה
ז. בן חורין – מי שעוסק בתורה
האדם - חלק מהבריאה השלמה
חוברת זו אינה עוסקת בהוכחות למציאות הבורא, או בבירור אמיתותה של תורת ישראל והבדלתה משאר הדתות. המעוניין בהוכחות ימצאן בחוברות 'מנוף' העוסקות ישירות בנושאים אלה, או בספרים מתאימים אחרים. בפרק זה נשתדל לפתוח פתח לאדם הרוצה להציץ לתוך עולמה של תורה, וללמוד כיצד התורה רואה את משמעות חיי האדם ואת תכליתם.

א. תכלית בריאת האדם

לאחר שבירר האדם לעצמו שהאלוקים קיים, ושהוא התגלה לכלל ישראל במעמד הר סיני ונתן להם את התורה, הוא יודע שיש בידיו את "הוראות היצרן". כל שנותר לו לעשות הוא ללמוד את ההוראות ולהשתדל ליישם אותן. מהו אם כן, על פי הוראות היצרן, תפקיד האדם בעולם? מהי משמעות החיים על פי התורה?
עיון מעמיק בתורה ובחז"ל מגלה שתפקיד האדם בחייו, הוא לתקן ולהשלים את עצמו, כדי שבבוא הזמן יוכל ליהנות מהשכר שהוא עתיד לקבל בעולם הבא בזכות ולא בחסד. בלשונו של הרמח"ל נשמעים הדברים כך:
"מה שנוכל להשיג בעניין זה הוא, כי הא-ל יתברך הוא תכלית הטוב ודאי, ואמנם מחוק הטוב הוא להטיב. וזה הוא מה שרצה הוא ית' לברוא נבראים כדי שיוכל להטיב להם, כי אם אין מקבל הטוב - אין הטבה. ואמנם, כדי שתהיה ההטבה הטבה שלמה, ידע בחכמתו הנשגבה שראוי שיהיו המקבלים אותה מקבלים אותה ביגיע כפם, כי אז יהיו הם בעלי הטוב ההוא, ולא יישאר להם בושת פנים בקבלם הטוב כמי שמקבל צדקה מאחר. ועל זה אמרו: 'מאן דאכיל דלאו דיליה, בהית לאסתכולי באפיה' (ירושלמי ערלה א, ג) [תרגום: מי שאוכל מה שאינו שלו, מתבייש להסתכל בפני הנותן]".
כדברים האלה אנו מוצאים גם בספר 'מגיד מישרים' לר' יוסף קארו זצ"ל, דברים שאמר לו המגיד (מלאך) שהיה שלוח לו מן השמים:
"נשמתין, עד לא אתו לעלמא, דמו למאן דאכיל נהמא דמלכא בלא פולחנא. [תרגום: הנשמות, עד שלא באו לעולם, דומות כמי שאוכל לחם המלך בלא עבודה]".
בסוף פרשת 'בוא' כותב הרמב"ן על משמעות ותכלית בריאת העולם והאדם:
"וכוונת כל המצוות [היא] שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה. ואין לעליון חפץ בתחתונים [בעולם התחתון, העולם הזה], מלבד שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו. וכוונת רוממות הקול בתפילות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפילת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לא-ל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו: בריותיך אנחנו".
דברים דומים כותב גם רבנו יונה:
"היצורים כולם נבראו לכבוד ה' יתברך, שנאמר: 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו, אף עשיתיו' (משנה אבות ו, יב)".
לכאורה, הטעם לבריאת העולם והאדם שבדברי הרמב"ן ורבנו יונה שונה מהטעם שהזכיר הרמח"ל. הרמח"ל כותב שתכלית הבריאה היא להיטיב לנבראים, ואילו הרמב"ן ורבנו יונה טוענים שהתכלית העיקרית היא לגלות ולפרסם כבוד שמים בעולם.
הרמח"ל מיישב את שתי הגישות ומבאר שהן אינן סותרות זו את זו. אדרבה, הן משלימות זו את זו. כיצד? רצונו של הבורא להיטיב לנבראים הטבה שלמה, מחייב את חופש הבחירה של האדם כדי שלא יהיה בבחינת אוכל לחם חסד. היכולת של האדם לבחור פירושה שניתנה בידו האפשרות להמרות את פי ה' ולעבור על רצונו. באפשרות זו יש משום חיסרון לכאורה בייחודו של הבורא, שכן כוח נוסף פועל בעולם מלבד הבורא - כוחו של האדם הבוחר. אולם, למעשה, בעצם הבחירה של האדם בטוב ובעשיית רצון ה' מצהיר האדם שהוא כפוף לרצון האלוקים, ושהוא מבין כי התנגדות לרצון האלוקים היא חורבנו הפרטי וחורבן העולם כולו. נמצא שהכל אחד - באמצעות הבחירה של האדם לעשות את רצון האלוקים והליכתו בדרך התורה והמצוות, הוא מגלה כבוד שמים בעולם. בחירתו בטוב משלימה את מבנהו הרוחני ('צלם אלוקים') ופותחת פתח לשלם לו את שכרו בזכות ולא בחסד.
יש להדגיש, הבורא אינו חסר דבר גם אם האדם אינו מקיים מצוות; אין לו צורך במצוות שלנו כדי להיות שלם. המצוות ניתנו לנו לטובתנו, כדי שנוכל להשלים את עצמנו ולהיות ראויים לשכר העתידי הנכון לנו.

ב. תכלית קיום המצוות - תיקון האדם

מה צריך האדם לעשות כדי לא להתבייש לעתיד לבוא? ממשיך ואומר המגיד לרבי יוסף קארו, מחבר ה'שולחן ערוך':
"כדי למיפק מההוא כיסופא, בעי למיתי בההיא עלמא למתעסק בתורה ומצוות - לעבדה ולשמרה , ויכלון נהמא בלא כיסופא". [תרגום: כדי לצאת מאותה בושה, צריך לבוא לעולם הזה ולהתעסק בתורה ומצוות, ויאכלו לחם בלא בושה].
כותב הרמח"ל:
"והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה הם המצוות אשר ציוונו עליהן הא-ל ית'. ומקום עשיית המצוות הוא רק העולם הזה. על כן הושם האדם בזה העולם בתחילה, כדי שעל ידי האמצעים האלה המזדמנים לו כאן יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו, שהוא העולם הבא, לרוות שם בטוב אשר קנה לו על ידי אמצעים אלה. והוא מה שאמרו ז"ל: 'היום לעשותם למחר לקבל שכרם' (עירובין כב, א)".
האמצעים שעליהם מדבר הרמח"ל אמורים להביא את האדם לשלמותו - הן במידות והן בדעות.
הרמב"ם:
"כי תכלית העולם וכל אשר בו הוא [ליצור] איש חכם וטוב [בשלמות הדעות ושלמות המידות]".
[הרמב"ם, ההקדמה לפירוש המשניות, דף נה]
"רוב דיני התורה אינם אלא עצות מרחוק מגדול העצה [הקב"ה], לתקן הדעות וליישר כל המעשים".
[רמב"ם, סוף הלכות תמורה]
בספר 'חובת הלבבות' לרבינו בחיי, מופיע משל נפלא הממחיש את תפקיד האדם בעולם: באחד מאיי הודו הרחוקים הייתה עיר שתושביה נהגו למנות עליהם כל שנה אדם זר להיות להם למלך למשך שנה אחת. הם לא נהגו לספר לו שבתום השנה יוצא ה'מלך' המודח מן העיר וחוזר למעמדו הקודם. ובכן, אותו טיפש שנבחר למלך השקיע את זמנו ואונו בצבירת כספים, בבניית ארמונות ובביצור העיר, וכעבור שנה נזרק מהעיר בחוסר כל. אולם, פעם אחת בחרו להם אנשי העיר אדם חכם. בטרם נכנס לתפקיד בירר המלך החדש מה נעשה עם המלך הקודם, וכשהתבררה לו האמת לאשורה הוא החליט שלו זה לא יקרה. במשך כל אותה שנה הוא טרח ויגע להעביר את אוצרות העיר ההיא לעיר מולדתו. כשיצא לבסוף מן העיר הוא לא היה מאוכזב כקודמיו לפניו. להפך, הוא שמח, ביודעו כי במה שאסף יוכל לחיות באושר וכבוד כל ימי חייו.
משל נוסף ממשיל את חיי האדם למלטשת יהלומים. במלטשה מקבל הפועל מדי בוקר יהלום גולמי, שרטוט של הצורה הסופית של היהלום בתום הליטוש וכן הוראות כיצד ללטשו. השכר - לפי התוצר המוגמר. ומהמשל לנמשל: האדם נולד גולמי, לא 'מלוטש'. התורה משרטטת לנו את דמות האדם האידאלית אשר אליה יש לשאוף ומספקת לנו גם את הדרך להגיע לכך - אלו הן המצוות.

ג. חשיבות כוח המעשה שבמצוות

כיצד פועלות המצוות? רבי חיים ויטאל, תלמידו של האר"י ז"ל, מגדולי המקובלים שבכל הדורות, מבאר כיצד פועל הקשר בין נפש האדם והמצוות:
מיהו האדם?
"נודע אל בעלי מדע כי גוף האדם איננו האדם, אבל [אלא] הוא עניין לבוש אחד תתלבש בו נפש השכלית אשר היא האדם עצמו בעודו בעולם הזה".
מהו מבנה הנפש?
"כמו שלבוש גוף האדם יעשהו האומן בתבנית איברי הגוף, כן עשה הוא [הקב"ה] את הגוף, שהוא לבוש הנפש, בתבנית דיוקן הנפש - ברמ"ח אברים ולהם שס"ה גידים המקשרים את האיברים".
מי פועל ומי מפעיל?
"איברי הנפש מתלבשים בתוך איברי הגוף, ואז פועלים איברי הנפש פעולתן על ידי הכלים, שהם איברי הגוף, כגרזן ביד החוצב בו".
מהו המזון המקיים את הנשמה?
"אמנם המזון הרוחני של הנפש הקדושה נמשך אליה על ידי קיום התורה הכלולה מתרי"ג מצוות, כדמיון תרי"ג איברי הנפש. וכל איבר מן רמ"ח איברים ניזון ממצווה פרטית המתייחסת לאותו איבר, וכאשר יחסר לאדם קיום איזו מצווה, גם האיבר הפרטי המתייחס למצווה יחסר ממנו מזונו ... ונמצא האיבר ההוא מת לגמרי. ובהסתלק הקדושה ממנו - אז יתלבש בו רוח הטומאה".
אם כן, כנגד תרי"ג איברי הנפש קיימים באדם תרי"ג איברים גשמיים. תרי"ג מצוות התורה משמשות מזון לאיברי הנפש, ולכל מצווה סגולה מיוחדת הפועלת על איבר מסוים. המצוות שמקיים האדם בעולם הן מלבושי נפשו לעתיד לבוא, כשיפשוט מעליו את הלבוש הגשמי. מכאן נובעת חשיבות קיום המצוות המעשיות - כשם שביד הרצון או הנפש להשפיע על האיברים, כך גם להפך, מצוות הנעשות על ידי האיברים משפיעות על הנפש, מעצבות אותה וקובעות בה תכונות ומידות טובות.
אמרו בעלי המוסר:
"המעשה למחשבה - כמו המים הקרים לברזל המלובן".

"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (ויקרא כו, ג). הכתיב של המילה 'אותם' חסר את האות וי"ו, כאילו כתוב 'אתם'. דרשו חז"ל את הכתיב של הפסוק ואמרו: "אם שמרתם את התורה, הריני מעלה עליכם כאילו עשיתם [את] עצמכם".
תופעה זו של עיצוב הנפש על ידי מעשים חיצוניים, מוכרת היום גם בפסיכולוגיה המודרנית - הנעת היד בצורה קבועה גורמת להפעלת התאים במוח האחראים על הפעילות המוטורית של היד. כתב היד של האדם משקף את תכונותיו, כידוע. כיום, ישנן טכניקות רפואיות שבהן עובדים על שינוי כתב היד של המטופל באופן מלאכותי כדי להביא לשינויים באישיותו.
על הפסוק: "אִמְרַת ה' צְרוּפָה" (תהלים יח, לא) אמרו חז"ל: "אמר רב: לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות. וכי מה איכפת לו לקב"ה למי ששוחט מן הצוואר או מי ששוחט מן העורף? הרי [אלא] לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן הבריות".
ספר החינוך:
"דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו ... כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות".
[ספר החינוך, מצווה טז]
כך כותב גם הרמח"ל:
"כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית. ובוודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית, אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך".
לדוגמה: אפשר להפעיל את מנוע המכונית באמצעות המתנע (הדרך הפנימית), או לחלופין על ידי הנעת הגלגלים (הדרך החיצונית). כך גם אופי הפעולות, אף שהן לכאורה חיצוניות לאדם, יש להן השפעה על הנפש.
עיקרון זה מבהיר כי החזרה על הפעולות מגדילה את כוח השפעתן. זוהי אחת הסיבות לכך שרצוי להרבות במצוות:
"ר' חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזַכות את ישראל, לפיכך הִרבה להם תורה ומצוות, שנאמר: 'ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר' (ישעיה מב, כא)".


 

ד. תכלית כוח הבחירה של האדם

הגשמה עצמית ומצוות

על פי השקפת התורה חיי האדם בעולם הם מעין מירוץ מכשולים. הקב"ה מעמיד את האדם בניסיונות שונים ועליו להתמודד עמהם בהצלחה. הקו המנחה הוא לחפש בכל סיטואציה כיצד לנהוג על פי העקרונות המופיעים בתורה. ככל שיהיה אדם בקי בתורה ומבין את מהותה, יהיו בידיו יותר כלים לדעת מהי דעת התורה במקרה המזדמן לפניו. עד היכן הדברים מגיעים? כותב ה'חזון איש' – מגדולי ישראל בדור שלפנינו- באחד ממכתביו, כי אין תנועה שהוא עושה בלי להתייעץ בארבעת חלקי ה'שולחן ערוך'.
אדם החי על פי התורה מגשים את עצמו בכל רגע כל עמידה בניסיון היא שיוף מסוים לנפשו; האדם מעצב את עצמו אט-אט, צעד-צעד, לפי צלם האלוקים שהתורה מציבה לפניו.

מדוע האדם דואלי?

הצורך לאפשר לאדם לבחור, הוא הסיבה להרכבה המופלאה של גוף ונשמה המצויה באדם. כותב הרמח"ל:
"והנה שמו הקב"ה לאדם במקום שרבים בו המרחיקים אותו ממנו יתברך [מהקב"ה], והם הם התאוות החומריות, אשר אם נמשך אחריהן - הנה הוא מתרחק והולך מן הטוב האמיתי, ונמצא שהוא מושם באמת בתוך המלחמה החזקה".
ובמקום אחר הרחיב הרמח"ל את הדברים:
"אולם היות הדבר הזה [שיהיה האדם עצמו סיבת שלמותו] נשלם כראוי, גזרה החכמה העליונה שיהיה האדם מורכב משני הפכים, דהיינו מנשמה שכלית וזכה, וגוף ארצי ועכור, שכל אחד מהם יטה בטבע לצדו, דהיינו הגוף לחומריות והנשמה לשכליות, ותמצא ביניהם מלחמה באופן שאם תגבר הנשמה, תתעלה היא ותעלה הגוף עמה, ויהיה אותו האדם המשתלם בשלמות המעותד, ואם יניח האדם שינצח בו החומר, הנה ישפל הגוף ותשפל נשמתו עמו, ויהיה אותו האדם בלתי הגון לשלמות ונדחה ממנו, חס ושלום".

המצפון - כלי למימוש העצמי

כל אדם מכיר את המלחמה הקיימת בין הטוב שבו לרע שבו. לא פעם קורה שאנו רוצים משהו אך קול פנימי אומר לנו: "זה לא ראוי". אנו נוהגים לקרוא לקול זה 'מצפון'. המצפון התובע ואף לעתים המייסר את האדם אינו קיים אצל בעלי החיים. לא שמענו על ייסורי מצפון אצל האריה הטורף את הזברה, למשל. בעלי החיים בני אותו המין מתנהגים כלם בצורה דומה, מה שאין כן אצל האדם; פעולותיהם של בעלי החיים הן טבעיות (הן מוטבעות בהם) ולא בחיריות.
המצפון - התופעה הייחודית של האדם, שפירושה שהאדם יכול בכל רגע נתון לעשות כך או אחרת, מעידה שמשמעות החיים היא לבחור בצורה נכונה. כותב הרב דסלר:
"אם יסתכל [האדם] ביצר הרע ותחבולותיו, ויתבונן בשניות שבלב האדם, ובהתרוצצות התמידית בקרבו, בין מצפונו וכוחות הרע, מה צרכה ומה תכליתה, יכיר גם בזה את תכלית הבריאה - להתגבר בכח הטוב על הרע, וייווכח שהכל נוצר למטרה אחת: גילוי הרוחניות. כך יוכל ללמוד אמונה על ידי התבוננות בתוך עצמו, כמו שכתוב (איוב יט, כו): "מִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ".
דברים ל, יט:
"הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ".
נמצאנו למדים שכוח הבחירה מייחד את האדם משאר הנבראים, ומעיד על משמעות חייו ותכליתם. מכיוון שמשמעות חיי האדם היא העמידה בניסיון, מחייבת תכלית זו את מציאות כוחות טוב ורע בתוכו, כדי שלא יהיה מוכרח במעשיו. גם טיבו של המצפון, המייצג את התת-מודע האלוקי ואמור לכוון את האדם מבפנים (אם האדם לא הרס או השתיק אותו), מובן יותר לאור תכלית זו של חיי האדם.

ה. חשיבות קיום המצוות כמכלול

ביאתו של האדם לעולם הזה אינה אלא כדי להכין עצמו לעולם הבא; חיי האדם קצובים ויש להם סוף - כדאי לו אפוא לאדם להזדרז ולאסוף מצוות רבות ככל שיוכל. כותב על כך הרמח"ל בספרו 'מסילת ישרים':
"והנה אחר שידענו זה, נבין מיד חומר המצוות אשר עלינו ויקר העבודה אשר בידינו, כי הנה אלה הם האמצעים המביאים אותנו אל השלמות האמיתי אשר בלעדם לא יושג כלל. ואולם ידוע כי אין התכלית מגיע אלא מכוח קיבוץ כל האמצעים אשר נמצאו ואשר שימשו להגיעו, וכפי כוח האמצעים ושימושם כן יהיה התכלית הנולד מהם. וכל הפרש קטן שימצא באמצעים, תבחן תולדתו בבירור ודאי בהגיע זמן התכלית הנולד מקיבוץ כולם, כמו שכתבתי וזה ברור. מעתה, ודאי הוא שהדקדוק שידוקדק על עניין המצוות והעבודה מוכרח שיהיה בתכלית הדקדוק, כאשר [כמו ש] ידקדקו שוקלי הזהב והפנינים לרוב יקרם. כי תולדותם נולדת בשלמות האמיתי והיתר נצחי שאין יקר למעלה ממנו".
להמחשת ערכן של המצוות, המשילו אותן בעלי המוסר למטבע עובר לסוחר שיש בכוחו ללוות את האדם גם במסעותיו לארצות זרות, ואילו כל חפצי העולם האחרים נמשלו למטבעות מקומיים שאין להם ערך אלא במדינתם. האדם הרואה לטווח הרחוק יודע שיום אחד חייב יהיה לעזוב את מדינתו ולהפליג למקום אחר. אדם זה לא יתעצל להפוך את המטבעות המקומיים למטבע הנסחר גם באותן ארצות רחוקות.
פרקי אבות:
"שבשעת פטירתו של אדם אין מלווין לו לאדם - לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד".
[פ"ו מ"י]

המוותר על מצווה מן המצוות

המוותר על מצווה מן המצוות יהיה בעל מום לעתיד לבוא, כך כותב ה'חפץ חיים' בספרו 'משנה ברורה' בהקדמה להלכות שבת. מדוע? הדברים מתבארים לפי דברי רבי חיים ויטאל בספרו 'שערי קדושה' (דבריו הובאו לעיל בסעיף: 'חשיבות כוח המעשה שבמצוות'), שם נאמר שכל מצווה מתקנת ומחיה איבר מסוים באדם. חסרון מצווה יגרום אפוא לחסרון איבר באדם לעתיד לבוא. להלן הדברים מתוך 'משנה ברורה':
"עיקר חיי הנפש לעולם הבא תלוי בקיום התורה. יש מצוות שאפילו אם פשע האדם ועבר עליהם הוא נקרא לעולם הבא רק בשם בעל מום. ... דְידוע [שידוע] מה שכתב הרב חיים ויטאל בשער הקדושה וכן הגר"א במשלי, דְהחבלה [הנזק] יימצא לנצח בנפשו באותו האיבר שפשע בו על רצון השם יתברך. ונמצא, דְאם לא הניח תפילין - אף אם יקיים כל המצוות, יהיה בעל מום בידו. ונמצא כשיקום לעת התחייה - כל ישראל יעמדו חיים וקיימים בכל איבריהם והוא יהיה בעל מום ביד השמאלי הזה לנצח. דְבזכות מצוות התורה שאדם מקיים באיבריו הם זוכים לחיות לעתיד חיי עולם. כל מצווה שברמ"ח מצוות מחיה את האיבר שברמ"ח השייך לו ... וכיוון שעבר בשאט נפש על המצווה ההיא אין לו מי שיחיה את האיבר ההוא".
אמר דוד המלך:
"תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ " (תהלים יט, ח) - רק כשהתורה תמימה [שלמה] - נפשו של האדם שמחה ורגועה.
"מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו" (תהלים יט, י) - רק כשמשפטי ה' יחדיו, יש להם את סגולותיהם וניכרת אמיתתם.
אדם שקיבל מהרופא כדורים מסוגים שונים והם אמורים להביא ביחד לרפואתו, אם ייקח רק חלק מהם, לא תהיה ההשפעה על הגוף שלמה ורפואתו אינה מובטחת. באותו אופן אנו מוצאים שהתורה מצווה אותנו לשמור את כל המצוות ולדייק בקיומן, ומזהירה כי כל סטייה מ'הוראות היצרן' עלולה להביא לתוצאות חמורות. כתבה התורה:
"וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים...
רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים" (דברים ד, ו-ט).
ופירש שם רש"י:
"אז, כשלא תשכחו אותם ותעשום על אמיתתם, תיחשבו חכמים ונבונים. ואם תעוותו אותם מתוך שכחה, תיחשבו שוטים".

המוותר במזיד על מצווה מן המצוות - מומר לדבר אחד

תכלית המצוות (מלשון ציווי) היא להתבטל לרצון האלוקים, מתוך הבנה לוגית והגיונית שהוא, בוראנו, יודע טוב מאתנו מה טוב לנו. אם כן, מי שמוותר על מצווה מן המצוות, מעבר לעבירה הפרטית שעבר, מצהיר במעשהו שאין הוא מבין את העיקרון שעומד מאחורי מערכת המצוות כולה - התבטלות גמורה בפני האלוקים. הסביר זאת רבנו יונה:
"אך כל אשר אינו נזהר מחטא ידוע ואינו מקבל על נפשו להישמר ממנו, אף על פי שהוא נזהר מכל העברות שבתורה, קראוהו חכמי ישראל "מומר לדבר אחד" ואת פושעים נמנה, וגדול עוונו מנשוא, כי אם אמר יאמר העבד לרבו - כל אשר תאמר אליי אעשה זולתי דבר אחד, כבר שבר עול אדוניו מעליו והישר בעיניו יעשה".

המקיים את המצוות באופן לא שיטתי

המקיים את המצוות באופן לא שיטתי, פעם כן ופעם לא, דומה לאדם האומר לאשתו: 'לפעמים את אשתי'. מובן שגישה כזו אין לה מקום בין בני זוג. כשם שהקשר בין בעל לאשתו מחייב נאמנות, כך גם הקשר בין האדם לבוראו חייב להיות קבוע. לא בכדי המשיל שלמה המלך ב'שיר השירים' את הקשר בין עם ישראל לקב"ה לקשר שבין איש ואישה ולא לקשר שבין אחים, למשל. קשר בין אחים הוא קשר גנטי, מולד. לעומת זאת, הקשר בין איש ואשה נובע מתוך בחירתם, מתוך רצונם לחיות יחד לאורך ימים ושנים. קשר כזה יכול להתקיים רק בזכות נאמנות שני הצדדים - זהו המסר של שיר השירים. עם ישראל נמשלו ליונה - "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע" (שיר השירים ב, יד) - על שום נאמנותם לקב"ה. היונים, כידוע, דבקות בבני זוגן בלבד, וכאשר מת אחד מהם, השני אינו מתקשר עם בן זוג אחר.

המקיים רק את המצוות החמורות

אדם המחליט שהוא מקיים רק את המצוות החמורות, הרי הוא כמי שנושא ונותן עם בורא עולם - מה שמתאים לו ומשתלם לו הוא מוכן לעשות, ומה שאינו לרוחו הוא זונח. לא זו היא דרך התורה. ביאר רבנו יונה:
"ודע כי הירא את דבר ה' יחמיר וידקדק וישים נפשו בכפו על מצווה קלה כמו על החמורות, כי לא יבינו [יביטו] לאשר המצווה הזאת קלה לעומת החמורות, אך [אלא] יבינו לגדולת המזהיר עליה יתעלה".

המקיים רק את המצוות שהוא מבין

מי שמחליט לקיים רק מצוות שהוא מבין, מעיד על חיסרון גדול הקיים אצלו בהבנת היהדות. במקום להתבטל בפני בורא עולם ולהודות שהוא מכיר את העולם שברא טוב מכולם, חושב לו אותו אדם: 'אני יודע טוב ממך מה טוב לי'. העושה כן שם עצמו כביכול מעל לבורא; הוא לכאורה "שופט" את בורא העולם.


 

ו. חשיבות קיום המצוות בשמחה

הכרה בערך המצוות

השמח במצוות, סימן שהוא מכיר בערכן. שמחת האדם במצווה שהוא מקיים מורה כי הוא מכיר בערך הדבר שהוא עוסק בו, ממש כשם שאדם שמח בשעת ספירת סכום כסף גדול שזכה בו, ביודעו שהכסף פותח לפניו אפשרויות לאושר וכבוד. כותב הרמח"ל:
"והיא [השמחה] עיקר גדול בעבודה, והוא מה שדוד מזהיר ואומר -
'עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה:'. כי זאת היא השמחה האמיתית - שיהיה לבו של אדם עלז על שהוא זוכה לעבוד לפני אדון יתברך שאין כמוהו, ולעסוק בתורתו ובמצוותיו שהם השלמות האמיתי והיקר הנצחי".
מלבד השמחה הבאה לאדם בצורה טבעית מתוך הכרת ערך קיום המצוות, צריך האדם להביא עצמו לידי דרגה גבוהה יותר של שמחה בעבודת ה' ובקיום מצוותיו. וכך כותב הרמב"ם:
"השמחה שישמח האדם בעשיית המצווה ... עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו, שנאמר:
'תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב' (דברים כח, מז)".

השמחה במצוות - ביטוי לשלמות הלב ולהזדהות

השמחה מעידה על שלמות הלב ועל הזדהות עם הדבר ששמחים בו. לכן השמחה בתורה ובמצוות היא עניין גדול וחשוב והיא נמנית כמצווה בפני עצמה. רבנו בחיי, מגדולי הראשונים, כותב: "כי השמחה במעשה המצווה - מצווה בפני עצמה. וכשם שהמצווה עבודה לשם יתברך, כן השמחה על המצוות נקראת עבודה, כמו שכתוב (תהלים ק, ב): "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה". וכן מדגיש רבנו יונה: "כי יגדל וישׂגה מאוד שכר השמחה על המצוות".
רבי יהודה הלוי:
"ואין כניעתך בימי התענית' יותר קרובה אל האלוקים משמחתך בימי השבתות והמועדים, כשתהיה שמחתך בכונה ולב שלם".
[הכוזרי, ב, נ]
לאחר הקללות המיועדות למי שעוזב את דרך התורה והמצוות, אומרת התורה:
"תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל", ללמדך שחיסרון זה הוא הקשה מכל.
כותב ה'חפץ חיים' זצ"ל: "והעידו על האר"י ז"ל שאמר שהמעלה העליונה שהשיג, באה לו על ידי שהיה שמח בכל עוז בשמחה של מצווה. וגם על הגר"א [הגאון מווילנה] ז"ל כתבו שהיה מרקד לפני הספר תורה בכל כוחו".
על הגאון מווילנה גם מסופר שלפני מותו אחז בציציותיו, ובכה על שלא יוכל עוד להמשיך ולקיים מצוות - ואפילו ייתן כל הון שבעולם.
בהקדמת הספר 'אגלי טל' הפליג המחבר בעניין חשיבות לימוד התורה בשמחה, והביא מקורות מספר ה'זוהר' לכך שהן היצר הטוב והן היצר הרע גדלים ומתפתחים רק מתוך שמחה - זה מתוך שמחה של מצווה וזה מתוך שמחה של עברה (חלילה).
ר' חיים בן עטר, בעל פירוש 'אור החיים' על התורה כותב:
"אם היו בני האדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה - היו משתגעים ומתלהטים אחריה; ולא ייחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם".
[דברים כו, יא]
לנוכח חשיבותה הגדולה של השמחה כגילוי של הזדהות והערכה, וכאמצעי לחיבור והתקשרות, אנו מוצאים שיש לה משמעות גדולה גם בכיוון ההפוך: השמחה בעבירה מחמירה את העבירה עד למאוד, משום שהיא מעידה על הזדהות והתקשרות נפשית של החוטא עם החטא.
כשירד משה רבנו מהר סיני: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף משֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת" (שמות לב, יט). שואלים המפרשים: הרי עוד בהיותו בהר נאמר לו: "רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ", כלומר משה ידע שהעם עשו את העגל עוד קודם שירד מן ההר, אם כן מדוע היה מופתע? מסביר ה'ספורנו',- מגדולי פרשני התורה: "כשראה שהיו שמחים בקלקול שעשו ... ובזה התקצף ונואש שיוכל לתקן המעוות".

ז. בן חורין – מי שעוסק בתורה

אחד הדברים המעכבים את האדם המודרני מלחפש את משמעות חייו באמונה הדתית, הוא שהדת נתפסת ככובלת וכמגבילה. לכאורה מגבילות המצוות את האדם הדתי ואומרות לו: 'זה אסור', 'זה מותר', ואילו האדם הלא-דתי חופשי לעשות כרצונו.
למרבה ההפתעה, חז"ל הופכים את הקערה על פיה בקביעה: "שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" [אבות פ"ו מ"ב]. כלומר, לא זאת בלבד שקיום המצוות אינו עומד בסתירה לעקרון החופש של האדם, אלא שהאדם החי ללא עול תורה ומצוות אינו חופשי. כיצד ניתן להבין את הדברים?

טעות בהגדרת המושג 'בחירה חופשית'

המושג 'בחירה חופשית' נקשר אצל רבים לשאיפה לחיות בלי מסגרת מחייבת, בלי כל גבול או דרך, כשהאידאל הוא "לעשות מה שרוצים". מכאן באה הנטייה לנהוג במהירויות מופרזות (להיות מעבר לזמן), לדאות, לטפס למקומות מסוכנים, להגיע לכוכבים רחוקים (להיות מעבר למקום), בקצרה - לנסות לבטל את גבולות העולם הפיזי שבו אנו חיים כחלק מן השאיפה לחופש.
לאחר שנהרגו שני רוכבי אופנוע במהלך תחרות ביניהם בכביש ערד, בחודש סיוון תשנ"ח (יוני 98'), אמר רוכב אופנוע שהתראיין בטלוויזיה, שבשעה שהוא רוכב במהירות גבוהה ביותר: "הוא מרגיש חופש, חופש גמור, מול כל העבדות שכאן".
תפיסה מוטעית זו של המושג 'חופש', הביאה לכך שהחינוך המודרני דוגל שעל ההורה לתת לילד את מבוקשו, משום שכל אמירת 'לא' לילד נתפסת כהגבלה וכחיסרון בחופש הלגיטימי שלו.
האם תפיסה זו עומדת במבחן המציאות?
הפסיכולוגיה המודרנית טוענת שילד צריך גבולות כדי לדעת מה מותר ומה אסור. בלעדי גבולות ברורים הוא מבולבל ונבוך. כותב פרופ' דרייקורס, פסיכולוג ידוע:
"השיטה הנפוצה לתת לילדים חופש ללא גבול הפכה אותם לעריצים ואת הוריהם לעבדים. ... הגבלות ותחומים מוגדרים כהלכה, נותנים תחושת ביטחון ומאפשרים פעילות תקינה בתוך המסגרת החברתית. בלא אלה, חש הילד עצמו אבוד לחלוטין. מאמציו הבלתי פוסקים 'למצוא את עצמו', מוצאים את ביטויים בהתנהגות ההרסנית שאנו עדים לה בקרב ילדינו המרדניים והבלתי מרוצים".
לשם המחשה, הבה נתבונן בדוגמה מן הטבע ונראה כיצד חוסר עול גורם לחורבן. מאז ומעולם חלם האדם להגיע לחלל ולפרוץ את גבולות העולם. בעשרות השנים האחרונות הפך חלום זה למציאות, והאדם אכן הצליח לצאת מכדור הארץ ולהגיע, אם בגופו ואם במכשור משוכלל, לכוכבים רחוקים. התקווה שמאחורי מאמץ זה, העולה דמים רבים תרתי משמע, היא שהשחרור מכבלי כוח הכבידה ופריצת המגבלות שמטיל הטבע על האדם, יביאו לו אושר והצלחה, מלבד כמובן תחושת הכבוד העצמי המתנפח בגאווה. אולם, המחקרים מגלים שהתוצאות הן הפוכות; התברר שהשחרור מכוח הכבידה גורם למחלת האוסטופורוזיס (בריחת סידן מן העצמות) אצל האסטרונאוטים. נוצר אפוא פרדוקס - המגבלות שמטיל כוח הכבידה על האדם הן שבונות אותו. מתברר שהמאבק היום-יומי אשר מקיים האדם כנגד כוח הכבידה הוא הוא הבונה ומקיים אותו!!!
האם תפיסה זו הגיונית?
תפיסת החופש כביטול כל גבול נסתרת מן המציאות עצמה. אנו חיים בעולם שבו גבולות וחוקים לרוב. אין לאדם חופש לבטל אותם גבולות אלא רק להכיר בהם, לנקוט עמדה כלפיהם ולהחליט אם רצונו להיות כפוף להם. הבה נתבונן במספר דוגמאות:

  • אין לאדם חופש לנשום - הוא חייב לנשום אם רצונו לחיות. בידיו הבחירה להחליט אם להמשיך לנשום או להיחנק, אך הוא לא יוכל לבחור לחיות ללא נשימה.

  •  אין לאדם חופש לאכול, לשתות, לישון - הוא חייב לעשות פעולות אלה כדי לחיות.

  • בידי הנהג הבחירה החופשית לציית לתמרורים ולרמזורים ולהגיע בשלום ליעדו, או להתעלם מהם ולשאת בתוצאות. מכל מקום, אין הוא יכול לבטל את מערכת החוקים שלפיה מתנהלים כלי הרכב על הכביש.

  •  לאדם הבחירה לאכול מאכלים בריאים או לאכול מכל הבא ליד. אך אם בחר באפשרות השנייה, אל יתפלא אם יהיה לו כיב קיבה.

  • לאדם הבחירה להפעיל את המכשיר החשמלי החדש שקיבל על פי הוראות היצרן או לפי אינטואיציה אישית, אך עליו לקחת בחשבון שהוא עלול לקלקל אותו.

אם כך, האדם אינו קובע את כללי המשחק. כללי המשחק הם נתון קיים, ובחירתו של האדם היא רק אם להשתלב בכללים או למרוד בהם. בנקודה זאת, הבחירה בידיו חופשית לעשות כמיטב הבנתו.
פרופ' ויקטור פרנקל:
"האדם הוא יצור שהציבו לו גבולות; חירותו מוגבלת, אין היא חירות מתנאים, אלא חירות לנקוט עמדה כלפי התנאים".
[ויקטור פרנקל, "האדם מחפש משמעות"]
מהו אפוא החידוש של התורה ?
נוכחנו לדעת שהמציאות של גבולות בעולם היא מציאות שאינה ניתנת לביטול. התורה, בהטילה על האדם גבולות (מצוות), אינה חורגת אפוא מדרכו של עולם אלא רק מגדירה את המציאות, את כללי המשחק, בצורה אחרת.
במבט הגשמי שלנו אנו רואים רק את הגבולות הפיזיים של העולם, והנה באה התורה ומוסיפה לנו גם את הגבולות המטפיזיים של ההוויה. התורה מרחיבה את תפיסת המציאות שלנו בכך שהיא מגלה לנו שישנם בעולם גם חוקים וגבולות רוחניים. התורה קובעת שכשם שאדם המתעלם ממציאות האש ומכניס את ידו למדורה יקבל כוויה, כך גם אדם המתעלם מציווי התורה לצום ביום הכיפורים גוזר על עצמו כרת, או מי שאוכל מאכלות לא כשרים גורם לעצמו נזק רוחני. חוקי הבריאה כולם, בין שהם נתפסים בחושינו ובין שלאו, מגבילים את הנבראים ומשפיעים עליהם, אם ירצו בכך ואם לאו.

האדם - חלק מהבריאה השלמה

קיים בטבע איזון עדין בין כל הפרטים. שינוי, ולו הקטן ביותר. באחד מהם, עלול להשפיע על המערכת כולה. ישנן שיטות פילוסופיות מודרניות הטוענות שמשק כנפי פרפר בחלק אחד של העולם משפיע על המציאות בחלק אחר של העולם. במערכת מורכבת שכזו אין מקום לדרישת האדם המודרני לחופש, שכן השתחררות של אחד ממרכיבי המערכת תביא לשיבוש פעילות המערכת כולה. אילו היה אדם מוסר את רכבו לתיקון ומקבל חוות דעת ש"יש חופש בצירים", הוא היה דואג מיד להגביל חופש זה. בתוך מערכת - עלול החופש להיות שלילי ומסוכן. התנאי לתפקודה התקין של כל מערכת שהיא, הוא שעל כל חלק להיות במקומו ולמלא את תפקידו במדויק.
חובת הלבבות:
"יתאר לעצמו מה היה קורה אילו היו איבריו עוברים על הברית שהבורא כרת אתם אודותיו. למשל, אילו איבריו שטבעם להתנועע היו חודלים מפעולתם, או שאבריו שטבעם לנוח היו מתחילים להתנועע, או אילו היו חושיו מפסיקים לפעול, הרי אז היה גופו הולך לאיבוד, והרכבתו היתה מתפרקת והוא היה חדל להיות בגדר אדם. לאור זה יאמר לעצמו: איך אם כן לא יתבייש האדם לעבור על ברית אלוקיו בעולם שלא עבר על בריתו, ובעזרת איבריו שהבורא חייב אותם לעבוד אותו ולבצע את כל מה שהוא מטיל עליהם"?
[רבנו בחיי, שער חשבון הנפש, פרק ג, חשבון שישי]

מה בין חופש לחירות?

השאיפה לחופש (מלשון חיפושׂ, התפשטות) אין לה מקום במערכת של העולם הזה אלא רק במערכת העולם הבא; רק שם ייתכן חופש אמיתי. בעולם הזה צריך האדם לבקש לא חופש אלא חירות, מלשון חריתה.
חירותו של האדם מתבטאת בכוח הבחירה שניתן בו, אשר באמצעותו הוא יכול לחרות ולעצב את נפשו. הפסוק אומר: "עַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד" (איוב יא, יב). מסביר רש"י: "מתוך ה'עיר פרא' [חמור קטן ופראי] צריך להיוולד אדם". לפי התורה, בשעה שהאדם מעצב את החומר אשר קורץ ממנו, הוא למעשה נותן צורה גם לעולם כולו, שכן מעשי האדם משפיעים על העולם כולו.
ככל שישתמש האדם בכוח הבחירה שבידיו ויבחר נכון, כן יהיה ראוי יותר להיקרא 'בן חורין'.
"בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, אמר לו: 'ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי - תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי'".
[מדרש קהלת רבה, ז, יג]

מותר האדם מן הבהמה

רבי אליהו לופיאן, בעל 'לב אליהו', שאל פעם: "מהי ההגדרה של 'בחירה חופשית' המייחדת את הולכי על שתיים מהולכי על ארבע?" ענו לו שומעיו: "זו הבחירה של האדם, לעשות ככל אשר יַטנו לבו, לעשות כל אשר יחפוץ ויתאווה".
"טעות בידכם", השיבם. "וכי בעלי החיים אינם עושים ככל אשר יחפצו?! וכי הם אינם מתנהגים על פי משיכת לבם?! מותר האדם הוא, שבניגוד לכל יצורי העולם, יכול הוא לעשות גם נגד נטיית לבו...".
בעלי החיים כפופים לטבעם, לאינסטינקט אשר טבע בהם יוצרם. ייחודיותו של האדם טמונה ביכולתו להכניע את יצריו, לשלוט בהם ולשעבדם מתוך בחירה חופשית. בסיוון תשנ"ח (יוני 98'), על רקע תאונה שבה נספו שני רוכבי אופנוע במהלך תחרות ביניהם בירידה בכביש ערד, התפרסם בעיתונות מאמר של הסופרת שולמית הראבן שנשא את הכותרת 'החופש הוא בפנים'. להלן קטע ממנו:
"לא לחינם אנו אומרים שאדם פלוני הוא 'חופשי מסם' אחרי שנגמל. לפני כן אולי הרגיש חופשי ומאושר וטס במרחבי יקום, אבל למעשה היה משועבד לחלוטין. החכמה העממית אומרת שבלבול מושגים מסנוור כזה הוא מעשה שטן, הגורם לו לאדם לראות היפוכו של דבר כדבר עצמו עד שהוא מפיל אותו. הפסיכולוגיה המודרנית מדברת היום על מצב הקיים בגיל ההתבגרות (שיכול להימשך גם עד גיל 30), והוא מצב הבדיה האישית - לפיה האדם הצעיר בודה לעצמו מצב שבו הוא יכול לעשות הכול, ויש לו גם רצון עז להשתייך לקבוצה שבה כולם שותפים לאותה בדיה אישית".


 

בקשת החופש ובקשת החירות מקורן שונה

ה'חופש' שרבים חולמים עליו, חופש ההפקרות וחוסר המחויבות, אינו נובע מן הנשמה שבאדם, מן החלק הרוחני שבו, אלא מהחלק הגופני, החומרי. לעומת זאת, בקשת החירות האמיתית, הרצון לקבל צורה ועיצוב, מקורה בנשמת האדם שהיא חלק א-לוה ממעל.

הקשר לתורה - הוא החירות האמיתית

כאשר אדם חי במערכת של ערכים מוחלטים, יש לו דרך להיות שליט ולא נשלט, גורר ולא נגרר. מערכת מוחלטת, פרטנית ומדוקדקת של חוקים וכללים, שניתן להוכיח שמקורה בבורא העולם, יש רק ביהדות. ככל שהאדם קשור יותר לתורה, מכיר אותה יותר, מקיים את מצוותיה והולך בדרכיה - הוא יותר בן חורין, וזהו שאמרו חז"ל: "שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".
כותב הרב שמשון רפאל הירש:
"כשעוקרים מלב האדם את מושג האלוקות, עוקרים ממנו את חירותו. הוא ישתעבד בתוך לבו לרודן העריץ ביותר וכל כולו ירותק לכבלים בלתי נראים. הוא יהיה עבד נרצע ליצריו ותאוותיו. כל אדם וכל חברה שלא זכו בחירותם מידי ה', סופם לשקוע שוב ושוב ביוון העבדות. רק השם ית' לבדו הוא למעלה מכל הכפייה אשר צורך החיים מטיל על בני האדם, כי הוא הקובע את כל הדחפים והצרכים ומטה אותם כרצונו. ולכן רק הוא יכול להעניק לאדם חירות של אמת".
[הרב ש"ר הירש, מעגלי שנה, מאמר ליל הסדר, א, עמ' מו]
בורא העולם נתן לעם ישראל, העם שבחר לשמש אור לכל העמים, תרי"ג (613) מצוות, ואילו את הגויים חייב רק בשבע מצוות. מדוע? משום שככל שהגבולות מוגדרים וברורים יותר, כך צורת האדם שתתקבל תהיה מעוצבת יותר. משל למה הדבר דומה? לאדם כפרי הבא לראשונה בחייו לעיר הגדולה ורואה אדם מטפס על עמוד חשמל וכובל עצמו בראש העמוד. מה יחשוב הכפרי עליו? "כמה מסכן איש זה". אין הוא יודע שאיש זה הוא החשמלאי ושהוא כובל עצמו כדי שלא ייפול. החשמלאי, כמובן, אינו רואה בכבלים מעמסה אלא עבותות של אהבה. כך גם בני ישראל, בניו של הקב"ה, עבורם המצוות אינן מעמסה אלא עבותות של אהבה, שבהם קושר בורא העולם אותנו אליו כדי שלא ניפול לרשות יצרנו הרע.

מה בין אביבים ל"ימי חורפי"?

בעברית החדשה, בהשפעת לשונות אירופה, נוהגים לדמות את גיל הנעורים ל'אביב'; כפי שבאביב הטבע פורח ויוצא מן הכוח אל הפועל, כך יוצאים בגיל הנעורים כוחות הגוף מן הכוח אל הפועל והגוף נמצא במצב של פריחה ושגשוג. חז"ל, לעומת זאת, מכנים גיל זה דווקא 'ימי חורפי', ואין זה מקרה.
לפנינו ביטוי לשתי תפיסות עולם הפוכות:
מצד אחד - תפיסת עולם שחרטה על דגלה את בקשת החופש כאידאל. אם זהו האידאל, אזי ודאי שהגיל הצעיר הוא שׂיא החיים, שאז הגוף בריא וחזק יותר, העתיד ארוך יותר ועדיין כל האפשרויות פתוחות.
מצד שני - עומדת תפיסת היהדות, אשר בקשת החירות היא מטרתה. השאיפה לחירות אמיתית והרצון להיות מעוצב בשלמות מחייבים הכנה. על האדם להתכונן לקראת החירות באמצעות לימוד תורה והרגלת הגוף לקיום המצוות. גיל הנעורים מכונה לכן בספרות חז"ל 'ימי חורפי', משום שבחורף זורעים ומכינים את התשתית שתבוא לידי ביטוי רק מאוחר יותר. ואומר הפסוק בתהלים: "הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה - בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ" (שם קכו, ה).
לסיכום:

  • בקשת החופש חסר הגבולות היא מוטעית. היא עלולה להביא את האדם לידי חיים אומללים, שכן הוא שואף לדבר שאינו בר קיום בעולם הזה.

  • חירות אמיתית משמעה - להיות משוחרר ממה שמפריע לנשמת האדם לעשות את אשר היא רוצה וצריכה לעשות.

  • בקשת החופש באה מצד החומר שבאדם, ואילו אהבת החירות באה מצד הנשמה.

  • צורתו האמיתית של האדם היא הצורה שצייר בורא העולם בתורתו. אדם הדבק בתורה ובמצוותיה, מקרב את עצמו לצלם האלוקים והופך בן חורין אמיתי.

אחרית דבר

בחלק הראשון של חיבור זה הזכרנו את דברי אלבר קאמי: "מכל השאלות, שאלת משמעות החיים היא השאלה הדוחקת ביותר", ועמדנו על חלק מן הנזקים המתפתחים בחברה החסרה משמעות אמיתית ומחייבת.
תולדות התרבות האנושית רצופים בניסיונות שונים למצוא משמעות ברורה ומחייבת לחיי האדם בעולם, משמעות שתביא לאנושות גאולה, אושר ושמחה. עד כה, לא נחלה האנושות הצלחה. כותב קאמי:
"הכול מתייאשים היום מהאפשרות להגיע לידיעה אמיתית. אילו היה עלינו לכתוב את ההיסטוריה היחידה בעלת המשמעות של מחשבת האדם, היינו כותבים את תולדות חרטותיה החוזרות ונשנות ואזלת היד שלה".
למדנו, שההתקדמות המדעית והטכנולוגית אין בכוחה למצוא מזור לשאלת המשמעות החסרה, משום שהמדע עוסק בהגדרת ה"יש" ולא במה ש"צריך להיות". אמנם, משמעויות ומטרות חלקיות לחיי האדם קיימות לרוב - לחיות למען המשפחה, הילדים, המולדת, כדי לאסוף הנאות ועוד. אך משמעויות אלה אינן עונות על השאלות המהותיות: 'מאין באת ולאן אתה הולך?' או: 'מה הטעם לטרוח אם בסוף הכל חוזר אל האדמה?'
נוכחנו גם להבין מדוע אין לבקש משמעות אמיתית ומוחלטת אלא מפי הבורא, יוצר האדם והעולם. האמונה במציאותו של בורא לעולם, מחייבת מבחינה לוגית לקבל את העובדה שהבורא נתן לברואיו מידע לגבי תכלית בריאתם והוראות להתנהגות נאותה. העובדה שהאדם מוטרד משאלה זו, מעידה כאלף עדים שהוא ראוי לתשובה על שאלה יסודית ומהותית זו ומסוגל להבינה. ראוי לזכור שמלבד עם ישראל, אין בעולם כולו עם היכול להוכיח, או אף הטוען לכך, שיש בידו ספר הוראות מבורא העולם.
לבסוף, נגענו מעט במשמעות חיי האדם העולה מן התורה ומדברי חז"ל.
דומה שאין מתאים יותר לסיים חוברת זו מאשר פסוק קצר שכתב שלמה המלך, החכם מכל האדם. פסוק זה נכתב לפני אלפי שנים, וכיום מבינה האנושות, יותר מתמיד, עד כמה קולע ונכון הוא:
"סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם".
[קהלת יב, יג]

שתף מאמר זה: שתף מאמר זה: Google Del.icio.us Digg Facebook Technorati
עדכון אחרון ב-רביעי, 01 דצמבר 2010 10:44
 

הוספת תגובה

השימוש במערכת התגובות הוא רק כאמצעי לדיון ולא לשם פגיעה באף אדם, דעה או קבוצה. צוות האתר מבקש לשמור על כללי נימוס, להמנע משפה פוגעת או בוטה. אין לאתר מנוף אחריות על תוכן המודעות אך אנחנו שומרים לעצמנו את הזכות לערוך או למחוק הערות שלא עומדות בכללים הנ"ל. גלישה נעימה!


קוד אבטחה
רענו