ניתן לבחור שפות אחרות לצפיה באתר
You can choose to view the site in other languages
מאמרים אקראיים

  • מתן תורה משמיים - פתיחה לנושא

    לצערנו הרב כותב המאמר לא מאפשר לנו לפרסם את המאמר באתרנו, מפאת התחייבויות קודמות. אנו מצטערים ומתנצלים בפני אלו שחיכו לו. בארגון יש מחסור בכח אדם, ובשלב זה לא הצלחנו להביא לפרסום של מאמר בנושא.

    עמכם הסליחה. 

    קרא עוד...


  • עתיד ישראל והאנושות

    פרק מתוך ספר "עתיד ישראל והאנושות", ספר מקיף וממצה על יחסי ישראל והעמים, על השליחות של העם היהודי בהיסטוריה ועל האופן שבו האלוקים מנהיג את העולם ומכוון את הכל לתכלית הסופית – הספר מומלץ בחום.

    קרא עוד...


  • יצחק אבינו - הנורמליות של העולם האחר

    בתווך, בין דמויותיהם של אברהם ויעקב, נעלמת לה דמותו של יצחק אבינו הבן הנעקד. דווקא בסיפורים המקבילים בינו לבין האבות האחרים, בולטת שונותו של יצחק

    קרא עוד...

מנוף אקסלוסיב

אתה נמצא כאן::   עמוד הבית פילוסופיה יהודית מעמד האשה מעמד האשה
RSS
מעמד האשה PDF הדפסה אימייל
נכתב ע"י מנוף    שלישי, 29 דצמבר 2009 02:32

מאמר זה עוסק במעמד האשה ביהדות.

היש סוגיה מדוברת כל כך כסוגיה זו של מעמד האישה? מקובל לטעון כי במרבית התרבויות הוחזקה בעבר, האישה לנחותה מן הגבר, ושנשללו ממנה זכויותיה הטבעיות כאדם. היא הייתה מושפלת ובזויה. הנושא, אף לאחר שעלה בתקופתנו לתודעה הכלל-עולמית והוא מטופל בדרכים שונות, עדיין מסעיר רגשות.


כאשר באים לדון בסוגיית מעמד האישה ביהדות מתלהטות הרוחות עוד יותר, והרגשות סוערים עד מאוד. ומדוע? משום השילוב של שני נושאים שנויים במחלוקת זה בזה - הדת ומעמד האישה. בעולם שרובו חילוני, בעולם שעדיין לא התאושש משלטון המצרים של הכנסייה בימי הביניים, כל נגיעה בדת מעוררת את אותם רגשות מדוברים. האמנם גם ביהדות האישה מושפלת? האם היא נחותה? האמנם נועדה לשרת את הגבר וכל מהותה בעבודות שירות? אין לה ייחוד משל עצמה? אין לה ערך כאדם נפרד, פרטי? או אולי נחשבת האישה למלכה, כפי שטוענת היהדות? אלו טענות שכדאי לבדוק.
המינוח, הטרמינולוגיה - בנקודה זו טמון זרע המחלוקת כאשר מדובר ביהדות בכלל ובדמות האישה ביהדות בפרט. מעמד האישה ביהדות נתפס בצורה מעוותת על ידי מי שאינו מכיר את היהדות מקרוב. מונחים מסוימים מן המקורות המתארים את דמות האישה, מעוררים פעמים רבות קונוטציות שליליות אצל בן תרבות המערב, והסיבה לכך היא בעיית המינוח. חוסר ידיעה והיכרות של ההקשר שבו נאמרו הדברים עלול להוביל לפירוש מוטעה של המונחים, שכן המשמעות של מונח מסוים יכולה להשתנות מקצה לקצה במעבר מהקשר אחד למשנהו או מתרבות אחת לרעותה.
כל שפה מכילה קטגוריות תרבותיות שונות, והטרמינולוגיה הייחודית לכל קטגוריה אינה מובנת בהכרח לבן תרבות אחרת, גם אם הוא דובר את השפה על בוריה. כאשר נתקל אדם במונח כלשהו, הוא מפרש אותו בתהליך של 'חשיבה כרגיל', כלומר, על פי הפירוש המוכר לו מן הקטגוריות התרבותיות שהוא רגיל בהן. חוסר ידע משמעותי יביא אפוא את האדם להבין מונחים ולפרש רעיונות בצורה מוטעית, ואולי אף להיגרר לתפיסה מעוותת של התרבות האחרת. המילה 'ג'וק', למשל, בעולם המחשבים משמעותה מעגל חשמלי זעיר המודפס על פלטות שטוחות, ואילו בתחום הבית הכוונה לחרק המעורר לרוב סלידה.
כך גם בנוגע ליהדות: על הפסוק מפרקי אבות: "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות" (אבות א, י) יהיו בימינו מי שיקפצו כמוצאי שלל רב, אף על פי שאין הפסוק מדבר במוסד הרבנות המוכר לנו כיום; "אין מזל לישראל" (שבת קנו, א), הפך מטבע לשון שימושי לפסימיסטים שבין הישראליים להביע ביש מזל, אולם כוונתו לומר שעם ישראל נמצא מעל למזל ולא שמזלו רע דווקא; כשנאמר למשה רבנו "קח לך סמים" (שמות ל, לד), מובן שלא הייתה הכוונה למה שמכונה כיום בשם זה.
חוסר הבנה במקורות, קטגוריה תרבותית שונה מהיום או הוצאת דברים מהקשרם, אלו הדורים הניתנים ליישור. מכשולים כגון אלו מצריכים מערכת תרגום שתכלול פירושים והסברים למערכת הכתובה ואשר תציג את הרעיונות והמונחים בצורה המהימנה ביותר. זהו תפקידה של התורה שבעל פה, להיות צמודה לתורה שבכתב ולבאר אותה במקומות שאינה מפורטת ובהירה מספיק. הבהרת מאמרי חז"ל, שהם התורה שבעל פה, על פי הפרשנות שלהם ושל גדולי התורה שבאו אחריהם לאורך הדורות, שופכת אור חדש על המושגים המפלים לכאורה את האישה לרעה, ומוכיחים כי למעשה ההפך הוא הנכון. אם ישכיל הציבור בישראל להקשיב למה שבאמת אומרת היהדות, יתגלה בפניו עולם חדש, עולם מופלא. בחוברת זו נביא מקורות אלו ונסביר אותם בצורה הנכונה.
למעשה, מועיל כיום נושא מעמד האישה להסברה היהודית. לרוב, חש הציבור הרחב שיש לו דעות מוצקות בנוגע ליהדות - האנשים יודעים, חושבים, מבינים ומתנגדים. אפשר לזעוק: "רבותיי, אינכם מכירים את היהדות! לא זו היהדות שלנו!", אך איש לא יזנח את דעותיו הקדומות. אבל אין לך דבר שהוא רחוק יותר מן האמת כמו אותה 'עלילה' על אודות האפליה בין גברים לנשים ביהדות. ישנם הבדלים בהתייחסויות ובחלוקת התפקידים, אבל שמירה על הבדלים אינה אפליה או ביזוי, אלא חלוקת תפקידים המניחה את הדברים כפי שהם. היהדות ריאלית. היא מכירה בהבדלים בין המינים ומתאימה את התפקידים לשוני זה. השקפה זו ננסה להוכיח בצורה מסודרת, שלב אחרי שלב.
פרופ' יהודה לוי (רקטור בית הספר הגבוה לטכנולוגיה - מכון לב)
"תרבויות עולות ונעלמות על פי שלמות התא המשפחתי, ועל כן עלינו לצפות שהתורה תגן על משפחה חזקה ותטפח אותה - בייחוד מאחר שהתורה מייצגת חוקה לאומית יותר מאשר דת פרטית. כאן התפקוד של המשפחה, כמו התא בגוף הלאומי, עומד בראש סולם הדאגות. ... נראה כי ההבדלים בתפקידים שנועדו לגברים ולנשים על ידי התורה נובעים מן הצורך לשמור ולטפח יחידה לאומית זו".
(גבר ואישה לאור היהדות, הוצאת פלדהיים, 1981, עמ' 6-5)


מערכת יחסי הגומלין בין גוף לנפש היא סוגיה פילוסופית המכונה הבעיה הפסיכו-פיזית. גדולי הפילוסופים הבינו, שאמנם לא ניתן להבין כיצד נעשית פעולת הגומלין המדויקת בין הגוף והנפש, אך ברור מעל לכל ספק כי הם מנהלים ביניהם מערכת יחסים מורכבת. אם כן, אם גוף ונפש משפיעים זה על זה, הרי שכשהגוף בנוי באופן שונה, מן הסתם גם הנפש כך. מעניין להיווכח עד כמה ההבדלים הפיזיולוגיים-אנטומיים-ביולוגיים שבין גברים לנשים מקבילים וקשורים להבדלים בין כוחות הנפש השונים שלהם.
לפי היהדות, הגבר והאישה הם בריות שונות, נפרדות זו מזו, ולכל אחת מהן התפקיד המיוחד שיועד לה, הן מבחינה גופנית והן מבחינה רוחנית.
כותבת הפסיכולוגית ד"ר עדה למפרט: "שינוי קל הופך שני יצורים זהים לשני מינים נפרדים. ... הוא נעשה באמצעות כרומוזום אחד מתוך 46 הכרומוזומים שיש לנו בכל תא ... . אבל הכרומוזום הזה הוא ראשיתו של מפל שלם ומורכב של תהליכים. הורמונים מיניים דיפרנציאליים, שבונים מערכות פיזיולוגיות ועצביות שונות, נבדלות לזכר ולנקבה, ובכך יוצרים נטיות התנהגות ונטיות פסיכולוגיות שונות לזכר ולנקבה". (ד"ר עדה למפרט, האבולוציה של האהבה, עמ' 94). אי השלמה עם המציאות גוררת אי הבנות רבות ויוצרת חיכוכים מיותרים. ג'ון גריי כותב בספרו "גברים ממאדים ונשים מנוגה" ש"בהעדר מודעות לעובדה שאנחנו אמורים להיות שונים, נמצאים גברים ונשים כל הזמן בעימותים אלו עם אלו". (ג'ון גריי (PH.D), גברים ממאדים ונשים מנוגה, עמ' 15).
מנין נובע השוני?
ה"מהפכה" החברתית של המחצית השנייה של המאה ה-20, אופיינה במגמה להתייחס בצורה שוויונית לגברים ולנשים, לחנך בנים ובנות באופן זהה ולהאמין שאין כל הבדל בין המינים, פרט להבדל הגופני. הטענה שאין הבדל בין מוח גברי לנשי הייתה הנחת היסוד לגישה שדגלה בשוויון מוחלט בין המינים בכל הנוגע לכוחות הנפש והכישורים. אולם, ממצאי המדע בימינו תומכים בקביעה שהגבר והאישה שונים בתכלית, והניסיונות של מי מן הצדדים להתכחש לכך, מסיבותיו הוא, מתקבלים כמיושנים ונואלים.
מחקרים מדעיים רבים קובעים חד-משמעית כי קיימים הבדלים ביוכימיים בין מוחותיהם של נשים וגברים המשפיעים על התפקוד של כל אחד מן המינים. מובן, שההבדלים הביולוגיים בין הגבר לאישה אין פירושם עליונות של מין אחד על משנהו, כשם ששוויון בין הנשים לגברים אין פירושו שיהיו זהים, אלא שמין אחד לא יהיה נחות מהשני. מחקרים על מוח האיש והאישה שעשו שימוש בסקירה מוחית, בתהודה מגנטית ובפליטת פוזיטרונים, הוכיחו את ההבדלים הפיזיולוגיים בין מוחו של הגבר למוחה של האישה: הצד האנליטי שבמוח, המנתח מצבים, שליט יותר אצל גברים, ואילו בבינה, בדרגה הגבוהה של הבנת דבר מתוך דבר, בזאת האישה חזקה יותר. כששניהם, למשל, חושבים על שאלה זהה, מפעיל כל אחד מהם אזור אחר באונות המוחיות. גם תשובה זהה, כמו בפתרון בעיה מתמטית, נובעת אצל כל אחד מכלים חשיבתיים אחרים. הוכח, כי גברים ונשים משתמשים במצבים מסוימים במספר מצטבר שונה של נוירונים. נשים מפעילות את מוחן כשהן עצובות. לעומת זאת, כשעליהן לפתור בעיות מתמטיות, המוח עובד בקצב איטי יותר. ידוע גם, זה מכבר, שאופי הפעילות של שני חצאי מוחם של גברים ונשים שונה - אצל גברים פגיעות מסוימות בחלקו השמאלי של המוח גורמות לקשיי דיבור חמורים, ואצל נשים פגיעות זהות אינן גורמות לקשיים דומים. המסקנה מכך היא שפונקציות דיבור אחדות ממוקמות אצל גברים באופן בלבדי בחצי השמאלי של המוח, בעוד שאצל נשים אותן פונקציות מפוזרות באורח סימטרי יותר בין שני החצאים.
ההסבר המקובל להבדלים בין גברים לנשים טוען להשפעות חברתיות שונות על בנים ועל בנות - מן הבנים מצפים שיהיו תוקפניים יותר וישחקו משחקים פראיים יותר, ואילו את הבנות מעודדים להתנהג בעדינות ולהיות פסיביות וכנועות. ולכן, סבורים רבים, אם ישנו את החינוך הניתן לילדים, ייעלמו מרבית ההבדלים. לאמיתו של דבר, אין מצב העניינים כה פשוט. המחקרים החדשים מצביעים על כך, שהחלק השמאלי של המוח הוא השליט והחזק יותר אצל האישה, ואילו אצל הגבר החלק הימני של המוח דומיננטי יותר. אם כן, רבים מן ההבדלים בין גברים לנשים בתפקוד המוחי טבועים מלידה ועמידים בפני שינויים בעקבות השפעות חברתיות ותרבותיות.
כאשר מגיעים לבדיקת ההבדלים בין גברים לנשים, נוכחים לדעת שממצאי המדע תואמים להפליא לקביעות ההלכה היהודית בהתייחסויותיה לאיש ולאישה. קביעת חז"ל ש"נשים דעתן קלה" מתבהרת לאור הממצא שהדעת, המדיניות הכללית, דומיננטית יותר אצל הגבר בשל שליטת האונה הימנית. הקביעה ש"בינה יתרה ניתנה לאישה", מתיישבת עם הידיעה שהבינה, הבנת דבר מתוך דבר, מקורה באונה השמאלית שהאישה חזקה בה יותר. מעניין ומרתק לגלות עד כמה המחקרים העדכניים ביותר של ימינו קולעים להגדרות חז"ל את המציאות.
הבדלים גופניים מוכחים
הבדל מוחלט, שאינו ניתן לערעור, בין גברים לנשים הוא ההבדל הפיזי. מבנה גופם של הגברים שונה ממבנה גופן של הנשים, מבחינה חיצונית ומבחינה פנימית. בענפי הספורט השונים אין למאבק הפמיניסטי דריסת רגל וההפרדה היא ברורה: כדורגל גברים, כדורגל נשים; כדורסל גברים, כדורסל נשים; טניס גברים, טניס נשים. כאן אינה תקפה הטענה בדבר חינוך שונה וציפיות חברתיות משפיעות, אלא ברור לכל בר דעת (ובת דעת) שאישה אינה יכולה להתחרות עם גבר בתחומים שהוא חזק יותר בהם. כמו כן, ידוע שהגברים טובים יותר בתפישה מרחבית, במשימות תחרותיות ובשאלות מתמטיות מופשטות, ואילו הנשים טובות יותר בתפישה חזותית, בהתבטאות בעל פה ובחישובים אריתמטיים.
"שנת 1995 ידועה כשנה שעוררה סערה בעולם בעקבות גל של מחקרים מדעיים חדשים, הטוענים שיש הבדל מולד בדרכי החשיבה של גברים ונשים".
("הארץ", 19.8.95)
הקטעים שלהלן, מאת מומחים שונים בתחומם, מציגים היבטים שונים של ההבדל הגופני בין גברים לנשים.
מבנה המוח
ד"ר ריצ'רד רסטאק (פסיכו-ביולוג ונוירולוג, מרצה בכיר לפסיכולוגיה ונוירולוגיה בבית לרפואה בוושינגטון)
"המחקרים החדישים מצביעים על כך שרבים מן ההבדלים בין גברים לנשים בתפקוד המוחי, טבועים מלידה ועמידים בפני שינויים בעקבות השפעות תרבותיות. ממש כמו שקיימים הבדלים גופניים בין זכר ונקבה, כך גם קיימים הבדלים בתפקודי המוח".
(ד"ר ר' רסטאק, המוח, עמ' 181-172)
המגזין היוקרתי הבינלאומי 'טיים אינטרנשיונל' פרסם ב-20 בינואר 1992 כתבת שער בת עשרה עמודים תחת הכותרת: 'מדוע גברים ונשים שונים? - אין מדובר רק בדרך גידולם, הם נולדו כך'. להלן קטעים נבחרים מתוך המאמר.
"עבודתה של מליסה היינס, סוציולוגית ביהביוריסטית מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, מאשרת את שיודעים רוב ההורים (וכן יותר ממקצת מהדודות, מהדודים ומהגננות) - ככלל, בנים מעדיפים ספורט, מכוניות כבאיות אש, ואילו הבנות נמשכות לעתים קרובות יותר לעבר הבובות ומשחקים בכלי המטבח".
("טיים אינטרנשיונל")
ג'ר לוי (פרופ' לפסיכולוגיה באוניברסיטת שיקגו)
"כשהייתי צעירה, האמנתי ש-100% מן ההבדלים בין המינים נובעים מן ההשפעה הסביבתית. כיום, אחרי 20 שנה של חקר המוח, אני בטוחה שהבדלים ביולוגיים נמצאים בבסיס ההתנהגות השונה שלנו".
("טיים אינטרנשיונל")
ג'ון רייניש (מנהלת מכון קינסי לחקר מין ורבייה באוניברסיטת אינדיאנה)
"ג'ון רייניש ערכה מחקר בהשתתפות שמונה זוגות אחים ו17 זוגות של אחיות, גילאי שש עד 18, וגילתה מערכת יחסי גומלין מורכבת בין הורמונים לתוקפנות. על שאלון, שדרש מהם לדמיין תגובותיהם במצבי לחץ, היו תשובות הבנים, ככלל, קרביות יותר משל הבנות. ... 'אין ספק שהורמונים משפיעים. אך מה קשורה לכך העובדה שאני אוהבת לענוד סרטים ורודים ואתה אוהב כפפות בייסבול? מן הסתם, היא קשורה אך איננו יודעים כיצד'".
("טיים אינטרנשיונל")
ג'ורג' אוג'מן (נוירו-כירורג באוניברסיטת וושינגטון)
"ג'ורג' אוג'מן, ערך ניסויים רבים בתחום מבנה המוח וידיעת שפות. הוכח שנשים דוברות יותר שפות מגברים. כישרון השפות של האנשים ממוקם בחלק התחתון האחורי של המוח, בעוד שאצל הנשים מופעלת האונה הקדמית של המוח. אימוץ חלק זה אצל האנשים מסביר מדוע הם לוקים יותר מנשים בשבץ מוחי; מחקרים שנעשו ביו-סי-אל-איי (אוניברסיטת קליפורניה בלוס-אנג'לס) באפריל 92', הוכיחו שהמוח בין שני המינים מופעל באופן שונה לחלוטין גם בכושר הדיבור והאיות".
("טיים אינטרנשיונל")
ססיל ניילור (נוירו-פסיכולוג בבית ספר בומן גריי לרפואה בצפון קרוליינה)
"ססיל ניילור קבע שגברים ונשים משתמשים במגוון רחב של חלקי מוח שונים כאשר הם נדרשים לפעולת איות. הוא בדק את העלייה בלחץ הדם וגילה שנשים משתמשות בשני חלקי המוח כאשר הן מאייתות, לעומת הגברים שמשתמשים בעיקר בחלק השמאלי. בשל העובדה שבצד הימני של המוח מפוענחים הרגשות, יוצא שנשים חוות הרבה יותר תוך כדי ביצוע המשימה".
("טיים אינטרנשיונל")
"יותר ויותר מדענים משוכנעים שההתנהגות השונה של גברים ונשים קשורה למבנה הביולוגי שלהם, ולהבדל הפיזיולוגי והכימיקלי בין שני המוחות; יותר גברים מנשים הם שמאליים מפאת שליטת האונה הימנית של המוח; נשים מקשיבות יותר בשתי האוזניים ואילו גברים נוטים יותר להקשיב באוזן ימין; גברים מצטיינים יותר ביכולת ניתוח וחשיבה תלת ממדיים; הוכח כי נשים טובות יותר בתרגום רגשות מתוך תמונות וקולות מוקלטים; מחקרים פסיכולוגים תומכים שוב ושוב בתחושה שגברים ונשים תופסים את עולמם בדרכים שונות באופן מהותי. אם כל זה נכון, אי הבנות רבות בין המינים נובעות מקישורים שונים במוח ולא ממטרות שונות".
("טיים אינטרנשיונל")
מחקר בית החולים 'קומיון' בקופנהגן
"לגברים יש 23 מיליארד תאי מוח לעומת 19 מיליארד אצל הנשים, זאת אומרת כארבעה מיליארד תאי מוח יותר מאשר לנשים".
(המחקר נערך במשך עשר שנים. במהלכו בחנו המדענים מוחות של 62 גברים ו-32 נשים שנפטרו).
("ידיעות אחרונות", 5.10.97)



מחקר אוניברסיטת 'ייל'
"נמצא שהסיבים המחברים בין שתי האונות [במוח] רחבים יותר אצל נשים, עובדה העשויה להסביר את היכולת הנשית לעבור יותר מהר ממחשבה 'מעשית' למחשבה 'רגשית'. בראשית השנה גילה מחקר חדש באוניברסיטת ייל שכאשר התבקשו למצוא חרוזים למילים ששודרו להן באוזניות, אימצו נשים את האונה הימנית של המוח פי שניים ופי שלושה מגברים".
("הארץ", 14.7.95)
ד"ר ריצ'רד רסטאק
"נמצאו הבדלים ביוכימיים במוחותיהם של גברים ונשים המצביעים על הבדלים תפקודיים חשובים בין מוחות גברים ונשים. הראיות שהתקבלו במחקרי מוח בתקופה האחרונה מצביעים כי ההבדלים ההתנהגותיים הרבים בין גברים ונשים יסודם בהבדלים בתפקודי המוח הטבועים באדם מבחינה ביולוגית".
("הבדלים ביולוגיים בין מוחות נשים וגברים", ה"וושינגטון פוסט")
ד"ר בנט שאיוביץ (ראש צוות מחקר באוניברסיטת 'ייל')
"בדקנו באמצעות הדמיות תהודה מגנטית 19 גברים ו-19 נשים, כולם ימניים, בעת שביצעו משימות שונות. מכשיר ההדמיות מתבסס על שדר מגנטי ועל גלי רדיו ובונה בעזרתם דימוי של רקמות המוח ואפיון של זרימת הדם ושל הפעילות העצבית במוח. השיטה הוכיחה את קיומם של הבדלים משמעותיים בארגון השימושי של רכיבי שפה, ובעיבוד נתונים פונולוגי (צלילי) בין גברים ונשים. הוכח כי גברים משתמשים בעיקר בקטע אחד בצד מוחם, אזור הידוע כגיירוס השמאלי התחתון הקדמי, בעוד שהנשים השתמשו בכמה אזורים משני צדי המוח בעת שנדרשו לפעולות לשוניות. ... הנתונים שמצאנו מהווים עדות ברורה להבדל בין המינים בארגון המעשי של המוח לצורכי השימוש בשפה. המחקר גם הראה, כי השינויים האלה קיימים ברמת המיון הפונולוגי".
(המחקר הרפואי של אוניברסיטת ייל פורסם בביטאון המדעי "נייצ'ר". מובא ב"ידיעות אחרונות" 16.2.95)
מחקר של אוניברסיטת פנסילבניה
החוקרים הזריקו לקבוצת נשים וגברים גלוקוזה רדיואקטיבית (הגלוקוזה ידועה כמזונו של המוח), ועקבו אחר הפעילות המוחית בעת הרפיה. התברר כי אצל הגברים התרכזה הפעילות במערכת הלימבית הרקתית, אזור השולט על רגשות לא מעודנים, כמו רגשות מלחמתיים. אצל רוב הנשים, לעומת זאת, הפעילות נוצרה באזור אחר.
הוכח אפוא שנשים משתמשות בשני חלקי המוח כדי להבין רגש אצל הזולת, בעוד שאצל הגברים החלק השמאלי חסום במידה רבה לרגשות והם משתמשים בעיקר בחלק הימני. מכאן נובע ייחודן של הנשים בביטויי רגש.
הבדלים הורמונליים
ד"ר עדה למפרט (פסיכולוגית)
"... הטסטוסטרון ואנדרוגנים אחרים מכינים את הגבר להיות בעל גוף שרירי חזק, ועובר בן הוא כבר שרירי יותר מעובר בת. התוקפנות הגברית היא תוצר של הטסטוסטרון. התפישה המרחבית המשובחת, יכולת הניווט, הם מהכישורים תלויי הטסטוסטרון. האסטרוגנים הנשיים, לעומת זאת, מכינים את הגוף האימהי, ... והם מפתחים את הכישורים המילוליים המשובחים של האישה".
(ד"ר עדה למפרט, האבולוציה של האהבה, ספריית האוניברסיטה המשודרת, הוצאת משרד הביטחון, עמ' 89)
פרופ' דן אולווס (פרופ' לפסיכולוגיה באוניברסיטת ברגן בנורווגיה)
"המחקרים מצביעים על שליטה מוחלטת של הזכרים במגזר האלימות הפיזית. היום נראה כי ההבדל בין המינים בנטייה לגרום נזק פיזי הוא פנימי, מהותי, יסודי, טבעי וביולוגי. המחקר הוכיח כי יש קשר בין רמת הטסטוסטרון, הורמון המין הגברי בדם, ובין תוקפנות של גברים. התברר שישנה השפעה חזקה של טסטוסטרון על אי היכולת להתמודד עם תסכול ולשלוט בתגובה לפרובוקציות. הטסטוסטרון נוצר במוח האדם עוד בשלב העוברות. מכאן, שהסיבה לכך שגברים אלימים יותר מנשים נובעת מהבדלים הורמונליים ולא מחינוך שונה ומהשפעות סביבתיות.
[מתוך מחקר שערך מטעם ממשלת נורווגיה לבירור יסודי של בעיות האלימות בחברה המודרנית. מובא בעיתון "העיר" 26.8.88]
פרופ' דן אולווס
"נשים מנהיגות, כמו קתרינה הגדולה, אליזבט הראשונה, מרגרט הראשונה, אינדירה גנדי, וגולדה מאיר, שימשו כגורם ממתן לנטיות לוחמניות של גברים שהיו סביבן בהנהגה. הגורם לכך נעוץ לדעת החוקרים בהורמון המין הגברי הטסטוסטרון, גורם המדרבן אלימות ואגרסיביות ואינו מצוי כמעט אצל נשים".
("העיר" 26.8.88)
"חוקר מגרמניה גילה כי אלכוהול מסוכן יותר לנשים מאשר לגברים. ... כל זאת מסיבות הקשורות בהורמונים, כרומוזומים ואנזימים. ... במחקר נוסף שהוצג בכנס, ד"ר דקלאן מרפי, יועץ פסיכיאטרי במכון הפסיכיאטריה בלונדון, אמר כי קיימים הבדלים מהותיים בהתבלות המוח אצל שני המינים. הבלאי אצל נשים מתרחש באזורים במוח הקשורים בזיכרון. כן נראה כי נשים מאבדות יותר רקמת מוח עם הזדקנותן".
("מעריב", 11.7.96)
"נשים בריאות יותר מגברים ומאריכות חיים מהם. ייתכן שכוחן נעוץ בקשר שבין הורמוני המין הנשיים למערכת החיסון. ... ההסבר עשוי להימצא בתפקודי הרבייה, ששונים בין הזכר לנקבה. האישה נושאת בקרבה את הצאצאים, עליה להיות בריאה בכדי להרות, לשאת את העובר ולהזין את הילוד".
("הארץ", 18.10.95)
כישורים שונים
האנציקלופדיה העברית
"הערכת כושרם של הגבר והאישה לצוד, לבקש עקבות, להילחם ולהרים משאות כבדים - כגון חומרי בניין - ... נתגלה גם בצורות שאין בהן שום שייכות לשוני הפיזי שבין שני המינים. עבודות של מלאכת מחשבת (בעץ ובאבן) נשארו עד לפני מאה שנה לערך באירופה ובאמריקה בידי הגברים, אף על פי שמכונת הגילוף תפסה את מקומו של המכוש, במקום הקרדום בא המשור המכני, ובמקום המכשיר הפרימיטיבי להרמת אבנים משתמשים כיום במנוף. ... הלחימה נשארה בתחום פעולתו של הגבר אפילו כשעמידה מפרכת וממושכת על המשמר באה במקום ההתפרצות של פעולה קדחתנית, וכשהטלת פצצות על ידי לחיצה על כפתור או על ידי חיוג של ספרות על לוח באו במקום זריקת החנית, או קרב סכינים פנים אל פנים".
(האנציקלופדיה העברית, ערך 'אישה', עמ' 342-341)
"הניגוד האמיתי שבין סוגי המאמץ הנחשבים כמיוחדים לשני המינים, נעוץ בכושר המרובה יותר של הגבר לעשות מאמצים גדולים חד פעמיים, לעומת הכושר המיוחס לאישה לבצע שורה ארוכה של פעולות שרירים קטנות ומונוטוניות".
(שם)
"גברים שונים מנשים אפילו בנושא הכאב. גברים ונשים מגיבים בצורה שונה למשככי כאבים. למסקנה זו הגיעו לאחרונה חוקרים אמריקניים. נשים מושפעות טוב יותר ולטווח זמן ארוך יותר מתרופות מרגיעות משמושפעים הגברים. במהלך המחקר נעקרו שיני בינה ל-20 גברים ול-28 נשים. כולם התבקשו להעריך את עצמת הכאב שחשו. לאחר העקירה קיבלו כל בני הקבוצה חומר הרדמה זהה, והם התבקשו כעבור 20 דקות להעריך את מידת הכאב שהם חשים. התברר שהכאב שחשו הנשים היה קטן מהכאב שחשו הגברים שקיבלו מנה זהה של חומר משכך, והשפעת החומר על הנשים התמשכה כמה שעות יותר מאשר אצל הגברים".
("משפחה", 19.12.96)
מחקר של מכון הנרייטה סאלד
"אחת הקביעות שזכו לביסוס נרחב בחקר ההבדלים בין המינים היא שלבנות יש עדיפות בתחום המילולי (Maccoby E.E & Jacklin C.N, The Psychology of Sex Differences, Stanford CA 1974; Anastasi A., Differential Psychology, New york 1958.). לטענת מקובי וג'קלין, בהתפתחות ההבדלים בין המינים בכישורים המילוליים קיימים שלושה שלבים: בשלב הראשון, עד גיל שלוש, ההבדלים קטנים ואינם עקביים. עם זאת, מסתמנת נטייה של הבנות להשיג את הבנים בהתפתחות. בשלב השני, הנמשך עד גיל 11 לערך, הבנים "סוגרים את הפער" ושני המינים מתפקדים באופן דומה. בשלב השלישי, מגיל 11 לערך, שוב ניתן לראות הבדל בין המינים המתבטא בעדיפות לבנות".
(מתוך י' גנור וד"ר י' קאהן, הבדלים בין המינים ביכולות קוגניטיביות בקרב ילדים, מכון הנרייטה סאלד - המכון הארצי למחקר במדעי ההתנהגות, ירושלים תשנ"א)
מחקר של מכון הנרייטה סאלד
"יכולת מרחבית מתייחסת למיומנות של תפיסה ומניפולציה של צורות. למעשה, עשויה תפיסה מרחבית להיות שמיעתית, תחושתית או ויזואלית. רוב המחקרים מתייחסים לתחום הויזואלי ... . לדברי מקובי וג'קלין, אחד הממצאים המבוססים היטב, הוא שקיים יתרון לבנים ביכולת המרחבית. עדיפות זו מתחילה מגיל 11 לערך ועולה בהדרגה במהלך הלימודים בבית הספר התיכון. ... על אף שניתן לדבר בוודאות על הבדלים מגיל ההתבגרות, מחקרים הצביעו על הבדלים מגיל מוקדם יותר (Johnson & Meade, 1987; Maccoby, 1966 )".
(שם)


אוניברסיטת מרכז מחוז לנקשייר באנגליה
"תינוקות ממין נקבה ממושמעות יותר, ואפשר לומר שהן בדרך כלל 'תינוקות נחמדים יותר' מתינוקות ממין זכר. ... את הממצאים הללו, מתוך מחקר, הציגה ד"ר ליז קונורב מאוניברסיטת מרכז מחוז לנקשייר באנגליה, בכנס של החברה הבריטית לפסיכולוגיה. היא ציינה כי תינוקות ממין נקבה קשורות יותר לאמהות שלהן ומוצאות באמהות 'גב בטוח' ... בהשוואה לתינוקות זכרים.
עוד נמצא, כי תינוקות הגיבו בדרכים שונות כלפי האמהות שלהן. הזכרים היו לעתים יותר עקשניים מאשר הנקבות, כאשר האמהות שלהם ניסו להתערב בעת שהתינוקות נעו או שיחקו. הנקבות היו יותר קלות לקבל הוראות מהאם, הן גם חיכו ליחס יותר חם, לטפני ורך מצד האם, והגיבו בהתאם".
("מעריב")
הבדלים פסיכולוגיים מוכחים
הניתן לצמצם את ההבדל בין המינים על ידי חינוך? בדיון סביב השוני התפקודי האובייקטיבי בין גברים לנשים הדעות בין החוקרים חלוקות, אם אין מקורו בתחום הבחירה אלא הוא פתולוגי ביסודו. יש הטוענים שניתן לחנך ולשנות טבעים, ויש שמתנגדים. ממחקרו של פרופ' דן אולווס, המוזכר לעיל, עולה שגם בקרב שבטים אפריקניים בולטת השונות בין המינים. אם כן, גם תרבויות המנותקות מן התרבות המערבית נוטות לאחוז ב"נורמה" המייעדת תפקיד ואופי שונים לאישה ולגבר.
ד"ר גלן וילסון (מהמכון לפסיכיאטרייה בלונדון)
"כדי להשוות בין גברים ונשים מבחינה חברתית, צריך לצאת מנקודת מוצא הלוקחת בחשבון את ההבדלים. השוואה שרירותית תוסיף עוד מתחים לחברה המתוחה בלאו הכי. חברה שוויונית לחלוטין היא בלתי אפשרית. הקיבוץ הישראלי הוא ניסיון שוויוני שלא הצליח, אחרי דור אחד שבו נהגו נשים בטרקטורים ולא היו חייבות בהשגחה ובטיפול בילדים - התעקש הדור החדש על חזרה למשפחה".
(המחקר פורסם גם ב"ידיעות אחרונות", 11.5.88)
מחקר בשם 'הנשים בקיבוץ' מאת פרופ' ליונל טייגר, אנתרופולוג אמריקני, וד"ר יוסף שפר, מרצה בכיר וחבר קיבוץ Harcourt-Brace-Javanovich) Tiger G. & Shepher J., (Women In The Kibbutz, New York. בדק את נושא חלוקת התפקידים בקיבוץ בקרב 34,000 בני ובנות קיבוצים, הנמנים עם זרמיה השונים של התנועה הקיבוצית. ממצאי המחקר מעניינים במיוחד לאור העובדה שאחת ממטרות הקיבוץ הייתה חתירה לשוויון מלא של האישה בחיי הקיבוץ. התנועה הקיבוצית, שהייתה משוחררת מ"נטל" המסורת ה"מקפחת" את האישה, יכלה להגשים את שוויון האישה באין מפריע. אולם, מתברר, לאחר עשרות רבות של שנים, כי הדבר לא הצליח. כנראה "באשמת" הנשים שנמנעו מן השוויון שהוצע להן.
המחברים נתנו כמה פירושים אפשריים לממצאים הללו - שהמהפכה הייתה בלתי מספקת, שהחיברות (הסוציאליזציה) לא הונחל בהצלחה לדור השני, או שההשפעה החיצונית הייתה גדולה מדי וחדרה לשורות הקיבוץ - אך אין אלו הסברים מספקים, משום שבשאר תחומי החיים הצליח הקיבוץ, באותה תקופה, לשנות תפיסות חברתיות וליצור דפוסי התנהגות ונורמות חשיבה, וככלל, להקים חברה שונה מזו שבעיר.
המחקר שערכו שפר וטייגר מחזק את הטענה שיש תכונות פסיכולוגיות שונות לגברים ולנשים, וליתר דיוק, שגברים ונשים נוטים לתפקידים שונים לא משום חינוך או תהליכי סוציאליזציה מכוונים. בעת הקמתם היו הקיבוצים ה"מעבדה" הטובה ביותר לבדיקת נושא זה. האידאולוגיה שעמדה מאחוריהם תמכה בשוויון מלא בין גברים לנשים, והסדרים החברתיים והמוסדיים החדשים שפותחו אפשרו לנשים להשתחרר מתפקידיהן המסורתיים (טיפול בילדים, כביסה, אוכל) ולפתח קריירה אם רצו בכך. ובכל זאת, מתברר כי כבר בדור השני והשלישי למקימי הקיבוץ נוצרה חלוקת עבודה ברורה: הנשים עבדו בתפקידים הקשורים לתחום הביתי, כגון החינוך ושירותים סוציאליים, ויותר מ-85% מהן היו מרוצות מחלוקת עבודה זו!
המחקר הוכיח כי אין הנשים מעוניינות להחליף את התפקידים הקלאסיים שלהן בשל הגברים:כשנוסדו הקיבוצים עסקו מחצית מנשות הקיבוץ בעבודות ייצור. כיום ירד מספרן ל15%- בלבד.
בשנים הראשונות לייסוד הקיבוץ בישראל עסקו מחצית מנשות הקיבוץ בעבודות ייצור, כיום ירד מספרן ל-15% בלבד. אחוז הגברים העוסקים במקצועות גבריים ואחוז הנשים העוסקות במקצועות נשיים עומד כיום על 80%. 6% מן הנשים, לעומת 25% מן הגברים, לומדות קורסים מקצועיים גבריים. עם שחרורן מן הצבא, פונות רוב הנשים למקצועות נשיים מובהקים, בעיקר לעבודה עם ילדים, גם אם עסקו בעבודה חקלאית קודם גיוסן. הנשים העובדות בחקלאות, שהן 6% מכלל הנשים, אינן עוסקות בעבודות הפיזיות הקשות, אלא בלול, בחממות, בגן הירק או בבדיקת מזיקים בכותנה, שהייתה למקצוע נשי. גם בענף התעשייה פונות הנשים לתעשייה הקלה. בענפי התעשייה הכבדה הן עוסקות בתפקידי מנהלה בלבד, וככל שהתפקיד בכיר יותר, יורד אחוז הנשים העוסקות בו - רק 0.6% מן הנשים ממלאות תפקיד ציבורי בכיר, לעומת 8% מן הגברים. בעבודות שמחוץ לקיבוץ, עובדות הנשים בעיקר בהוראה (80%), ובחיי הקיבוץ הן מיוצגות לרוב בוועדות חינוך, תרבות וחברה. בודדות בלבד חברות בוועדות משק, עבודה וביטחון.
מעניין להזכיר את המדרש על הפסוק: "וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ" (שמות א, יג), שם נאמר שעבודת פרך פירושה עבודת גברים לנשים ועבודת נשים לגברים. משמעות הדברים היא שלא ניתן ליישם שוויון בצורה דוגמטית. ההבדלים הטבעיים בין האיש והאישה בתכונות, במזג ובאופי מונעים שוויון ראוותני חיצוני. שוויון מלא, בצורה עיוורת, אותו שוויון שבו מנפנפים אבירי החברה הליברלית במאה ה-20, הוא לרועץ לאישה ואינו יכול להיות בר קיימא.
אביבה זמיר, חוקרת במכון יד טבנקין
"מתברר שחרף ההבטחה שהייתה טמונה בקבוץ לשחרור ושוויון האישה, נדחקו נשות הקבוץ לענפי השירותים [מטבח, חינוך, כביסה, עבודות מזכירות], ולא זכו לייצוג הולם בתפקידים המרכזיים.
יש יותר נשים פעילות בתחום הציבור ואפילו בתפקידי משק וכלכלה, אבל למעשה הן משתלבות באותם תפקידים שנזנחו על ידי הגברים, לטובת תפקידים ניהוליים בכירים יותר מחוץ לקיבוץ".
[מתוך חוברת "עדכן" של האוניברסיטה הפתוחה, גליון מס' 30, טבת תשנ"ט, ינואר 99']
הפסיכולוגיה של המינים עוסקת בהכרת השונה והמשותף בין נשים וגברים, בתפיסת עולמם, בהתנהגותם ובתקשורת ביניהם. במחקרים בפסיכולוגיה של הבדלי המינים יש משום תמיכה בדברי חז"ל על אודות כוחות הנפש השונים באיש ובאישה. בקווים כלליים, האיש מצטייר כדעתן (אסרטיבי) ועומד על שלו, בעל מנגנון מניפולטיבי, תופס את המציאות תוך התמקדות בנקודה אחת והתעלמות מגורמים סביבתיים. האישה מתוארת כבעלת זיקת גומלין לסביבה, לאנשים, לשדה החברתי. היא משתכנעת ביתר קלות משום הזיקה לשדה החברתי, היא בעלת סגנון תכני ותופסת את המציאות על מכלול גורמיה ופרטיה.
ד"ר דפנה למיש (מרצה לתקשורת באוניברסיטת תל אביב)
"כבר בגיל הגן בנות מעדיפות 'אנימציה רכה' - סוסי פוני ופיות - ובנים מעדיפים אנימציית אקשן. מאוחר יותר מתפתחת העדפה לקומדיות, ואז הבנות מתעניינות יותר בקומדיות מצבים על יחסים בין-אישיים ובנים אוהבים סלפסטיק. ההבדלים בהעדפות נמשכים גם בגיל ההתבגרות, כשבנות צופות בסדרות דרמה ובאופרות סבון, ובנים בספורט ובסרטי פעולה".
[תגובתה על הידיעה שרשת הטלוויזיה האמריקנית 'פוקס' תפתח ערוצי טלוויזיה נפרדים לילדים ולילדות. "הארץ", 13.1.99]
גלן וילסון, מהמכון לפסיכיאטריה בלונדון, מאמין באופרות סבון:
" 'שם אפשר ללמוד משהו על ההבדלים בין המינים, קחו, למשל, את הסצינה הקלאסית - ארוחת בוקר, הגבר מנסה לקרוא את מדור הספורט, שעה שאשתו מנסה לגרור אותו לשיחה על עניינים אישיים. אני מאמין שאם היינו מבינים, גם באמצעות סצינה זו שאיננה רק סטריאוטיפ, שיש בינינו הבדלים היינו חיים בהרמוניה'.
וילסון מאמין, שלגברים ולנשים רצונות שונים בכל הקשור לאהבה, נישואין, שיתוף, ... עבודה - ובהתאם הם גם מתפקדים אחרת".
("ידיעות אחרונות", 11.5.88)



סקר מכון "דחף" (בהנהלת ד"ר מינה צמח)
"נשים מעדיפות רומנים הרבה יותר מאשר גברים (56% לעומת 27%)".
"גברים מעדיפים מותחנים (18% לעומת 9% בקרב הנשים) וביוגרפיות (14% לעומת 9%)".
("ידיעות אחרונות", 10.10.97)
סקר אוניברסיטת דרום קרוליינה
"הנושא 'זוגיות והנאה בחופשה' העסיק חוקרים מאוניברסיטת דרום קרוליינה, שערכו סקר בקרב 500 זוגות בני 50-20, הנשואים לפחות חמש שנים. ... יותר נשים (33%) מגברים העדיפו לטייל במוזאונים, או לטייל בחיק הטבע ובאתרים היסטוריים, לעומת 44% מהגברים שהעדיפו יותר לשוטט על חופי הרחצה ... ולצפות במשחקי כדורגל מקומיים".
(עורך הסקר הפסיכולוג ד"ר אהרון קנטור. מובא ב"ידיעות אחרונות", 25.4.95)
ג'ון גריי (PH.D)
"גבר מגדיר את 'האני' שלו דרך יכולתו להגיע להישגים. ... אישה מגדירה את 'האני' שלה דרך רגשותיה ודרך איכות מערכות היחסים שלה".
(ג'ון גריי (PH.D), גברים ממאדים ונשים מנוגה, הוצאת 'אור-עם' 1994, עמ' 24-22)
פרופ' דבורה טאנן (מומחית להבדלי סגנון בשיח שבין המינים, אוניברסיטת ג'ורג'טאון)
"החיכוכים הרבים בין נשים וגברים מתעוררים מפני שנערים ונערות גדלים, למעשה, בתרבויות שונות ביסודן, ולכן השיחה בין גבר לאישה היא תקשורת בין-תרבותית. הם פשוט מדברים בניבי מין שונים. כשנשים מדברות הן שומעות צלילים הקשורים לאינטימיות וקשר, ואילו כשגברים מדברים, הם שומעים צלילים של מעמד ועצמאות. נשים מחפשות בשיחה תמיכה והזדהות, וגברים מחפשים דרך לפתור בעיות. אחרת, קשה להבין איך אחים ואחיות שגדלו באותה משפחה למדו צורות שונות של דיבור ושמיעה".
(פרופ' טאנן הייתה אורחת אוניברסיטת תל אביב בכינוס בין-לאומי בנושא 'פרגמטיקה ומשא ומתן'. " ידיעות אחרונות", 14.7.99)
הפרדה בין גברים לנשים מניבה תוצאות חיוביות
אם לכל מין נטיות משלו וקו מחשבה המאפיין אותו, ודאי שצריך הדבר לבוא לידי ביטוי בתחום החינוך. אמר שלמה המלך: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ" (משלי כב, ו) - לכל אחד ואחד הדרך המיוחדת לו לקבל דברים ולהפנים אותם, ועל המחנך להביא זאת בחשבון.
כאשר החינוך מעורב, בולט לעין הפער בין בנים לבנות, בייחוד בתחילת גיל ההתבגרות. בכיתות ו', ז', ח' אפשר למצוא ילדים קטנים ונמוכים מול נערות בוגרות. לא רק בגרות גופנית מפרידה ביניהם, אלא גם בגרות נפשית - הבדיחות הקטנות, הילדותיות, שייכות לבנים; עם הבנות אפשר לדבר יותר ברצינות.
הכתבה שלהלן, הלקוחה מעיתון "הארץ", מראה בעליל שאין יתרון בניסיון להשוות בין בנים ובנות, ואף טמון בכך חיסרון. גם בתחום הלימודי, בנות לבדן משגשגות לאין ערוך יותר מאשר בנוכחותם המפריעה של הבנים.
בקליפורניה נפתחו השנה שלושה בתי ספר נפרדים לבנים ולבנות, ושלושה נוספים עומדים להיפתח. על מגמת ההפרדה בחינוך מדווח כתב העת האמריקני Education Week.
אנשי החינוך הדוגלים בהפרדה טוענים שהיא תביא להישגים גבוהים יותר בלימודים. אותם מחנכים, שחזו כנראה בהרבה משיכות צמה והצקות הדדיות בין שני המינים בכיתותיהם, רואים בקשרים בין ילדים בגיל ההתבגרות הפרעה ממשית לריכוז בלימודים.
... בתי הספר הנפרדים הוקמו בתוך חטיבות ביניים ממשלתיות רגילות (Public Schools). "בחטיבות הביניים מתחילות, בדרך כלל, לצוץ בעיות לימודיות", אמר ג'ון מיכלסון, מנהל בית ספר בסן פרנסיסקו, ש-180-מתלמידיו לומדים בכיתות נפרדות. "אם לא פותרים אותן, הילד נגרר אתן עד לתיכון. אנו מקווים שבבתי הספר האלה יהיו פחות הפרעות למהלך התקין של הלימודים". ב-96' חוקק בקליפורניה חוק מדינה חדש, שאיפשר לבתי הספר הנפרדים לפעול בתנאי שתלמידים ילכו אליהם רק מבחירה חופשית.
לנוסח המעודכן של רעיון ההפרדה בין המינים בבתי הספר יש נימוק נוסף - אפליה מתקנת לבנות. בתי הספר הנפרדים עומדים לנופף בנימוק זה בבית המשפט כנגד הטענה שהם פוגעים בשוויון ההזדמנויות. פרופ' קרול גיליגן מאוניברסיטת הרווארד חקרה עוד בשנות ה-80' את אפליית הבנות במערכת החינוך, וכתבה על כך בספרה 'הקול האחר'. בניסוי שנערך בקרב בנות בבית ספר נפרד בבוסטון, מצאה גיליגן כי בנות שהיו אסרטיביות ובטוחות בכישרונותיהן עד גיל 13-12, מפתחות רגרסיה וחוסר ביטחון עצמי בולט בשנים שלאחר מכן. מחקרים אחרים מראים שבנות שלמדו מתימטיקה ומדעים בכיתות נפרדות, הגיעו להישגים גבוהים יותר מאשר בזמן שלמדו בכיתות מעורבות; ביטחונן העצמי וההערכה העצמית שלהם היו גבוהים כאשר למדו בכיתות נפרדות.
לפרופ' אליס שלווי, יו"ר שדולת הנשים בישראל, רעיון ההפרדה נשמע מצוין. מחקרים מראים כי נוכחות של בנים בכיתה מפריעה לבנות להגיע להישגים טובים בלימודים בגלל הדעות הקדומות של בנים וגם של מורים בנוגע לחולשתן בתחומים הקוגניטיביים. לדבריה, מחקרים מדדו את מספר ההתייחסויות של המורה לתלמידים ומצאו כי מורים פונים יותר לבנים מאשר לבנות, ומאתגרים אותם יותר להשתתף בשיעור. "זוהי נבואה המגשימה את עצמה. התלמידות מפנימות את הציפייה החברתית מכך שאינן מוצלחות, וזה גורם להן לתחושת כישלון".
ב'פלך', תיכון דתי לבנות בירושלים, ששלווי הייתה המנהלת בו, למדו מדעים כמקצועות מוגברים לבגרות. שלווי אומרת, שהבנות הגיעו להישגים גבוהים בגלל שהיו בכיתה ללא בנים. "ארבעה בנים מבית ספר 'הרטמן' הסמוך הצטרפו לשיעורי המעבדה, כי בבית ספרם לא הייתה מעבדה", מספרת שלווי. "לאחר כמה זמן פנה אלי המורה ואמר כי הוא אינו יודע מה קרה לבנות, הן כמעט לא מדברות בשיעור ומהססות לפני כל תשובה. מה שמוכיח שהן נתנו באופן אוטומטי עדיפות לבנים".
["הארץ", 29.9.97]
מחקר המועצה הלאומית לקידום מעמד האישה
"במבדקים הפסיכומטריים לקראת הכניסה לאוניברסיטאות, התברר שנשים מצליחות פחות מגברים במבחנים".
[הממצאים פורסמו בכינוס 'המועצה למעמד האישה' שדן באי סימטרייה בממצאי המשכל של בנות ובנים בישראל. "דבר", ל' אדר תשמ"ו]
פרופ' דייויד סקיוז (המכון הלונדוני לרפואת ילדים)
"הטענה שלנו גורסת כי נשים מתוכנתות מבחינה גנטית לסגל לעצמן התנהגות חברתית נאותה, מה שאנו מכנים 'אינטואיציה נשית'. כלומר, היכולת לקלוט מצבים חברתיים על סמך רמזים מבוססת למעשה על גנים. לבנים, לעומת זאת, יש להנחיל כישורים חברתיים, ואם לא מחנכים אותם כיצד להתנהג הם לא ידעו זאת לעולם. אפשר להבין מדבריי, כי יש צורך לחשוב מחדש על חינוך חברתי נוקשה יותר לבנים.
הכישורים החברתיים של בנות מפותחים משל הבנים בגלל שוני בין המינים בהרכב הגנים".
["הארץ", 12.6.97]
לסיכום - במחקרים שנעשו בנושא ההבדלים בין המינים הוכח כי:
קיימים הבדלים תורשתיים-מבניים בין גברים לנשים; ישנם הבדלים מולדים במבנה המוח בין המינים.
קיימים הבדלים בתהליכי עיבוד נתונים פונולוגי (צלילי) בין גברים לנשים (אוניברסיטת ייל).
ישנם הבדלים משמעותיים בארגון ושימוש של רכיבי השפה בין גברים לנשים. גברים משתמשים לצורכי שפה בפחות חלקים במוח (אוניברסיטת ייל).
לנשים יתרונות בזיהוי ובהבנת רגשות אנושיים. נשים משתמשות בשני חלקי המוח כדי להביע רגשות, ואילו גברים משתמשים בעיקר בחלק הימני.
גורמי ההשפעה על הרגשות המתפרשים במוח הם מילוליים יותר אצל נשים. על מוח הגברים משפיעים יותר צליל הקול ומראה הפנים.
ממחקרים על התנהגות המוח אצל ילדים עולה כי אופן חשיבתם של בנים שונה מזה של בנות.
מהות שונה ותפקיד שונה
נאמר בגמרא שעבודת פרך, הדרך שבחרו המצרים להתעלל בבני ישראל, פירושה להטיל על כל אחד מן המינים את תפקידיו של המין האחר. אין לך עבודה קשה מזו, גם אם אין מדובר בעבודה גופנית קשה, כאשר בן מין אחד מחויב לעשות את המנוגד לטבעו.
"'את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך' (שמות א, יד). אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים".
(סוטה, יא, ב)


הטענה על מעמדה הנחות של האישה ביהדות יוצאת מנקודת ההנחה שאת תורת ישראל כתבו גברים; יהיו אלה חכמי המשנה והתלמוד, כותבי התנ"ך וכותב התורה - אין תימה שאותם כותבים התייחסו לאישה מזווית ראייתם-הם. אולם, הנחת המוצא של היהדות ושל כל יהודי מאמין היא שהתורה לא נכתבה בידי גברים ולא בידי נשים, כי אם ניתנה משמים, מאת בורא העולם ויוצר האדם, גבר ואישה. מי שמאמין בכך, יודע שאין מקום לדבר על אפליה, שכן הבורא אינו מעדיף את הגבר על פני האישה, אלא שהוא ייעד לכל אחד מהם תפקיד אחר. לא בני אדם קובעים את סולם המעמדות, אלא הסמכות העליונה ביותר היא הקובעת.
מנין נולד רעיון עוועים זה על נחיתותה של האישה? בסוף תקופת ימי הביניים התערערו מוסדות החברה בעולם המערבי. מהפכה רדפה מהפכה - המהפכה הצרפתית החברתית, מהפכה טכנולוגית, תעשייתית, מדעית - והמוסכמות נבדקו מחדש. יחס הכנסייה למדע התאפיין בחוסר פתיחות לקבל את החידושים. המדענים והמשכילים יצאו למאבק בדת המצרה את צעדי המדע. כך נוצר הרושם שדת ומדע אינם מתיישבים זה עם זה. לדאבון הלב, רבים במדינת ישראל לומדים היסטוריה כללית ומעט מאוד יהדות. הם יודעים שהיהדות היא דת ככל הדתות, ולפיכך גם היא, כנצרות, צרה למדע - דבר שמעולם לא היה ולא ייתכן שיהיה. הוא הדין ביחס למעמד האישה. בנצרות נחשבת האישה לבת ברית של השטן. האישה מפתה, האישה מאיימת ויש להעמידה במקומה שאם לא כן היא תשתלט ותביא חורבן.
בשנת 583 לספירה נאספו ראשי הכנסייה הנוצרית, לדון בשאלה הבסיסית, אם לאישה יש נשמה. השאלה הייתה כל כך קשה, עד שלא יכולה הייתה להיות מוכרעת בישיבה אחת. הם התכנסו שנית בשנת 585, והכריעו ברוב של קול אחד שלאישה ... יש נשמה. ביהדות, כאמור, האישה היא יציר כפיו של הקב"ה, בדיוק כמו האיש.
ההיסטוריה של המאבק על זהות זכויות התחילה במאה ה-19, כשהשתחררו מכבליהם המגזרים השונים שהופלו לרעה. גם הנשים היו בכלל זה, ככל הנוגע לכנסייה הנוצרית ולחברה המערבית. שרלוט פרקינס-גילמן בספרה 'נשים בכלכלה' משנת 1898 כתבה: "אין נפש נשית. המוח אינו איבר מיני. באותו מידה נוכל לדבר על כבד נשי". נקודת ההנחה החדשה הזו הובילה לגישה הרווחת היום שאין כל הבדל בתפקודי מוח בין גברים לנשים, שאין כל הבדל בכוחות הנפש שלהם, ושאין כל סיבה להתייחס אליהם באופן שונה ולהפלות ביניהם. הם זהים זה לזה, ולפיכך מגיעה להם התייחסות אחת וכן הזדמנויות שוות בכל תחום.
האמנם טחו עיני האוחזים בטענה זו מראות את המציאות? וכי לא הבחינו שבנים ובנות כבר בילדותם מתנהגים באופן שונה?
התאוריה הסוציולוגית גורסת שההבדלים בין המינים אינם מולדים, אלא מתפתחים כתוצאה מחינוך שונה שמקבלים בנים ובנות וממוסכמות של החברה. כאשר מצפים מן הילד שיהיה גברי, ממילא, באופן תת-הכרתי, הוא מאמץ לעצמו את המודל הגברי המצופה ממנו; כשמצפים מהילדה שתהיה עדינה, רכה, נשית ונחמדה, היא נהיית כזאת. התקווה הייתה שאם יחשפו את שני המינים לציפיות שוות, ויספקו להם הזדמנויות שוות, במהרה יימחו ההבדלים ויהיו כלא היו.
כיום אפשר להיווכח, שאין תחום בעולם שנחל אי-הצלחה בצורה ברורה כל כך במישור המשפטי, וכישלון בולט כל כך במישור המעשי כתאוריה זו. בקיבוץ, למשל, קיים שוויון רשמי מלא בזכויות פוליטיות, ואף על פי כן, חברות הקיבוץ פחות פעילות באספות החברים מאשר הגברים. ככל שמידת הסמכות הכרוכה בתפקיד מסוים או בוועדה מסוימת גדולה יותר - כך נמוך בהם יותר אחוז הנשים. אין כמעט מדינה בעולם, שאין בה חוק שוויון ההזדמנויות. אבל מה למעשה הוא הוסיף או שינה? כמה נשיאות היו בארצות הברית? כמה סנטוריות, יחסית למספר הנשים באוכלוסייה? כמה ראשי חברות כלכליות הן נשים? מדוע יש עיתונים לנשים וכמעט אין עיתונים לגברים? מדוע רואות המפלגות צורך לשריין מקום לנשים ולא לבלונדינים או לשחורי עיניים? ככל שירבו הנציגות שנבחרו רק בשל נשיותן, פירוש הדבר שהמלחמה לא הצליחה.
תפקיד שונה נובע ממהות שונה
השוני בין האיש לאישה ביהדות הוא פונקציונלי ולא מעמדי. ההגדרה המילונית הלקוחה מ'מילון ספיר' (בהוצאת 'הד ארצי' ו'איתאב') היא כדלקמן: "מעמד - קבוצת אנשים בעלי מצב חברתי או כלכלי שווה". אם ניצמד להגדרה זו, אזי גברים ונשים שייכים לקבוצה אחת ומגובשת, לא למעמד אחר או לקבוצות נפרדות, קבוצה שיש לכל פרט בה תפקיד מסוים כדי שהמטרה תגיע לידי מימוש.
פרופ' יהודה לוי (רקטור בית הספר הגבוה לטכנולוגיה - מכון לב)
"התורה אינה דת אישית אלא בעצם חוקה לאומית. חלק גדול ממנה מופנה לאומה, כולל חלקים חשובים מן הדינים, הבטחות לשכר ולעונש והנבואות הנוגעות לעתידנו. הדינים המופנים לפרט מובנים כמופנים לפרט כחלק מן האומה. כאשר נבחר אברהם הוא נבחר כאביה של האומה. התורה ניתנה לנו כאומה, ... ארץ ישראל ניתנה לאומה, והאומה היא שגלתה והיא נשארה אומה לאורך הגלות, כשל קהילה קטנה דגם בזעיר אנפין של האומה, וכל הפורש מן הציבור אין לו חלק לעולם הבא, אף אם הוא מקיים בקפידה את כל הדינים. מובן, על כל יהודי פרטי החובה הקדושה של שמירת המצוות, אך חובה זו חלה עליו כאזרח עַם התורה".
(י' לוי, גבר ואישה לאור היהדות, הוצאת פלדהיים, 1981, עמ' 21)
הרבנית רחל נריה (עוסקת בפעילות ציבורית וחינוכית ענפה במגזר הדתי-לאומי)
"היהדות אינה מכירה לא בזכויות הגבר ולא בזכויות האישה. הם אינם נושאים למאבק תחרותי על זכויות לעצמם. יש להם חובות וציוויים, מצוות שעליהם לשמור ולקיים. 'השווה הכתוב אישה לאיש לכל דינים שבתורה', פטור האישה ממצוות מסוימות נובע מעיסוקה במצוות אחרות שהגברים פטורים מהן. הן הגבר והן האישה חייבים לשאול את עצמם מה חובתם בעולמם. כשמדברים על דרישה לשוויון זכויות האישה, חייבים להבהיר את משמעות המושג. שוויון בשכר? הכרה בעבודת עקרת הבית כעבודה לכל דבר? אני מסכימה בהחלט. אך האם פירוש הדבר שבכל התפקידים בתחומים מקצועיים שונים, כגון אלקטרוניקה, מוסכים, טייסים, רופאים, מהנדסים וכד', הנשים צריכות לאייש 50% מהמשרות, ולא הן מקופחות או אינן מממשות את הפוטנציאל שלהן? אין אני רואה את הדברים כך. הנשים אמנם שוות מבחינת יכולתן האינטלקטואלית ומסוגלות, להלכה, להגיע לאותם הכישורים שהן מוצאות בהם עניין בהתאם למנטליות שלהן, ואין הן צריכות לראות את המקצועות הגבריים כיוקרתיים יותר ולהשתמש בהם כאמת מידה למדידת הישגים. אין לראות בהם אתגר מיוחד. הכל לפי נטיות הלב של האישה. ... ולעצם הדיון בסוגיית הפוטנציאל של האישה למלא תפקידים, אמרתי כי הדבר תלוי לחלוטין באישיותה, צניעותה, כוונותיה ויראת השמים שלה ... ממש כמו אצל הגברים - אלה הקריטריונים להחלטה ולא אחרים".
("הצופה", 11.9.88)
אם כן, הגבר והאישה שווים במעמדם, אלא שקיימת חלוקת תפקידים למען ההגשמה המשותפת של שניהם. חלוקת התפקידים היא בהתאם לסגולות כל אחד מן המינים: האיש יוצא למלחמת הקיום ולמלחמה נגד האויב, משום חוזקו הגופני הרב יותר והעדר תקופות של חולשה גופנית, כהיריון ולידה אצל האישה. תפקיד האישה, ללדת ולגדל את הדור החדש, אינו נחות מיציאת הגבר אל החוץ, ואף עולה עליו בחשיבות.
מעמד האישה במשפחה היהודית היה, לאורך כל הדורות, חשוב יותר ומרכזי יותר ממעמדה בכל תרבות אחרת שבתוכה חי עם ישראל. מתקבל לעתים הרושם שאחד מן הצדדים, הגבר או האישה, לכאורה מקופחים. אולם, לאמיתו של דבר, ההלכה מתחשבת התחשבות מרבית הן בנפשה ובטבעה של האישה, והן בטבעו ובצרכיו של הגבר.
מצבים "מקפחים" אלה מושתתים למעשה על התחשבות באדם, גבר ואישה, ונקבעו בהתאם לטובתו הבלעדית ולטובת התא המשפחתי. חז"ל "תרגמו" את ההבדלים בין הגברים והנשים לפרטים הלכתיים, אולם גישת המשפט העברי שניסחו אינה מעדיפה את הגבר על האישה. בראש סדר העדיפויות עומדת טובת המשפחה ואחדותה ושמירה על שלמותה וטהרתה. התא המשפחתי ניצב בהשקפה היהודית במרכז חיי האומה.
הרב ד"ר טוביה לוונשטיין
"היהדות, היינו תורה שבכתב ותורה שבעל פה, מציבה את האדם, יחד עם זכויותיו וחובותיו (ההדגשה במקור), על קרקע המציאות. התורה, בציווייה ודרישותיה שהיא מטילה על האיש או על האישה, מביאה תמיד בחשבון את הצד הטבעי, המציאותי. חוק התורה קובע את מידת כוחות ההתפתחות של הגבר ושל האישה, לפי תועלתם והשפעתם על הכלל. אמנם איש ואישה יכולים רק יחדיו להשלים את ייעודי הבריאה, ורק בצוותא מטפחים הם את הכוח האנושי, אולם האיש כשלעצמו והאישה כשלעצמה הנם ונשארים הם כוחות עצמאיים".
(הרב ד"ר ט' לוונשטיין, 'האישה הישראלית לאור ההלכה', אם בישראל - ספר זיכרון לשרה שנירר, הוצאת נצח)
חיים כהן (שופט בית המשפט העליון, 1981-1960)
במקראה מטעם ה'אגודה למען זכויות האדם והאזרח בישראל' כותב השופט חיים כהן את הדברים הבאים על אודות המשפט העברי:
המילה 'זכות' במשמעותה המודרנית אינה מצויה לא במקרא ולא בתלמוד, אולם מתוך הטלת חובה או איסור משתמעת גם הענקת הזכות.
קשה לדבר על 'זכויות האדם' במסורת המשפטית היהודית, מן הסיבה הפשוטה שמסורת זו היא משפט דתי, כלומר, שלאור מה שהיא מעידה על עצמה, הריהי משפט אלוקי. משפט כזה, מטבע הדברים, אינו מעניק זכויות אלא מטיל חובות. ... החוקים קובעים חובות, וכל מה שקיבלו על עצמם (היהודים) במעמד הר סיני, בחינת 'נעשה ונשמע', היה ונשאר משפט המטיל אך חובות. המילה 'זכות', במשמעותה המודרנית, של 'מה שמגיע לי', אינה מצויה, לא במקרא ולא בתלמוד.
... בכל זאת, כאשר מחוקק מטיל חובה או אוסר לעשות מעשה משתמע מכללא שהוא גם מעניק זכות. מן האיסור של 'לא תרצח' משתמע שיש לאדם אחר 'זכות' לחיות, וכדי שזכותו לחיות לא תיפגע אסור לי לרצוח אותו. ... אם אני מצווה להחזיר אבדה, ברור שהדבר שמצאתי אינו שלי אלא של מי שאיבד אותו, ולאדם ההוא יש 'זכות' עליו. ... החובה, המצווה, היא היוצרת את הזכות שבצדה ומכירה בה.
... המשפט האלוקי מופנה כולו לפרט. ... האזרח הוא הממוען, ... וכשם שהחובות הן חובות הפרט, כן הזכויות שאפשר לטעון להן, הן זכויות אך ורק כלפי הפרט - לעומת זכויות האזרח המודרניות שהן זכויות בעיקר כלפי המדינה, כלפי הרשויות; 'חופש הדעה והדיבור' פירושו שהממשלה, המדינה, אסור להן לפגוע בזכותי לדבר או לחשוב.
... הנוהג שבעולם, רואים 'זכויות היסוד' של האדם כאילו נולדו עמו ונטבעו בו מטבע ברייתו. לפי השקפה זו של 'משפט טבעי' אין כל צורך ואין כל טעם בחוקים שיקבעו זכויות אלה או מצוות או חובות שמהן ניתן ללמוד על קיומן. בכל זאת מתפארות מדינות בחוקותיהן המבטיחות לאזרחיהן את זכויות היסוד שלהם, ויש גם הגורסים שבלעדי חוקה כתובה ומפורשת אין זכויות האדם מובטחות די הצורך.
יהא דבר זה כאשר יהא, חוקת התורה מבטיחה היטב את זכויות האדם לא בקבעה ותארה אותן בתורת שכאלו, לא שהטילה חובה קדושה על כל אדם לכבדן. ניתן אולי לומר שהתורה קובעת זכויות האדם, לא בחיוב הזכות אלא בשלילת מעשה הפרתה: בהגדרת הלאו אתה מגדיר את ההן הגדול.
(חיים כהן, 'זכויות אדם במקרא ובתלמוד', זכויות האדם והאזרח בישראל - מקראה, ירושלים 1991, עמ' 48-46)
מזכויות היתר של האישה ביהדות
כאשר ישנם נזקקים שונים, יש להקדים את צורכי האישה, למשל, מקדימים את צורכי ביגודה של האישה לפני צרכי הגבר הנזקק (שולחן ערוך, יורה דעה, רנא, ח; ש"ך, שם יא).
אם נשבו גברים ונשים במלחמה, חובה לפדות תחילה את האישה - האישה קודמת ... להוציאה מבית השבי" (משנה, הוריות, ג, ז).
מפרנסין את היתומה קודם ליתום, משיאין את היתומה קודם ליתום (תוספתא, כתובות, ו, ח).
במקרה שנפטר אדם והותיר אחריו בנים ובנות, ואין בנכסיו כדי לפרנס את כולם - "נכסים מועטים - הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים" (משנה, בבא בתרא, ט, א).
נשים קודמות בתור לבית משפט - היו לפני הדיינים בעלי דינים הרבה, דין האישה קודם לדין האיש, שבושת האישה מרובה" (רמב"ם, סנהדרין, כא, הלכה ו).
האישה קודמת בחלוקת צדקה (יבמות, ק, א).


מ' אבי דוד
"... כותבת השואלת שהיא שמעה 'שעיקר תכלית בריאת האישה היא שתגדל את ילדיה ותסייע לבעלה ללמוד תורה'. והשאלה המתבקשת היא: היכן היא שמעה זאת? ... אדם הראשון שכן בגן עדן ושמע את קול ה' אלוקים בגן, ומלאכים צלו לו בשר וכו', כדברי המדרש, האם לשם כך היה זקוק לעוזרת שתסייע לו ללמוד תורה? ויעקב, איש תם יושב אהלים, ... האם נשא אישה לשם כך? אם כן, למה ארבע אמהות? הרי דווקא בגלל רחל ולאה והקמת ביתו הוא יצא לעבוד ולרעות את צאן לבן עשרים שנה!
... זאת ועוד, חז"ל אומרים דווקא ההפך על מי שהולך לשאת אישה: 'ריחיים בצווארו ויעסוק בתורה?' (קידושין, כט, ב) ... נוסיף שהנשים אינן חייבות על פי ההלכה להינשא לאיש אם אין רצונן בכך. ואם זה היה כל תכליתן, הייתכן שההלכה תאפשר להן זאת?
... זאת אינה התורה, זאת אינה עמדת היהדות. האישה נבראה בשביל התכלית האלוקית העליונה בדיוק כפי שהגבר נברא עבור תכלית עליונה זו. לכל אחד ואחד מן הנבראים יש התפקיד המיוחד לו כדי להגשים את חלקו בתכלית העליונה. ומי שאינו מבצע את חלקו אין מי שיעשה זאת במקומו, בין איש ובין אישה, וחלקו בתכלית זו חסר.
נכון, לשלמות העליונה הזאת אפשר להגיע רק על ידי התורה. ומי שאין לו תורה הרי הוא חסר בשלמות. ... אלא שחלקן בתורה הוא על ידי שותפותן בלימוד בעליהם ובניהם. וכן איש שאינו לומד ומסייע ללומדי תורה בכך, חלקו כיששכר וזבולון ומנחם ועזריה. וכשם שלא יאמר אדם שתכליתו של זבולון הוא יששכר, כך אין תכלית האישה - הבעל. אלא תכלית שניהם היא התורה הנלמדת על ידי מעשי שניהם. ...
וַיִּבֶן ה' אֱלֹקִים אֶת הַצֵּלָע... לְאִשָּׁה' (בראשית ב, כב), מלמד שנתן הקב"ה בינה יתרה באישה יותר מבאיש' (נידה, מה, ב). ואילו 'דעת זכרים מיושבת עליהם יותר משל נקבות' (רש"י מנחות, קי, א), בעוד ש'נשים דעתן קלה' (מדרש תנחומא, וירא, כב), ואמרו חז"ל: 'אם אין בינה אין דעת, אם אין דעת אין בינה' (משנה, אבות, ג, יז), הרי ברור מאליו שאיש ואישה משלימים זה את זה, ואי אפשר לזה בלא זו. ומכאן האמת האחת והנחרצת: 'אי אפשר לאיש בלא אישה ואי אפשר לאישה בלא איש ואי אפשר לשניהם בלא שכינה' (ירושלמי, ברכות, סב, ב) - רק איש ואישה יחד (ההדגשה במקור) כראוי זכו שכינה ביניהם. ... ואוי לו לאיש ואוי לה לאישה, שאחד רואה עצמו תכלית והשני הוא אמצעי. ... והעניין הוא כדלקמן: לצורך עבודת הנתינה, הוא עולם החסד, פיצל הקב"ה את האדם האחד לשני חלקים (האיש חיצוני, והאישה פנימית) שרק על ידי פעולות הדדיות של נתינה וקבלה יחזרו להיות אחד כיצירה הראשונה. ...
לסיכום: ... תכלית כל איש ואישה מישראל היא הברית בינם לבין הקב"ה. ברית, הכוונה ששום מְמצע אינו עומד בינו ובין ה'. תפקידו של כל אחד הוא מה שהתורה הטילה עליו - לכוהנים: לשרת בקודש ולהעלות קרבנות על המזבח, ללוויים: להיות שוערים ומשוררים, ולנשים: לטפל ב'בית מקדש מעט' הוא הבית היהודי".
(מתוך מדור 'דואר חוזר' - מכתבים למערכת. "המשפחה" - השבועון לבית היהודי, 17.12.98, גיליון 379)
בשבח האישה
אמנם כן, התנ"ך מדבר הרבה יותר על אישים מאשר על נשים. אבל, שני צדדים למטבע; רבים הם האישים החיוביים בתנ"ך, ורבים גם השליליים, כקורח, ירבעם בן נבט, אחאב, מנשה מלך יהודה, דואג האדומי, אחיתופל, עכן בן כרמי בן זבדי, המקושש והמקלל, דתן ואבירם. נשים, לעומת זאת, אין. אין ולו דמות אחת של אישה יהודייה שלילית. איזבל לא הייתה יהודייה, ועתליה המרשעת הייתה בתה. עם זאת, רבות הדמויות החיוביות: מרים הנביאה, ציפורה אשת משה, שרה, רבקה, רחל ולאה, דבורה ויעל, תמר ואסתר. דבר זה אומר, "דרשני".
היהדות, ללא ספק, משבחת את האישה. האישה ביהדות, תופסת מקום של כבוד, ומעמדה, כפי המובא במקורות, הנו אף גדול משל הגבר. בשורה ארוכה של קביעות הלכתיות ומדרשיות נחשבת האישה כמיוחדת, משובחת וראויה לציון יותר מן הגבר. להלן מספר קטן של דוגמאות:
"דכתיב, 'וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם' (בראשית ב, כב), מלמד שנתן הקדוש ברוך הוא בינה יתירה באישה יותר מבאיש" (נידה מה, ב).
שרה אמנו היתה גדולה מאברהם בנבואה, "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּכל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" (בראשית כ, יב).
"גדולה הבטחה (לעולם הבא) שהבטיחן הקדוש ברוך הוא לנשים יותר מן האנשים, שנאמר: 'נָשִׁים שַׁאֲנַנּוֹת קֹמְנָה שְׁמַעְנָה קוֹלִי בָּנוֹת בֹּטְחוֹת הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי' (ישעיהו לב, ט)" (ברכות יז, א). פירש המהר"ל: "גדולה הבטחה", אין הכוונה שהנשים מגיעות לשכר מוגדל, אלא שהן באות על שכרן בדרך קלה יותר.

"כל אדם שאין לו אישה, שרוי בלא חומה, בלא ברכה, בלא שמחה" (יבמות סב, ב). "שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו" (בבא מציעא נט, א).
"כמה טובה אישה טובה, דכתיב: מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב' (משלי יח, כב). אי בגוה משתעי קרא (אם באישה מדבר הכתוב), כמה טובה אישה טובה שהכתוב משבחה. אי בתורה משתעי קרא (אם בתורה מדבר הכתוב), כמה טובה אישה טובה שהתורה נמשלה בה" (יבמות סג, ב).
נשי עם ישראל, לא רק שלא השתתפו בחטא העגל, אלא גם סירבו לתת את זהבן ותכשיטיהן לשם כך. אומרת התורה: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרֲקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם" (שמות לב, ב-ג). ומספר המדרש: הנשים לא נשמעו לבעליהן. אמרו להם: "לעשות עגל ותועבה שאין בו כוח להציל? לא נשמע לכם" (פרקי דרבי אליעזר, פ"ה). לעומת זאת, כשהיו צריכים לתת תרומה לבניית המשכן, הגיעו הנשים ראשונות כדי לתרום תרומתן.
חז"ל מעידים על הנשים שהן מזהות כבר בראשי הפרקים את עיקר העניין. הגברים, לעומתן, צריכים שיגידו להם דברים ברורים כדי שיוכלו לקבלם. במעמד הר סיני כתוב: "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יט, ג). אומרים חז"ל: "'כה תאמר לבית יעקב', אלו הנשים. אמר לו, 'אמור להם ראשי דברים שהם יכולות לשמוע'. 'ותגד לבני ישראל', אלו האנשים. אמר לו, 'אמור להם דקדוקי דברים שהם יכולין לשמוע'. דבר אחר, למה לנשים תחילה? שהן מזדרזות במצוות. דבר אחר, כדי שיהו מנהיגות את בניהן לתורה". (מדרש שמות רבה, פרשה כח, פסקה ב).

הרב שמשון שטוקהמר
"'שבע נביאות מאן נינהו [מי הן]? שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה, אסתר ושרה' (מגילה יד, א). די בעובדה זו, ששבע נביאות נתנבאו להם לישראל, כדי להוכיח ברורות כי ניתן לה לאישה הישראלית לתפוס מקום חשוב בחיי העם, אם אך הוכשרה לכך. דומה כי למותר הוא לבאר את משמעותו של נביא. הנביא היה כעין גשר בין האלוקים והעם. הוא הביא את דבר האלוקים".
(הרב ש' שטוקהמר, 'שדה פעולתה של האישה הישראלית', אם בישראל - ספר זיכרון לשרה שנירר, בני ברק 1960, עמ' 202-201).
בינת האישה
אמרו חז"ל: "נתן הקדוש ברוך הוא בינה יתירה באישה יותר מבאיש".
(נידה מה, ב)
כוח הבינה שבאישה, אם ניעזר בציור מוחשי, דומה לאלומת אור המאירה ב-360 מעלות; יש לה לאישה כוח התבוננות עמוק, יכולת הבחנה דקה וראיית תמונה שלמה ומקיפה. כוח הדעת שבאיש דומה לקרן לייזר, שמתמקדת בנקודה אחת בלבד, אך בעֹצמה רבה. מכאן נובע כוח העשייה וההכרעה אצל האיש, הממוקד בנושא מסוים תוך התעלמות יחסית משיקולים אחרים שמסביב.
המלבי"ם (מאיר לייבוש בן יחיאל. רב, דרשן ופרשן המקרא)
מבאר מהן חכמה, בינה ודעת בפירושו לספר משלי (ג, יט-כ):
" 'ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה. בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ וּשְׁחָקִים יִרְעֲפוּ טָל'. יסוד העולם נברא יש מאין וזה מיוחס אל החכמה, ורֹצה לומר כי החכמה תוציא החומרים שלה מאין אבל התבונה תוציא דבר מושכל ממושכל; והנהגת העולם אחר ששת ימי המעשה (בכוח היצירה והעשייה) זה יצייר בדעת".
" 'בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת וּבִתְבוּנָה יִתְכּוֹנָן. וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כָּל הוֹן יָקָר וְנָעִים'. החכמה המקובלת הוא אוסף מבחוץ, אולם התבונה הוא המבין דבר מתוך דבר, והוא דומה למכונן הבית. ודעת מציינת את כוח היצירה הבאה לכלל מעשה".
(שם, כד, ג-ד)
ספר משלי
"חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ ".
(משלי יד, א)
האישה בחכמתה יכולה לבנות בית יציב ונאמן, בסיס ותשתית מפוארים לחברה, לתרבות, לעם. היא יכולה בה במידה, גם להרוס אם תהיה איוולת. הכוח נמצא בידיה.
"רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל, וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה.
שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל.
תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ".
(משלי לא כט-לא)
מן התלמוד
"גדולה הבטחה שהבטיחן הקדוש ברוך הוא לנשים יותר מן האנשים, שנאמר: 'נָשִׁים שַׁאֲנַנּוֹת קֹמְנָה שְׁמַעְנָה קוֹלִי בָּנוֹת בֹּטְחוֹת הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי' (ישעיהו לב, ט). אמר ליה רב לרבי חייא, נשים במאי זכיין (אמר לו רב חייא, נשים, במה זכו)? באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן (שלוקחות את בניהן לבית הכנסת, ושולחות את בעליהן לבית המדרש, ומחכות לבעליהן עד שישובו מבית המדרש)".
(ברכות יז, א)


המהר"ל מפראג, שחי לפני כ-400 שנה, עומד על ה"אפליה" בין גברים לנשים. שואלת הגמרא: במה נשים זוכות לעולם הבא, שהרי הן פטורות מלימוד תורה? ומשיבה: בזכות הסיוע שנותנות לבעליהן ללמוד תורה ובזכות שמוליכות את בניהן ללימוד תורה הן הופכות שותפות שוות ערך ללימוד התורה שלהם. המהר"ל גורס שמדובר באפליה לטובת הנשים! הנשים, באמצעות הסיוע זוכות להגיע לדרגה שהגברים עמלים עליה קשות.
"...אמר רבי חנילאי, כל אדם שאין לו אישה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה. בלא שמחה, דכתיב: 'וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ' (דברים יד, כו). בלא ברכה, דכתיב: 'לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ' (יחזקאל מד, ל). בלא טובה, דכתיב: 'לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ' (בראשית ב, יח). במערבא אמרי (בארץ ישראל אמרו:) בלא תורה, בלא חומה. בלא תורה, דכתיב: 'הַאִם אֵין עֶזְרָתִי בִי וְתֻשִׁיָּה נִדְּחָה מִמֶּנִּי' (איוב ו, יג). בלא חומה, דכתיב: 'בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר' (ירמיהו לא, כא). רבא בר עולא אמר בלא שלום, דכתיב: 'וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא' ".
(יבמות סב, ב)
"האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו, ... עליו הכתוב אומר (איוב ה, כד): 'וידעת כי שלום אוהלך' ".
(יבמות סב, ב).
אמר רבי אלעזר: כל אדם שאין לו אישה אינו אדם שנאמר (בראשית ה, ב): 'זכר ונקבה בראם ... ויקרא את שמם אדם' ".
(יבמות סג, א)
"דרש רב עווירא, בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים".
(סוטה יא, ב)
נשים צדקניות
להלן מקצת ממה שהביאו חז"ל בשבח נשים שונות לאורך הדורות. נשים שזכות גדולה עמדה להן להביא ישועה פרטית להן-עצמן וישועה לכלל ישראל.
מרים הנביאה, אחות משה
צפתה את עתידו של משה, שעתיד להיות גדול בישראל (סוטה יב, א). בזכותה ניתנה לבני ישראל באר המים במסעם במדבר (שיר השירים רבה, ה).
מרים הביאה גאולה לעולם כאשר הוכיחה את אביה על שפרש מאשתו. האב עמרם חשב שאבד הטעם בהקמת המשפחה, כי קיימת ועומדת גזרת 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו'. אמרה לו מרים: גזירתך קשה משל פרעה. פרעה גזר רק על הזכרים, ואילו אתה גוזר גם על הנקבות. עמרם חזר ליוכבד ונולד משה.
"עמרם גדול הדור היה. כיוון (שגזר) פרעה הרשע 'כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ' (שמות א, כב), אמר 'לשווא אנו עמלין'. עמד וגירש את אשתו. עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו, 'אבא קשה גזירתך יותר משל פרעה. שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות. ... עמד והחזיר את אשתו. עמדו כולן והחזירו את נשותיהן".
(סוטה יב, א)
אשת און בן פלת (שכמעט נטל חלק במחלוקת קורח)
"און בן פלת - אשתו הצילתו ממוות. אמרה לו: 'מה משנה לך להיות תלמידו של פלוני או אלמוני?' מה עשתה? ישבה על פתח ביתה באופן שהרחיק את האנשים שבאו לקחת את בעלה ליטול חלק במחלוקת. האנשים הלכו לדרכם, ובעלה נשאר מחוץ לעניין, וניצל. ונאמר:
'חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ' (משלי יד, א), זו אשתו של און בן פלת, 'וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ' (שם), זו אשתו של קורח" ( על פי סנהדרין קט, ב; קי, א).
המיילדות העבריות
הצטיינו באמונה ובמסירות נפש (שמות רבה, א).
בנות צלפחד
כשהיו בני ישראל במדבר אמרו הגברים: "ניתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר יד, ד). הנשים, לעומת זאת, הציגו עמדה שונה. חמש בנותיו של צלפחד דרשו ממשה רבנו נחלה בארץ ישראל משום שאביהם נפטר בלא בנים שיירשו אותו. הן ביקשו ממשה, "תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו" (במדבר כז, ד). על הבדל זה אמרו חז"ל: "יפה כוח נשים מכוח אנשים" (ספרי, במדבר, קל"ג). חז"ל אמרו על בנות צלפחד שהן הבינו הלכה שאפילו משה רבנו, גדול הנביאים, לא הבין, וכן שהיו "חכמניות, דרשניות וצדקניות" (בבא בתרא קיט, א).
דבורה הנביאה
השתבחה במידות טובות ובמעשי חסד (שופטים ה, ז). הושיעה את עם ישראל - "חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ, עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל " (מתוך שירת דבורה - שופטים ה, ז).
מסופר בגמרא: "רבי שמואל בר נחמני עלה מבבל, לשאול ג' דברים. מצא את רבי יוחנן שר הבירה, אמר לו, מאי דכתיב 'חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל' (שופטים ה, ז). אמר לו ר' יוחנן, העיירות קטנות שחרבו בימי סיסרא כיוון שעמדה דבורה נעשות אימהות". (מדרש תהילים, מזמור ג).
כיצד זכתה דבורה לנבואה, לשלמות? בעלה, לפידות, היה עם הארץ, והיא ידעה שאין הוא מסוגל ללמוד תורה, לכן היא שידלה אותו להכין פתילות לבית המקדש. הוא עשה את הפתילות גדולות ומאירות (משום כך כונה 'לפידות'), והיא זכתה כתוצאה מכך. לכאורה תמוה הדבר – מדוע הוא, שעשה במו ידיו את הפתילות לא זכה לנבואה, והיא, שרק עודדה אותו לכך, זכתה? משום שהוא, כגבר, אינו זכאי לשלמות אלא אם יגדל בתורה. אבל היא, כאישה, בעשותה כל מה שביכולתה - בהעריכה את בעלה למרות מגבלותיו, ובהיותה אשת חיל, היא זכאית לקבל את הגמול הגבוה ביותר.
מדרש תנא דבי אליהו רבה (פ"ט):
" 'וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת, הִיא שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא' (שופטים ד, ד). וכי מה טיבה של דבורה שהיא הייתה שופטת את ישראל בעת ההיא ומתנבאה עליהם, והלא פנחס בן אלעזר היה בימים ההם? מעיד אני עליי את השמים ואת הארץ - בין ישראל בין עכו"ם, בין איש בין אישה, בין עבד ובין שפחה, הכול לפי המעשה שהוא עושה כך רוח הקודש שורה עליו, כך אמרו".
רות
הצטיינה בצניעותה, הייתה נעימה ומעשיה היו נאים - "כל הנשים שוחחות ומלקטות, וזו יושבת ומלקטת. כל הנשים מסלקות כליהם, וזו משלשלת כליה. כל הנשים משחקות עם הקוצרים, וזו מצנעת עצמה. כל הנשים מלקטות בין העומרים, וזו מלקטת מן ההפקר". (מדרש רות רבה פרשה ד, פסקה ו). רות זכתה שיצא ממנה דוד המלך ושממנה ייצא המשיח.
אסתר
"שלבשתה רוח הקודש" (מגילה יד, א). הצילה את היהודים מסכנת השמדה. "וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב תִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי" (אסתר ז, ג).
יהודית
עיקר הנס בחנוכה היה בזכותה - היא פיתתה את הולופרנס, שר צבא יוון, לאכול גבינה ולשתות יין. לאחר שהשתכר מן היין, היא הרגה אותו ועם ישראל ניצל (מגילה ד, א).


חלק ב

שאלות ותשובות
שאלות ותשובות 43
טבע האישה 44
מה משמעות המאמר: "אישה כשרה - עושה רצון בעלה" (תנא דבי אליהו רבה, פרק ט)? 44
מדוע עולה ממדרשי חז"ל התמונה כאילו כל תפקידה של האישה אינו אלא למען רווחתו של הגבר? 45
הרב טוביה יהודה טביומי 46
הרבנית רחל נריה (עוסקת בפעילות ציבורית וחינוכית ענפה במגזר הדתי-לאומי) 46
האמנם "נשים דעתן קלה" (מדרש תנחומא, וירא, כב)? 46
הרב טוביה יהודה טביומי 47
האם אין בברכה "ברוך ... שלא עשני אישה" משום פגיעה באישה? 47
האם על פי היהדות יכולה האישה להיות שולטת, מנהיגה או מנהלת? 48
מדוע אין אישה יכולה לשמש דיינת? 49
מדוע אישה אינה יוצאת להילחם במלחמה? 50
אורית שוחט ( עיתונאית בכירה ב"הארץ") 50
טומי לפיד - על אופייה של האישה 50
מדוע אישה אינה מצטרפת למניין? 51
מדוע אישה פסולה לעדות? 51
מדוע אישה נכללת בקטגוריה אחת עם כלבים וחזירים? 52
מדוע האישה נכללת בקטגוריה אחת עם חירש, שוטה וקטן? 53
האמנם "עשרה קבין שיחה ירדו לעולם - תשעה נטלו נשים" (קידושין מט, ב)? 53
חיוב האישה במצוות 53
מדוע אישה פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמן, כגון מצוות סוכה, לולב ותפילין? 53
הרב משה פיינשטין (ראש 'מועצת גדולי התורה' בארצות הברית) 55
האם מותר לנשים ללמוד תורה? 56
הרמב"ם 56
הגאון מווילנה (הגר"א) 56
הרב יעקב אריאל 56
הרב סורוצקין (ממנהיגי 'אגודת ישראל') 58
'כולל' לנשים? 58
הרב מאיר שצרנסקי (מנהל סמינר 'בית יעקב' בתל אביב, לשעבר) 59
פרופ' יהודה לוי (רקטור בית הספר הגבוה לטכנולוגיה - מכון לב) 59
מעמד האישה בענייני ממונות 60
מדוע יש נשים שמפרנסות והבעלים לומדים? 60
מכון ירושלים לחקר ישראל 60
מעמד האישה בענייני אישות 61
שאלה: "כי ייקח איש אישה" (דברים כב, יג), מדוע לא: "ולקחה אישה איש"? 61
פרופ' יהודה לוי (רקטור בית הספר הגבוה לטכנולוגיה - מכון לב) 61
מדוע הגבר הוא המגרש ולא האישה? 61
פרופ' יהודה לוי (רקטור בית הספר הגבוה לטכנולוגיה - מכון לב) 62
מדוע יכול גבר, מעיקר הדין, לשאת שתי נשים, ואישה אסורה לשאת שני גברים? 62
מדוע אישה הבוגדת בבעלה נאסרת עליו, ובעל בוגד אינו נאסר עליה? 62
פרופ' יהודה לוי (רקטור בית הספר הגבוה לטכנולוגיה - מכון לב) 63
מה הפסול במתירנות? 63
"שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹפִי " (משלי לא, ל) - האם היהדות מגנה את היופי? 64
"וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" (בראשית ג, טז), האין כאן צידוק לשתלטנות הגבר? 64
האם מתייחסים לאישה כאל חפץ? 64
מדוע שם המשפחה נקבע לפי האב? 65
האם אין בחליצה ובייבום משום ביזיון לאישה? 65
מדוע אישה נקראת 'טמאה' בעת שהיא נידה? 68
הרב פרופ' נחום לאם 68
הרבנית רחל נריה (עוסקת בפעילות ציבורית וחינוכית ענפה במגזר הדתי-לאומי) 69
פרופ' יורם דיאמנט (מבית החולים 'ביקור חולים' בירושלים) 69
ד"ר ברנרד שפירא (רופא נשים) 70
ד"ר אלי שוסהיים (כירורג בבית החולים 'שערי צדק') 70
ד"ר אלי שוסהיים (כירורג בבית החולים 'שערי צדק') 71

טבע האישה

מה משמעות המאמר: "אישה כשרה - עושה רצון בעלה" (תנא דבי אליהו רבה, פרק ט)?
תשובה: אמרה חסידית אומרת שהפירוש של 'עושה רצון בעלה' הוא שהאישה יוצרת את רצונו, ולמעשה מנתבת אותו להגשים את רצונה.
ההלכה היהודית מכירה במציאות החיים וקשורה אליה. היא אינה טומנת ראשה בחול - כדי שפרוייקט יצליח, צריך שיהיה מנהיג אחד. אולם, עשיית האישה את רצון בעלה היא המלצה בלבד, למען שלום בית וחיי נישואין תקינים, ואינה חיוב הלכתי. הבעל אינו יכול לחייב את אשתו לכך. דבר אחד בלבד יכול הבעל לחייבה – לעלות יחד אתו לארץ ישראל או לירושלים. ממאמר חז"ל עלול להשתמע כי לאישה אין רצון משל עצמה, וגם אם יש לה אזי עליה לבטל אותו מפני רצון בעלה. אולם, לא לכך התכוונה התורה, לא להלכה ולא למעשה. במסגרת הבית, ישנן חובות של האישה כלפי בעלה וכן להפך, ואין הדברים קשורים לרצון או תלויים בו.
אנו קוראים בספר בראשית: "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק. וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם: 'גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ, כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק'. וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם, עַל אוֹדֹת בְּנוֹ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם: 'אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ, כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע' " (שם כא, ט-יב). לא הובאה פרשה זו בתורה רק כדי ללמדנו את קורות חיי אברהם אבינו ותו לא. סיפורי המקרא משמשים כדגם להנהלת העולם, והם באים ללמדנו את עקרונות החיים. הגבר, שהוא חזק יותר בגופו ופטור מן התפקידים הקשים והמייגעים של הריון, לידה, הנקה וגידול ילדים, פנוי לפעול כלפי חוץ. הוא המבצע, אך לאו דווקא היוזם, השוקל והמכוון. אברהם משלח את האמה, בעל כורחו, אך היוזמת והמכוונת היא שרה. אברהם עושה את רצונה.
ברכת אברהם נמסרה ליצחק ולא לישמעאל. יצחק צריך להעביר את הברכה ולהורישה לזרעו אחריו. ולמי הוא מעניק את הברכה? למי שרבקה בוחרת בו, ליעקב. שוב, הגבר מבצע, אך האישה, כשהיא בעלת שיעור קומה, היא המכוונת.
פרשיות אלה מלמדות שהאישה והגבר שווים בכבודם, בערכם ובמעלתם, אבל שונים בטבעם. השוני הזה מחייב שהגבר יפעל ויעשה והאישה תשקול, תייעץ ותכוון. אדם אכל את מה שחווה הגישה לו, אברהם נהג בבניו כפי ששרה הורתה, יצחק בירך את הבן שרבקה העדיפה - יש האומרים שזו דרך העולם.
למען שלום הבית ושלמות הבית נקבעה הייררכיה. כל מוסד, כל גוף צריך שתהיה בו הייררכיה - מי מנהל, מי מבצע, מי חושב ומסיק מסקנות ומי מנהל את פנקס החשבונות. שאם לא כן, הייתה באה אנדרלמוסיה והמוסד היה מתפרק. אמנם, הייררכיה אינה שוויון, שכן אחד נמצא לכאורה מעל לאחר, אלא שלמען מטרה משותפת ההייררכיה היא מחויבת המציאות, בעוד שהשוויון מוביל לאנרכיה. אין המכונית יכולה להגיע ליעדה כשנוהגים בה שני נהגים.
כדי שיהיו היסודות יציבים צריך שלכל פרט יהיה תפקיד מוגדר; כך נהוג בכל משרד זעיר או דוכן בשוק, קל וחומר אפוא שיהיה כן בבית, שהוא הבסיס של כל אדם. הבית היהודי משול לבית המקדש. בימינו, שאין בית המקדש קיים, עיקר העבודה הרוחנית של האדם היא בביתו, בהנחלת המורשת ובחינוך הדור הבא. אם כן, ישנה חשיבות עליונה לשמירה על קיומו ושלמותו של אותו בית מקדש.
"ומה נשתנית יעל אשת חבר הקיני מכל הנשים כולן, שבאת תשועה גדולה לישראל על ידה? שנאמר: וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר אֶת יְתַד הָאֹהֶל... וַתִּתְקַע אֶת הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ... וְהוּא נִרְדַּם וַיָּעַף וַיָּמֹת' (שופטים ד, כא). כך אמרו חכמים: יעל אישה כשרה הייתה, ועושה רצון בעלה הייתה. מכאן אמרו חכמים, אין לך אישה כשרה בנשים אלא אישה שהיא עושה רצון בעלה".


(מדרש תנא דבי אליהו רבה, פרק ט)
מדוע עולה ממדרשי חז"ל התמונה כאילו כל תפקידה של האישה אינו אלא למען רווחתו של הגבר?
תשובה: ישנה שגיאה נפוצה בהבנת מאמר חז"ל: "אמר רבי אלעזר: כל אדם שאין לו אישה אינו אדם. שנאמר: 'זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם... וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם' (בראשית ה, ב). ... ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב: 'אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ' (שם ב, יח), זכה - עוזרתו, לא זכה - כנגדו" (יבמות סג, א).
במה עוזרת האישה לאדם? במילה 'אדם' חז"ל מתכוונים לאיחוד בין בעל ואישה הנקרא 'אדם השלם', כפי שמפורש בתורה ("זכר ונקבה בראם ... ויקרא את שמם [ולא רק שמו] אדם"); רק כשהאיש והאישה מאוחדים הם נקראים 'אדם'. רבי אלעזר התכוון שכל גבר שאין לו אישה אינו שלם ואינו מקיים את ייעודו. האישה אפוא אינה טורחת רק למען הגבר, אלא למען שניהם ולמען הבית שהם מקימים יחדיו. וכן גם הגבר, גם הוא טורח בדרכו למען היצירה המשותפת של האיש והאישה.
הרב טוביה יהודה טביומי
"האיש והאישה ביחד בונים, לפי השקפת התורה, את הבית הישראלי השלם. כל אחד בפני עצמו אינו אלא פלג [=חצי] נפרד, ובהתקשרם יחד הם מצטרפים למזיגה אחת, לשיעור קומה שלם של האדם השלם. ... האישה הישראלית הנה לא רק בת לווייתו של הבעל, המלוותו על דרכו בחיים, כפי ששגור לפי הצעירים המודרניים, כי אם עצם וחלק מעצמיו וחלק מישותו והווייתו. ... הבעל מייצג את הבית כלפי חוץ, אבל כלפי פנים אין כאן לא 'הוא ימשול בך' ולא 'היא תמשול בו', יש כאן לב אחד, שאיפה אחת, שפה אחת ודברים אחדים".
(הרב ט' י' טביומי, 'זכויות האישה בישראל', אם בישראל - ספר זיכרון לשרה שנירר, עמ' 152-151)
הרבנית רחל נריה (עוסקת בפעילות ציבורית וחינוכית ענפה במגזר הדתי-לאומי)
"לפני יצירת האדם אמר הקב"ה: 'לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּו,ֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ' (בראשית ב, יח). ואומר מחבר ספר 'עקדת יצחק': 'ולזה הייתה חכמתו יתברך שלא יהיה זיווג האדם ואשתו ... כשאר בעלי החיים, אבל שיהיה להם יחס אישי מיוחד, הוא יחזק אהבתם וחברתם להיעזר זה מזה בכל ענייניהם עזר גמור ושלם'. האישה כ'עזר' מכוונת אפוא להוציא את האדם מבדידותו ולשמש כנפש קרובה שקושרים אתה קשר של קיימא, שאתה מתחלקים בשמחה ובסבל".
(ר' נריה, מול מבוכת המתירנות, הוצאת ספרית בית-אל, תשמ"ט, עמ' 194)
האמנם "נשים דעתן קלה" (מדרש תנחומא, וירא, כב)?
תשובה: הביטוי "נשים, דעתן קלה" מופיע בכמה הקשרים בתורה שבעל פה. סיפור אחד הוא על רבי שמעון בר יוחאי, שהיה צריך להתחבא מפני השלטונות, אולם נוצר חשש שהנשים שידעו על מקומו לא יעמדו בעינויים ויגלו את מקום המחבוא. בהקשר זה נאמר שנשים דעתן קלה, כלומר שאינן מסוגלות לעמוד בלחץ החקירה.
אזל הוא ובריה, טשו בי מדרשא. כל יומא הווה מייתי להו דביתהו ריפתא וכוזא דמיא וכרכי. כי תקיף גזירתא, אמר ליה לבריה, 'נשים דעתן קלה עליהן, דילמא מצערי לה ומגליא לן', אזלו טשו במערתא.
תרגום: הלכו ר' שמעון בר יוחאי ובנו, והתחבאו בבית המדרש. כל יום הייתה אשתו מביאה לו לחם וכד מים ביחד. כשהגזרות התחזקו, אמר לו לבנו, 'נשים דעתן קלה עליהן, שמא מענים אותן ומגלות להם'. הלכו והתחבאו במערה.
(שבת לג, ב)
אין מדובר בחוסר דעת שהנשים לוקות בו. הכוונה היא שדעת הנשים קלה לשינוי ומוסחת במהרה. דעתן מועברת בקלות מעניין לעניין ומתוך כך הן יכולות להנהיג את הבית ולשלוט בדברים רבים בו זמנית. בד בבד עם תכונה זו, קיבלה האישה בינה יתרה; הבינה היא היכולת להבין דבר מתוך דבר, יכולת מעמיקה שאין לגבר.
הרב טוביה יהודה טביומי
"האם ייתכן, כי הנשים היושבות כשפחות חרופות באוהליהן הקטנים, מתעניינות רק בדברים שבינן לבין בעליהן ואביהן וחולמות רק על דבר המרק והקדרה, תבטאנה ביטויים נשגבים כאלה? (כשירת דבורה, דבריה של בת יפתח, דברי אשת פנחס כלת עלי הכהן, תפילת חנה ועוד)".
(הרב ט' י' טביומי, 'זכויות האישה בישראל', אם בישראל - ספר זיכרון לשרה שנירר, עמ' 155)
האם אין בברכה "ברוך ... שלא עשני אישה" משום פגיעה באישה?
תשובה: בכל בוקר הגבר מודה לבורא על שזכה להתחייב בתרי"ג מצוות, שהוא המספר הגדול ביותר של מצוות. ניסוח הברכה מורה שהגבר מכיר תודה על החיוב במצוות. לפני קיום כל מצווה נאמרת ברכת: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו.."., להורות שקיום המצווה מקדש ומעלה את האדם.
ניקח לדוגמה לוחם קרבי – הוא נמצא במתח תמידי, הוא אינו אוכל ואינו ישן באופן מסודר, ובכל זאת, אין הדבר פוגם בכושר הלחימה שלו. אף על פי שהתנאים הבסיסיים שהוא חי בהם רחוקים מלהיות מספקים את הדעת ואת הגוף, הוא יודע שהוא ממלא תפקיד בעל חשיבות עליונה והוא מודה על כך. כך גם הגבר היהודי – היהדות דורשת ממנו יותר, אבל הוא יודע שתפקידו חשוב והוא מודה עליו.
היהדות אינה מחנכת את בנותיה לרצות להיות גברים (לכן אין טעם שיברכו "שלא עשני גבר"), ואינה מחנכת את בניה לשמוח שאין הם נשים. המשל שלהלן ימחיש את הסוגיה: למלך היו שני שרים. האחד היה ראש הממשלה והשני היה הממונה על בית המלך. הממונה על בית המלך היה קרוב יותר למלך, הוא היה רואה אותו בכל יום ובכל מצב: בפיג'מה, בחדר האוכל וכו'. ראש הממשלה, לעומתו, נפגש עם המלך רק פעם בשבוע לפגישה עניינית ורשמית. אילו יאמר ראש הממשלה למלך: "אני מודה לך שלא מינית אותי להיות ממונה על הבית", יש בכך טעם לפגם, על אף שהאמירה עשויה להישמע כשבח על התפקיד המכובד, היא עשויה גם להתקבל כביזיון, כי ראש הממשלה רואה את המלך רק פעם בשבוע ולא כל הזמן. לעומת זאת, אילו יאמר הממונה על הבית: "אני מודה לך שלא עשית אותי ראש ממשלה", רק משמעות אחת יכולה להתפרש: שבזכות שלא עשית אותי ראש ממשלה, אני יכול בתפקידי לשבח אותך יותר, כל הזמן.
אליו הייתה האישה מברכת "שלא עשני גבר", היא הייתה עשויה להישמע כאילו היא שמחה על שהיא מחויבת בפחות מצוות. הניסוח אינו ראוי. אבל הגבר המברך "שלא עשני אישה" מצהיר שהוא חייב ביותר מצוות מתוקף תפקידו! אם כן, כל אחד מברך על היתרון שלו.
קיימות בתורה קטגוריות שונות של חיוב במצוות. הברכה: "שלא עשני גוי" נאמרת משום שהגוי חייב רק בשבע מצוות. לגבי הברכה: "שלא עשני עבד" - העבד כנעני, אף על פי שחייב במספר מצוות כשל האישה, אינו נחשב יהודי שלם. האישה מברכת אפוא על יתרון היותה שייכת לקדושת עם ישראל. מעניין לציין שאין ברכה כגון :"שלא עשני בהמה", כי הברכה והתודה באות על הזכות לריבוי המצוות, והבהמה אינה מצווה כלל.
ומדוע לא נוסחו כל הברכות באופן חיובי, "ברוך שעשני גבר" ו"ברוך שעשני אישה"? משום שהאופן השלילי מדגיש יותר את החיוב ואת השמחה במה שזכיתי להיות. מספרים על אחד מגדולי ראשי הישיבות בארץ, שבבוקר שלאחר הבחירות לנשיאות באמריקה, עוד לפני התפילה, התעניין מי נבחר לנשיאות. התפלא בן שיחו על השאלה שלכאורה אינה במקומה: "האם זה חשוב לדעת לפני התפילה?" ענה הרב: "אני שואל כדי שכאשר אברך "שלא עשני גוי", לא אראה לנגד עיניי פועל פשוט ששוטף כלים, אלא את הגוי החשוב ביותר בעולם, נשיא ארה"ב, ביום המאושר בחייו שבו נבחר לנשיאות. משמעות כגון זו אפשר לכוון רק בלשון שלילה, אני שמח שלא עשני גוי, שלא עשני עבד, שלא עשני אישה - אלו ברכות שמשמעותן חיובית בלבד.
לאישה נתקנה ברכה מיוחדת: "שעשני כרצונו". היא מודה לבורא על שברא אותה כ"רצונו" מבלי להתייעץ במלאכים, כפי שעשה לפני שברא את הגבר. הרב שמשון רפאל הירש אומר, שברכתה של האישה היא עדות לחוסנה הדתי. המצוות הן כעין מנופים להתעלות האדם, ומכיוון שהאישה קרובה יותר לרצונו של הקב"ה ונמצאת בדרגה רוחנית גבוהה יותר, היא זקוקה לפחות מצוות כדי להתרומם. הגבר, מחמת שפלותו וחומריותו, זקוק לקיים את כל המצוות כולן כדי להיות ראוי לשם 'אדם'.
האם על פי היהדות יכולה האישה להיות שולטת, מנהיגה או מנהלת?
תשובה: הרמב"ם פסק: "אין מעמידין אישה במלכות, שנאמר: 'שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ' (דברים יז, טו) ולא מלכה, וכן כל משימות שבישראל - אין ממנים בהם אלא איש" (הלכות מלכים א, ה). היו נשים שפעלו בכל זאת בפסגת החיים הציבוריים משום כורח הנסיבות, כדבורה הנביאה, חולדה הנביאה ושלומציון המלכה.
בדור שלנו, שבו הגבר היהודי נטש את פעולתו הרוחנית והחברתית ותלש את האישה מניהול הבית ומעיצובו החינוכי, לצורך תפקיד מנהלי-חברתי, יהיה אשר יהיה, סולפו תפקידיהם של הגבר והאישה; בדור זה הושתק כמעט כליל הקול הפנימי המורה מה נכון ומה לא. היות שמצויים שוני והבחנה טבעיים בתפקידים בין המינים, פועל יוצא מכך הוא השוני במשימות החברתיות והציבוריות. על פי היהדות, השוני בין גברים לנשים בתפקוד החברתי הוא פונקציונלי ולא מעמדי. המלך, מתוקף מעמדו, חייב לנהוג בתקיפות ובנוקשות. לאישה, לעומת זאת, טבע עדין ורך. היא פטורה מתפקידים ציבוריים משום ש"כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה" (תהלים מה, יד) - האישה פטורה מתפקידים אלו, לא משום העדר כישורים אלא מצד צניעותה. בחברת הגברים אין ראוי לאישה להיות שלטת. "אמר רב נחמן, לא יאה יהירותא לנשי" (הגאווה אינה נאה לנשים) (מגילה יד, ב).
המציאות מוכיחה שאישה אינה מעוניינת להיות מנהיגת המונים. גם בימינו, אף במדינות המתקדמות ביותר, אין הנשים נמצאות בראש פירמידת השלטון. אולם, לכל כלל יש יוצא מן הכלל, והיהדות, שהיא מציאותית ומכירה בעובדות החיים ככאלה, נותנת מקום לתופעות מסוג זה. אישה שמתאימה להנהיג המון היא יוצאת מן הכלל - אם אך תימצא אישה שתתאים, יש מקום לחרוג מן הכלל במקרה הצורך. דבורה הנביאה, למשל, לא רצתה לקחה על עצמה את ההנהגה, היא הסכימה רק מחוסר ברירה.
רחל שומרת על הישוב עמנואל
"רחל גוב הרי (48), אם לשניים, מונתה לפני כחודש לקצינת הביטחון של היישוב החרדי עמנואל, בין השאר בזכות עברה הצבאי - קצינה בדרגת רב סרן. רחל, חוזרת בתשובה זה 15 שנה, היא האישה היחידה בתפקיד הזה ביהודה ושומרון".
("ידיעות אחרונות", 23.12.96)
השופט מנחם אלון כתב בדברי ההסבר שלו לפסק הדין במשפט לאה שקדיאל נגד שר הדתות (בג"ץ 153/87): "הכלל המנחה, שמשמעות רבה לו בבניינה של המשפחה היהודית לדורותיה, היה - "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה" (תהלים מה, יד). כבודה של אישה בחינוך ביתה ובניה, ואין מדרכה להיות מעורבת בהליכות הציבור.."..
מדוע אין אישה יכולה לשמש דיינת?
תשובה: ראשית, תפקיד הדיין הנו תפקיד ציבורי, והרי אישה פטורה מכל תפקיד ציבורי.
שנית, הדיין צריך להיות בעל היקף ידיעות עצום בהלכה ועליו להתמסר באופן תמידי לתורה. האישה אינה יכולה להתמסר כל כולה לתורה, שכן תפקידה כאם מחייב אותה להתמסר לצורכי הבית.
במקרה של דבורה הנביאה, שהייתה גם שופטת - יש אומרים שהיא שפטה מכוח הוראת שעה, על פי רוח הקודש ששרתה עליה. ויש אומרים שלמעשה היא לא דנה אלא לימדה דינים, וזה מותר.
מדוע אישה אינה יוצאת להילחם במלחמה?
תשובה: משום שזאת חובת הציבור והאישה פטורה ממנה. יציאת אישה לשדה הקרב הייתה, ללא ספק, פוגמת בעדינות, בצניעות ובאצילות המאפיינות אותה.
"עוד שתיים מהבנות בקורס הטיס הראשון של חיל האוויר, שבו משתתפות צוערות, נשרו השבוע. האחת הודחה בגלל אי התאמה. האחרת חתמה ביזמתה על טופס ויתור וביקשה לעזוב את הקורס, למרות שהצטיינה בשיעורי הטיסה. ... לדברי מקורות בבסיס חיל האוויר בדרום, הודיעה הצוערת כי החליטה ש'מקצוע הטיס לא יהיה המקצוע והייעוד שלי בחיים. ראיתי בהצטרפות לקורס אתגר אישי. לא אהבתי את העובדה שהפכו אותו לפרוייקט לאומי. ועכשיו החלטתי לפרוש די בהתחלה, כדי שלא ישקיעו בי לחינם'".
("ידיעות אחרונות", 30.10.96)
אורית שוחט ( עיתונאית בכירה ב"הארץ")
"בכנס של שדולת הנשים בישראל, שנערך בתל אביב, נשמעו קולות קרב מפחידים שדרשו בתוקף לאפשר לנשים להילחם, לנהוג בטנקים, להטיס מטוסי קרב ועוד. האם יש באמת מסות של נשים המתאימות לגולני? האם נשים לוחמות יהפכו את הצבא לטוב יותר, או רק ליותר 'פוליטיקלי קורקט'? האם 50 נשים לוחמות, שיהיו לכל הדעות תופעה יוצאת דופן, ישנו את מעמד האישה בחברה? אולי כדאי להשקיע את המאמץ במקום אחר, שבו יש לנשים כישורים שווים להגיע לפסגה?"
("הארץ", 15.2.95)
טומי לפיד - על אופייה של האישה
"בדקתי בארכיון הפשיעה של האינטרנט עד כמה שכיח סוג של רצח המוני - אדם אחד יורה בדם קר באנשים חפים מפשע. ... המכנה המשותף היחיד של שהרוצחים הללו הוא שהם היו גברים. גם נשים מסוגלות לרצוח יותר מאדם אחד. בהרעלה, למשל. אבל אישה אינה מסוגלת לאחוז בנשק ולירות בבני אדם, אחד לאחד, בדם קר. בשביל זה צריך להיות גבר".
(לפיד יוסף (טומי), עוד אני מדבר, ירושלים 1998, עמ' 171-170)



מדוע אישה אינה מצטרפת למניין?
תשובה: הפמיניזם רצה להוכיח שקיימת זהות בין גבר לאישה, והוא נכשל בכך. ברור לכול שאין זהות, אך אין פירוש הדברים שאין מקום לשוויון. ביהדות, החוקים המתאימים לאישה ולגבר אינם זהים, אולם אישה המקפידה על חוקיה שווה לחלוטין במעמדה לגבר השומר על חוקיו שלו. כל אחד נמדד על פי חובותיו ואין זה משנה מה הם. האישה פטורה מתפקידים ציבוריים; גברים בלבד נחשבים שייכים לענייני ציבור. הוא הדין בקשר לצירופה למניין. אף אם אישה חייבת בתפילה, אין היא חייבת להתפלל במניין. על כן גם אינה מצטרפת למניין. פסילתה נובעת דווקא מהתחשבות באישה. היא אינה בעלת חובות בתחום ציבורי זה.
מדוע אישה פסולה לעדות?
תשובה: הנעלבות מקביעה זו טועות לחשוב שכדי להיות עד צריך אדם להיות מבין ונאמן, ומכאן שהפסול לעדות הוא טיפש ושקרן. אין זו עמדת ההלכה, שהרי בתורה שבעל פה נאמר: "בינה יתרה ניתנה לאישה". גם מלך פסול לעדות, משום שאין זה לכבודו להיחקר בידי השופטים. אם כן, לא משום פחיתות ערך, או חוסר נאמנות, פסולה האישה לעדות; אין הולם את האישה, לפי השקפת היהדות, להיות קשורה לענייני עדות ומשפט.
העדות בתורה אינה זכות בלבד אלא גם חובה - "וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ" (ויקרא ה, א). האישה פטורה מחובה זו. חז"ל רצו למנוע מהאישה את מעמד החקירה הצולבת שבהליך העדות, כדי להרחיק אותה ממצבים אפשריים של ביזיון וחוסר צניעות. אי אפשר היה להסתפק בביטול חובתה להעיד, ובה בעת להשאירה כשירה לעדות, שכן לא ייתכן להיות בעל זכויות ולא בעל חובות. על כן שללה התורה מן האישה את זכותה לתת עדות, כדי לפטרה מן החובה במישור זה.
עדות האישה היא אב הטיפוס של העדות בעניין איסור והיתר. במקום שצריך עד אחד, עדות האישה נאמנת, וביכולתה להכשיר בשר, להכשיר עצמה מנידה, לשמור את כשרות המטבח, להפריד בין בשר וחלב, להפריש מעשרות, ואפילו להתיר עגונה ("ראיתי פלוני שמת". יבמות פז, ב). אם למשל, נמצאו שתי פרוסות זהות של נקניק שאין יודעים את טיבן, וילד וילדה, שניהם בני 12 שנה, מעידים על אחת מהפרוסות שהיא טרפה, הדין הוא שמקבלים את דברי הילדה ונוהגים לפיהם, ולא את דברי הילד שטרם הגיע למצוות. אישה המעידה שהיא פנויה – נאמנת; אישה שאומרת לבעלה שהיא טהורה, אינה נדרשת להביא שני עדים; אישה נאמנת לומר לאישה אחרת שבעלה נעלם: "מת בעלך", ובית דין יתירו על פי דבריה את העגונה להינשא.
העיקרון הכללי של 'עד אחד נאמן', כלומר שמאמינים לעדותו כאשר מדובר באיסור או היתר הלכתי, נקבע על פי המקרים שבהם קבעה ההלכה שהאישה לבדה נאמנת לעדות. ההלכה סומכת על האישה ומעניקה לה נאמנות לעדות בדברים הרגישים ביותר, כגון איסורי כשרות ואיסורי עריות - דברים שמצריכים הבנה עמוקה, משום שהעבירה עליהם חמורה מאין כמוה.
מדוע אין היא נאמנת תמיד? על כך ישנן שתי תשובות:
א. עדות דורשת חשיפה. בית הדין מחויב לחקור את העדים חקירה צולבת כדי לברר את האמת לאמיתה. חקירה כזו יש בה משום פגיעה בכבודה של האישה. כיום הדברים יישמעו מוזרים, משום שנפרצו כל הגדרות והעיתונים אינם בוררים את קרבנותיהם. אבל היהדות גורסת שהאישה, 'כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה' (תהלים מה, יד), שאין חושפים אותה לעיני הציבור ויש להגן על כבודה. לא שלגברים נעימה החקירה הצולבת, ולא שנשים אינן יכולות לעמוד בה, אלא שפטרו אותן משום כבודן. ואף על פי שהתורה אומרת עשר פעמים "ובערת הרע מקרבך, ובערת הרע מישראל" (דברים יג, ו; יז, ז; יז, יב; יט, יט; כא, כא; כב, כא; כב, כב; כב, כד; כד, ז), תיקים פליליים עלולים להיסגר מחוסר ראיות כאשר נשים הן העדות היחידות. אף על פי כן, כבודה של האישה חשוב יותר.
ב. סיבה עמוקה יותר היא ההתעוררות הרגשית שחווה מי שהיה עד לאירוע פלילי. עד צריך לדכא את רגשותיו, משום שבית הדין אינו מעוניין לשמוע כמה היה נורא ומזעזע; בית הדין שואל שאלות ענייניות, כגון פרטים מזהים, צבע המכנסיים, מהלך הפעולות המדויק וכן הלאה. על העד לתאר את האירוע בקור רוח וכאילו אינו מעורב בו רגשית. אמנם כן, גם לגברים זה קשה; ונשים תוכלנה גם הן לעשות זאת אם תתבקשנה. אבל את הגברים חייבו ואת הנשים פטרו, משום שלצורך תפקידיהן הן זקוקות לרגש שופע וחם, ודיכוי הרגש יכול רק לפגוע בהן ובתפקודן.
מדוע אישה נכללת בקטגוריה אחת עם כלבים וחזירים?
תשובה: כתוב בגמרא: "תנו רבנן, שלושה אין ממצעין ולא מתמצעין (לא עוברים בין גברים, וגברים לא עוברים ביניהם), ואלו הן: הכלב והדקל והאישה. ויש אומרים אף החזיר. ויש אומרים אף הנחש". (פסחים קיא, א). סדרה זו של איסורים מציבה כביכול את האישה בחברת כלבים וחזירים.
וכן כתוב: "שלושה שונאין זה את זה: הכלבים והתרנגולין והחברין. ... ויש אומרים אף תלמידי חכמים שבבבל" (פסחים קיג, ב). אם כן, רואים מאופי הפרטים המוזכרים כאן, ששורה אחת, שמופיעים בה פרטים שונים, אין פירושה שמעמדם שווה ושההתייחסות אליהם זהה. הגמרא אינה כתובה בסדר אנציקלופדי אלא בסדר אסוציאטיבי, היא אינה מתקדמת לפי סדר של נושאים. במקרים רבים, היא אוספת סדרה של הלכות, שהמקשר ביניהם הוא דבר חיצוני לחלוטין - למשל, סדרה של דברים שונים שאמר רב יהודה בשם רב, ואשר אין שום קשר ענייני ביניהם. יתרונה של שיטה זו שהיא קלה לזכירה ולשינון בעל פה.
כלל זה אינו קשור כלל להלכות צניעות, שהרי אין איסור ללכת ליד אלפי נשים, אך אסור ללכת בין שתי נשים. מבואר בתורת הנסתר היהודית, הקבלה, שישנם כוחות אשר אינם מובנים לנו ואשר יש בהם בחינות מסוימות של סכנה. למעשה, כשם שאסור לגבר ללכת בין שתי נשים, כך אסור גם לאישה ללכת בין שני גברים.
מדוע האישה נכללת בקטגוריה אחת עם חירש, שוטה וקטן?
תשובה: נביא דוגמה לאי-הבנה מצויה בנושא זה:
"לשיטתם של הרבנים [נשים הן] יצורים מסוג נחות, ומעמדן בבית הדין הרבני כמעמד חירש, שוטה וקטן - חסרות דעת וחסרות חירות משל עצמן, הן לגופן והן לקניינן".
(מדור ספרים, "הארץ", כ"ב באלול תשנ"ז, 24.9.97)
קבוצת חסרי החושים או חסרי הדעת הבוגרת שאינם מחויבים במצוות כוללת את החירש, השוטה והקטן. לפעמים, כאשר פסק ההלכה זהה לגבי האישה, נכנסת גם היא לרשימה. "חירש" - הכוונה לחירש ואילם. הוא מנותק, אינו מסוגל ללמוד דבר ואינו מסוגל להתפתח מבחינה אינטלקטואלית. האישה אינה חלק מקטגוריה זו. אולם, ישנם מצבים שלאישה יש את אותו הדין - מסיבה אחרת, ולא מהסיבות שהזכרנו קודם - ולכן היא נכללת בנשימה אחת עם הרשימה של חירש שוטה וקטן.
האמנם "עשרה קבין שיחה ירדו לעולם - תשעה נטלו נשים" (קידושין מט, ב)?
תשובה: מחקרים מדעיים העלו שכתוצאה מהבדלים פיזיולוגיים במבנה המוח של הגבר והאישה, יש לנשים כושר מילולי מפותח הרבה יותר מאשר לגברים. למשל, הוכח שתינוקות בנות מתחילות לדבר מוקדם יותר מבנים ושאוצר המילים שלהן גדול יותר. לבנות יש עליונות בכושר הלשוני בכל הגילים. פגמים והפרעות בדיבור אופייניים יותר לבנים. הדבר נובע מכושרן המוגבר של נשים להשתמש באונה השמאלית במוח בה נמצאים מרכזי הדיבור והשפה (ד"ר ריצ'רד רסטאק, המוח, מסדה 1982, עמ' 181-172).


חיוב האישה במצוות

מדוע אישה פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמן, כגון מצוות סוכה, לולב ותפילין?
תשובה: חז"ל אמרו: "העוסק במצווה פטור מן המצווה" (סוכה כה, א). הפטור ממצוות אינו קיים רק בנוגע לנשים. גם מי שעוסק בעזרה לזולת, או בצרכי ציבור מסוימים, פטור בתנאים מסוימים מחובת קריאת שמע, מחובת תפילה ומשאר מצוות עשה, בגלל חשיבות עבודתו.
הפטור נועד שלא להכביד על האישה שעל כתפיה מוטל התפקיד המרכזי בבית. עקרת הבית היא עיקר הבית.
סיבה נוספת מביא המהר"ל, בהסבירו את הצירוף 'נשים שאננות' המופיע בישעיהו (לב, ט). העולם הבא נקרא 'שאנן'. הנשים, המכונות שאננות, הן בעלות קרבה גדולה יותר אל העולם הבא שהוא התכלית, ולכן הן זקוקות לפחות מצוות. כדי להמחיש זאת ניקח לדוגמה שני אנשים המעפילים לפסגת ההר. על האחד לעלות 613 מדרגות, ואילו חברו צריך לטפס רק 570 מדרגות. משמע שהוא קרוב יותר. הקב"ה דורש מגברים ומנשים להגיע לשלמות באותה מידה. המצוות משולות לחבל שמעלה את האדם מעמקי הבור שבו הוא שרוי אל הפסגה הנכספת. הנשים, שהן קרובות יותר לאותה פסגה, זקוקות לפחות מצוות כדי להגיע למטרה.
ומדוע נשים פטורות דווקא מ'מצוות עשה שהזמן גרמן'? מצוות אלה, מטרתן להעלות לתודעה היומיומית של היהודי את קצב הזמן החולף - הזמן עובר, והוא יקר; הן משמיעות את תקתוק השעון. האישה זקוקה פחות לתזכורת על אודות הזמן. יש לה שעונים פנימיים, גופניים ונפשיים, שממחישים לה את הזמן העובר. הרמח"ל מסביר זאת בצורה עמוקה יותר. העולם כולו מחולק לזכר ונקבה, לנותן ומקבל. גם הזמן מחולק כך. שבעת ימי השבוע מחולקים לזכר ונקבה. ששת ימי המעשה הם בחינה של זכר, והשבת היא בחינה של הנקבה. "מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת" (עבודה זרה ג, א), העמל של ששת הימים זורם אל השבת. השבת מקבלת כל מה שאדם עמל עליו בששת ימי המעשה. זהו מעגל קטן, וישנם מעגלים גדולים יותר - שש שנים ושנת שמיטה, ששת אלפי שנות קיום העולם של עמל ועבודה והאלף השביעי, "וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ" (איוב ג, יז), הוא העולם השאנן שהזכיר המהר"ל. האישה, אומר הרמח"ל בספרו "אדיר במרום", מקבילה לאלף השביעי, לפיכך היא פטורה מ'מצוות עשה שהזמן גרמן'.
"וסוד הכול הוא סוד זכר ונקבה, שהזכר הוא סוד הראש והנוקבא הוא סוד הסוף, וכל דבר הוא כך, בסוד ראש וסוף. והנה כתיב: 'מגיד מראשית אחרית' (ישעיה מו, י), וזה סוד ההנהגה ההולכת מן הראשית שהוא הזכר, ועד האחרית שהוא הנוקבא, וכן, 'מראשית השנה ועד אחרית שנה' (דברים יא, יב). והעניין, כי תחילת המחשבה היא סוף המעשה, ותחילת המחשבה היא הזכר ומגמתו אל הנוקבא שהיא סוף המעשה. ונמצא כל זמן שהזכר שולט הוא זמן הפעולה, וכשהגיעו הדברים אל הנוקבא אז הכל בסוד מנוחה, ונשאר הדבר בקביעות שלם".
(רמח"ל, ספר אדיר במרום, חלק א, תנא רזא דרזין)
בתפקידן של הנשים קיימת חשיבות של הצלת נפשות, ואי אפשר לדחוק אותו לתוך מסגרת של זמן. לרוב, אותן נשים שנעלבות בשל הפטור ממצוות מסוימות, הן אלה שאינן מקיימות אף את המצוות שהן חייבות בהן.
אישה פטורה מ'מצוות עשה שהזמן גרמן', היינו ממצוות שקיומן תלוי בזמן מסוים, ואם עבר זמנן אי אפשר יותר לקיימן. במילוי תפקידיה במשפחה, האישה מקיימת מצוות רבות מהתורה. תפקידים כמו טיפול בילדים ובבית הם בעצם קיום מצוות החסד החשובה. הפטור בא כדי לא להכביד על האישה עקב תפקידיה, כדי שלא ייווצר מצב שבשעה שחייבים לקיים את המצווה, היא מנועה מכך. לדוגמה: האיש מצווה לאכול את כל ארוחותיו בסוכה בימי חג הסוכות. אילו הייתה גם האישה, המטופלת בילדים קטנים, מחויבת בכך, לא הייתה יכולה, מצד אחד, לעזוב את הילדים, ומצד שני, לא הייתה יכולה לאכול אלא בסוכה. אם כן, מה תעשה? על כן פטורה היא מן המצוות מסוג זה.
הרמב"ן:
"מיכל בת שאול הייתה מנחת תפילין ולא מיחו בידה חכמים, משום דקסברי נשים סומכות רשות (משום שלדעתם יכולה אישה להחליט בעצמה, אם ברצונה לקיים את מצוות הגברים, אם לאו)".
(חידושי הרמב"ן על מסכת קידושין, לא, א)
הרב משה פיינשטין (ראש 'מועצת גדולי התורה' בארצות הברית)
"... צריך לדעת כי אין זה (הפטור) בשביל שנשים פחותות במדרגת הקדושה מאנשים, דלעניין הקדושה שוות לאנשים. ... ובכל מקום שנמצא עניין קדושה דישראל נאמר גם לנשים ... ורק שהוא קוּלה מאיזה טעמי השי"ת שרצה להקל לנשים כדלעיל ולא מצד גריעותא ח"ו. ... וליכא שום זלזול בכבודן ובכל דבר, בזה שנפטרו מלימוד התורה וממצוות שהזמן גרמן".
(אגרות משה, או"ח, ד, מט)
הרב שמשון רפאל הירש מסביר כי הפטור הוא של האישה ממצות מסוימות עדות לחוסנה הדתי של האישה - היא זקוקה פחות מן הגבר להתעלות הרוחנית שמביאות אותן מצוות. כל חייה היא חיה בדרגה רוחנית שונה משל הגבר, היא נמצאת ברובד הפנימי של המצוות. הגבר, לעומתה, זקוק ליותר תזכורות ולדרבון. אצל האישה קיימת התלהבות גדולה יותר לתפקידה בעבודת הבורא מאשר אצל הגבר.
מה פירוש "פטורה"? ה"מגן אברהם" כותב, כפי שהרמב"ם גורס בעניין לימוד תורה, שמי שאינו מצוּוה ועושה יש לו שכר, אלא שאין שכרו כשל מי שמצוּוה, מפני שגדול המצוּוה ועושה יותר ממי שאינו מצוּוה ועושה. רבי יעקב ממרויש, תלמידו של רבנו תם, כתב שנשים אינן מחויבות, אבל תבוא עליהן ברכה אם הן כן מקיימות את המצוות שהזמן גרמן. החיד"א, הרב חיים יוסף דוד אזולאי, כתב: "וכבר נתפשט המנהג בירושלים שנשים מברכות על ארבעת המינים ועל הסוכה, וכבר נתקבל המנהג הזה".
במצוות 'לא תעשה' שווה האישה לאיש. נשים חייבות גם במצוות מדרבנן המכוונות למאורע היסטורי, כגון מגילה, נר חנוכה, ארבע כוסות. גם בעונשין שבתורה שוות נשים לגברים, וכן בדינים (משפט עברי).


האם מותר לנשים ללמוד תורה?

תשובה: לא נאסר על האישה ללמוד תורה באופן מוחלט. ההסתייגות מלימוד תורה אצל נשים מתייחסת רק לתורה שבעל פה, בעוד שלימוד תורה שבכתב אינו תפלות אלא דבר רצוי. אף שאין היא מצווה על לימוד תורה, אישה שלמדה יש לה שכר לעולם הבא.
הרמב"ם
"אישה שלמדה תורה, יש לה שכר; אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטווית, וכל העושה דבר שאינו מצוּוה עליו, אין שכרו כשכר המצוּוה שעשה, אלא פחות ממנו. ואף על פי שיש לה שכר, ציוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים, אין דעתן מכוונת להתלמד ... . אמרו חכמים, כל המלמד את בתו תורה, כאילו לימדה תפלות. במה דברים אמורים, בתורה שבעל פה, אבל תורה שבכתב ... אם לימדה, אינו כמלמדה תפלות".
(הלכות תלמוד תורה, פרק א, טז-יז; וכן שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמו, ו)
הגאון מווילנה (הגר"א)
הגר"א מביא ראיה מן התלמוד: "'מלמד הוא את בניו ואת בנותיו מקרא' (נדרים, לה, ב), הרי שהמלמד את האישה תורה שבכתב אינו כמלמדה תפלות".
(הגהות הגר"א על השולחן ערוך, יורה דעה, שם)
הרב יעקב אריאל
"היו נשים שהורו הוראות בישראל והוראותיהן התקבלו להלכה. דבורה הנביאה למשל. דוגמה קרובה יותר היא אשתו של ר' יהושע פֹלק, בעל הסמ"ע והדרישה, שפסקה שתי הלכות ידועות בהדלקת הנר ביום-טוב, ולמרות שהמגן אברהם חלק עליה, רוב הפוסקים פסקו כמותה (משנה ברורה, סימן רסג). לא נשיותה של האישה קובעת אלא אישיותה".
(הצופה ,27.8.99)
בהיסטוריה היהודית נשים למדו תורה - למשל, דבורה הנביאה; ברוריה, בתו של ר' חנינא בן תרדיון ואשת רבי מאיר; ברוריה בת רש"י; בתו של רבי יהודה הלוי; אשתו של רבי שמואל בן נטרונאי; אמו של שמואל הנגיד, מנהיג יהודי ספרד המוסלמית בימי הביניים; אם המהרש"ל, הרב שלמה לוריא שחי במאה ה-16; אשת הסמ"ע, הרב יהושע פֹלק שחי במאה ה-16; לאשת ר' יוסף שטיינהרט, בעל 'זכרון יוסף' שחי במאה ה-18, יש חידושי תורה שנכנסו לספרות היהודית.
אישה החולקת על התנאים והם מקבלים את דבריה:
"קלוסטרא - רבי טרפון מטמא, וחכמים מטהרין. וברוריא אומרת, שומטה מן הפתח זה ותולה בחברו בשבת. כשנאמרו דברים לפני ר' יהושע אמר: 'יפה אמרה ברוריא'".
(תוספתא, מסכת כלים, בבא מציעא, פרק א, ג)
בימינו חלו שינויים בנושא לימוד תורה לנשים. במאה השנים האחרונות הגיעו רוחות תנועת ההשכלה לעדות ישראל, במערב ובמזרח. בדומה לתהליכים שהתרחשו באוכלוסייה הכללית, יצאו גם בנות ישראל מבתיהן כדי להשיג השכלה כללית ולרכוש לעצמן הכשרה וידע במקצועות שאימותיהן לא הכירו ולא שאפו להכיר. כתוצאה ממגמות אלו נאלצו מנהיגי ישראל להתמודד עם הפער שנוצר בין השכלתן הכללית של הנשים לבין הכשרתן התורנית, והם הורו להרחיב את תחומי לימוד התורה לבנות.
מסופר על רבה של ירושלים בדור הקודם, ר' יוסף חיים זוננפלד, שקבע לו שיעור עם אשתו ב'שולחן ערוך' בכל יום. וכן מסופר על ה'חת"ם סופר', מגדולי הרבנים באשכנז במאה ה-19, שלמד עם בנותיו מדרשי חז"ל. ה'חפץ חיים', מגדולי הפוסקים ובעלי המוסר בדור הקודם, היה אומר: "שהמלמד את בתו תורה, כאילו לימדה תפלות ... נראה דכל זה דווקא בזמנים שלפנינו"; אבל כיום, הוא מדגיש, יש צורך להתאים את רמת השכלתן התורנית של בנות ישראל לרמת השכלתן הכללית (ליקוטי הלכות, סוטה, כא).
הרב סורוצקין (ממנהיגי 'אגודת ישראל')
"לא רק שמותר ללמד תורה ויראת שמים לבנות, אלא חיוב גמור יש בזה ומצווה רבה לייסד בתי ספר לבנות ולהשריש אמונה טהורה בלבן וידיעת התורה והמצווה. בלימוד תורה שבעל פה יש להתיישב, ועל תורה שבכתב אין שום פקפוק. ... רק בתורה שבעל פה, בעיון ובפלפול, אמרו 'כל המלמד ... כאילו לימדה תפלות'".
(מאזנים למשפט, חלק א, סימן מב)
"בימינו אלה נשים לוקחות חלק גדול באורחות חיים. ... בוודאי יודה רבי אליעזר שאין שום איסור ללמדה גם תורה שבעל פה, בכדי שתדע להיזהר ולשמור את כל חוקי התורה הקשורים בכל הליכותיה ובעבודתה".
(שו"ת מקווה המים, חלק ג, יורה דעה, סימן כא)
מורי ההוראה של דורנו הרחיבו את תחומי לימוד התורה לנשים, והורו שראוי להגבילן רק מן הבחינות שלהלן:
היקף הלימוד - האישה מחויבת בלימוד כל ההלכות הנחוצות לה, כמו גם לימודי אגדה, השקפה ופוסקים אחרונים. לצורך לימוד זה עליה לעיין גם במשנה, בתלמוד ובפוסקים. לעומת זאת, אין לה ללמוד את המסכתות העוסקות בנושאים בעלי חשיבות עיונית גרידא.
בשל אחריותה על הבית, האישה אינה מצוּוה ואינה מחויבת ללמוד תורה, אך היא יכולה ללמוד אם רצונה בכך. חשוב להדגיש כי מצוות לימוד תורה לגבר היא מצווה מחייבת: "
וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" (יהושע א, ח). התורה פטרה את האישה ממנה משום האחריות שמוטלת עליה בחינוך ילדיה ובהחזקת הבית. על פי רוב הפוסקים, חובת מצוות החינוך והכנסת הדור הבא למסגרת קיום המצוות, מוטלת על האישה כמו על הגבר, ולכן קיימת חשיבות רבה לידיעתה ולהתמצאותה בעולם התורה.
צורת הלימוד - במסכתות שבהן עוסקות הבנות שיטת הלימוד אינה בפלפולים, אלא התרכזות בקליטת המסקנות היסודיות והמעשיות הנובעות מתוך שקלא וטריא התלמודי.
'כולל' לנשים?
בציבור הדתי-לאומי התחוללה לאחרונה מהפכה פמיניסטית - בכל הארץ נוסדו מדרשות לצעירות שבהן נלמדים לימודים תורניים גבוהים. למעשה, הן לומדות שם אפילו גמרא. יש היום גם 'כולל' לבנות. אולם, שינוי מסוג זה יש לו מחיר – ביהדות, הקמת בית אינה רק ביטוי למשאת נפש אישית, אלא ערך לאומי חשוב שהאישה ממלאת בו תפקיד מרכזי. המהפכה המדוברת מביאה לערעור מוסד המשפחה בכך שהיא מטשטשת את הגבולות המוגדרים של כל אחד מן הצדדים.
אומרת שירה ברויאר, מנהלת בית הספר התיכון לבנות 'פלך' בירושלים, הידוע כחלוץ הפמיניזם הדתי: "אני עצמי שמעתי מנהל אולפנא אומר שבלימוד תורני גבוה יש משום הפרת האיזון בתא המשפחתי. כך שיש כל מיני דרכים לראות את המהפכה הזאת" (על פי כתבה ב-"הארץ", 24.1.99).
הרב מאיר שצרנסקי (מנהל סמינר 'בית יעקב' בתל אביב, לשעבר)
"לא בכל הנשים קבעו חכמינו ז"ל שהלימוד אצלן תפלות... אם נראה שהיא דעתנית ביותר ושהלימוד משפיע עליה לטובה ושעל ידי זה היא מודרכת ללכת בדרך הישרה, שאף פעם לא הזיק לה הלימוד אלא היטיב את דרכה, אין לי שום ספק שלאישה כזאת מותר לה ללמוד גם בתורה שבעל פה".
(ספר היובל, סמינר בית יעקב, תל אביב תשכ"ז, עמ' 107)
פרופ' יהודה לוי (רקטור בית הספר הגבוה לטכנולוגיה - מכון לב)
"דומה, כי התחייה בימינו של חינוך תורני לנשים מהווה שיבה ברוכה למסורות עתיקות. ייתכן שאנו עדיין רחוקים מרחק רב מן המצב ששרר בימי חזקיה המלך, כאשר "בדקו מדן ועד באר-שבע ... ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואישה, שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה (הקשות ביותר)" (סנהדרין צד, ב). אך העובדה שאנו מתקרבים לשוב לעבר המפואר שלנו, מעודדת אותנו להשתדל ולהתקרב יותר לרמת לימוד התורה של ימי קדם".
(י' לוי, גבר ואישה לאור היהדות, הוצאת פלדהיים, 1981, עמ' 21)


נשים למדניות

מה המשותף לדבורה הנביאה, גליקל מהמלן, בנותיו של רש"י, אשתו של המהר"ל, הבתולה מלודמיר ונשים דהיום? לו הוצגה השאלה במישור האקדמי בלבד, ודאי לא היה כל קושי לענות: המדובר ב'נשי קריירה' שלהשפעתן ולפעילותן הציבורית יצאו מוניטין, כל אחת בתקופתה, וכל אחת הטביעה את חותמה על הדור בו חייתה ולדורות הבאים.
... במאה ה-17 נודעה אישה בשם גליקל, מהעיר המלן שבגרמניה, כסוחרת ממולחת אשר השכילה לגדל 13 ילדים, ולמרות שלא השתייכה לשום תנועה פמיניסטית - בעלה לא עשה דבר מבלי לשאול את פיה. בנותיו של רש"י לקחו חלק פעיל בכתיבת פירושיו, שהיהודים בכל רחבי תבל מתענגים עליהם, והם עושים זאת מתוך ש"ס שנדפס בדפוס וילנא על ידי האלמנה והאחים ראם. גם 'אדמו"רית' אנו מוצאים ברשימה: הבתולה מלודמיר.
(מתוך "הצופה", 11.9.88)
מעמד האישה בענייני ממונות
מדוע יש נשים שמפרנסות והבעלים לומדים?
תשובה: אין זה המצב הרצוי מלכתחילה. מבחינה הלכתית, הגבר הוא שאחראי על הפרנסה, ועליו מוטלת החובה הבלעדית לכלכל את בני הבית. גם אם תאמר האישה: "אינני אוכלת משלך ואינני עובדת", האיש אינו יכול לפטור עצמו מפרנסתה. כך מחייבת ההלכה.
בימים כתיקונם, רק חלק מהעם, המוכשרים לכך, הם חובשי בית המדרש שתורתם אומנותם. כיום, משום המצב החדש יחסית בהיסטוריה של העם, שאין רבים שהם שומרי מצוות, ומעטים עוד יותר נושאים בעול התורה של עם ישראל, פשט לימוד התורה העמוק והנרחב "במשרה מלאה" בקרב הציבור החרדי. אם האישה מוכנה להשקיע מאמץ כדי לזכות בבית של תורה, מותר לה לפרנס לבדה את המשפחה ולהניח לבעלה ללמוד יום שלם; אולם אי אפשר לחייבה בכך.
מכון ירושלים לחקר ישראל
"ב-1952 מוּנה הרב וואלף למנהל הסמינר של 'בית יעקב' בבני ברק, שנוסד שנתיים קודם לכן. 'סמינר וואלף', כך כונה מאז, הפך סמל למהפכה. וואלף העמיד לפני בוגרות הסמינר ייעוד: להינשא לבחור ישיבה המבקש להקדיש עצמו לאחר נישואיו ללימוד תורה בכולל. ככל שיהא הדבר מפתיע, קיבלו הבנות את הרעיון בהתלהבות. ביסודו של ייעוד זה עמדה, באופן פרדוכסלי למדי, תפיסה מודרנית: שוויון ערך האישה עם בעלה. ניתן להסמיך את הדברים על המדרש בדבר השותפות שבין 'יששכר', המייצג את לומד התורה, לבין 'זבולון', המייצג את התומך בלימוד התורה ומקיימו. שכרו של לימוד התורה של 'יששכר' מתחלק שווה בשווה בין השניים כשותפים גמורים (מדרש תנחומא, פרשת פנחס, פרק ה). הנסיבות של החברה הישראלית בשנות ה-50' אפשרו קיומה של "חלוקת עבודה" זו בין הבעל והאישה: היא ה'זבולון', המקיימת בעבודתה את בעלה ומשפחתה ומאפשרת לו להקדיש עצמו ללימוד תורה, ולכן היא שותפה לו, ושכרו בעולם הזה ובעולם הבא מתחלק בין שניהם כשותפים שווים. ... תוך זמן קצר יחסית, עד סוף שנות ה-50', הפכו נישואין בין בחור ישיבה הממשיך את לימודיו בכולל לבין מורה בבית הספר 'בית יעקב', לדפוס המקובל והנפוץ ביותר בארץ ובחו"ל... בתמיכתה בבעלה הלומד, רואה האישה את קיום חלקה במצוות לימוד התורה ולאו דווקא הקרבה למען קריירה אישית של בעלה".
(מ' פרידמן, "האישה החרדית", מכון ירושלים לחקר ישראל, ירושלים 1988, עמ' 12-10)
מעמד האישה בענייני אישות
שאלה: "כי ייקח איש אישה" (דברים כב, יג), מדוע לא: "ולקחה אישה איש"?
תשובה: "דרכו של איש ליקח, ואין דרכה של אישה לקחת" (קידושין ב, ב) - הקידושין הם פעולה רוחנית, אך גם ציבורית, משפטית וחברתית, והם דורשים אחריות כלכלית ומטילים חובות על הגבר; לכן הגבר הוא שלוקח את האישה והוא שאחראי על שאר חובות הבית. חובה זו מוטלת עליו כי הוא המצווה בהקמת המשפחה ובקיומה; מצוות 'פרו ורבו' חלה על הגבר בלבד ולא על האישה.
הביטוי 'קניין' המוזכר במשנה בא לבטא את הצורה החיצונית שבה מבטא החתן את רצונו לקדש את הכלה.
פרופ' יהודה לוי (רקטור בית הספר הגבוה לטכנולוגיה - מכון לב)
"ביהדות, ייסוד המשפחה הוא פעולה בעלת משמעות לאומית. על מנת לבטא את ברכות הנישואין, על האומה להיות נוכחת באופן סמלי - מניין של עשרה יהודים בוגרים, המסמלים בדרך כלל את האומה. ... התורה מכנה את הנישואין 'ביאה בקהל' (דברים כג, ב-ד) ומבטאה בזה את הרעיון היסודי שהקהל בנוי ממשפחות.
... אגב, אין בסיס לטענה המושמעת לעתים, כאילו הכלה היהודית נרכשת כ'טובין'. המונח 'קידושין' פירושו הקדשה. היסוד היחיד בטקס הנישואין היהודי הדן בענייני כספים הנו 'הכתובה', חוזה הנמסר לכלה ובו מתחייב החתן "אני אעבוד ואפרנסך" וכו'.
(י' לוי, גבר ואישה לאור היהדות, הוצאת פלדהיים, 1981, עמ' 11-10)
מדוע הגבר הוא המגרש ולא האישה?
תשובה: על פי דין תורה רק הבעל עצמו רשאי לתת גט לאשתו – הוא מקדש ונושא את האישה, והיא כורתת ברית עמו. כיוון שהוא עשה את הקשר ביניהם, הוא יתיר אותו.
עם זאת, רבנו גרשום, שחי באשכנז במאה ה-10, תיקן שאין הבעל מגרש את אשתו בעל כורחה. "רבנו גרשום תיקן להשוות כוח האישה לכוח האיש, כמו שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו, כך האישה אינה מתגרשת אלא לרצונה" (תשובות הרא"ש, כלל מב, סימן א).
כוחו של הבעל לגרש מוגבל אם הוא מוסר גט לאשתו בדרך לא חוקית, בניגוד לרצונה או במקרה של עגונה, שאז הוא נעדר או איבד את שפיות דעתו. ההלכה מצאה פתרונות להתיר אישה מקשר נישואין כאשר אין בעל שיעשה זאת.
פרופ' יהודה לוי (רקטור בית הספר הגבוה לטכנולוגיה - מכון לב)
"סקירה ... של הדינים המתייחסים לייסוד ולהתרה של המשפחה היהודית, מראה בבירור כי התפקיד השולט בידי הגבר. זה מתאים להנחתנו הכללית, מאחר שפעולות אלה על-משפחתיות. הדבר מתאים גם לעובדה שבהתאם לתורה, נישואין הם בראש ובראשונה מחובת הגבר, ויותר עניין של בחירה לגבי האישה".
(י' לוי, גבר ואישה לאור היהדות, הוצאת פלדהיים, 1981, עמ' 11)
מדוע יכול גבר, מעיקר הדין, לשאת שתי נשים, ואישה אסורה לשאת שני גברים?
תשובה: מתוך אופיה הנאמן, השלם והמסור, וכן מתוך כבודה ועדינותה, אינה יכולה האישה להיקשר ליותר מגבר אחד. האישה אינה שטחית. כל פעולה שלה נעשית בלב שלם ובשלמות. אם היא כורתת ברית עם בעל, הנה מסורה לו בכל לבה, עד כי היא אינה מותירה בנפשה מקום לאהבה ומסירות מושלמת לאדם נוסף. היא אינה יכולה לפצל את אישיותה. אופיה המושלם אינו מאפשר לה חיי אהבה ונישואין עם שני גברים. לעומתה, הגבר שטחי יותר. הוא יכול לחלק את אישיותו בין שתי נשים ויותר ואינו מוצא סתירה בזה. מסירותו לאישה אחת אינה בשלמות כזו שאינה מותירה בלבו מקום לאהבה ומסירות לנשים נוספות. סיבה נוספת היא שטוהר המשפחה מחייב ידיעה ברורה מיהם אמו ואביו של הילוד. כאשר אישה נשואה לשני גברים אפשר לדעת בנקל מי האם, שכן ההיריון ניכר עליה. לעומת זאת, אין דרך לדעת בוודאות מי האב, ונפתח פתח לבעיות בלכתיות גדולות בנישואי אח ואחות ולשאר קשרים אסורים.
כיום פני החברה שונים, ואין באפשרותנו להבין את ההיתר שהיה לגבר לשאת יותר מאישה אחת. בעדות אשכנז הדבר אסור על פי ההלכה מאז חרם דרבנו גרשום מאור הגולה, שאסר זאת משום שראה שאין בנמצא אנשים גדולים המסוגלים לעמוד בקריטריונים הנדרשים לכך. אצל בני ספרד, לעומת זאת, אין איסור, אך חוקי המדינה אוסרים ביגמיה וגם הם נוהגים כך. הדבר אפוא אינו מקובל כיום אצל אף אחת מעדות ישראל. מספרות התנאים והאמוראים עולה, שעל אף ההיתר, לא היה מקובל לקחת אישה נוספת גם בזמנם.
מדוע אישה הבוגדת בבעלה נאסרת עליו, ובעל בוגד אינו נאסר עליה?
תשובה: ההבדל נובע מן ההלכה שלאישה אסור להינשא לשני גברים, בעוד שלגבר מותר לשאת שתי נשים ויותר. הלכה זו היא מן התורה, ולפיכך אין האיסור שהגבר עובר עליו, אם הוא חי עם אישה נוספת, חמור כאיסור שעוברת האישה. ההלכה היהודית קובעת שאישה שחטאה בניאוף אסורה על בעלה (ומתגרשת ממנו) ועל בועלה (ואסורה להתחתן עמו); ואילו גבר שנאף, הגם שעבר איסור חמור ביותר, אינו מחויב לפרוש מאשתו. בעומק החילוק ישנם טעמים על פי תורת הקבלה והסוד. בפשט הדברים, מובא אצל המפרשים הראשונים שזו אזהרה ושמירה לאישה, לשמור עצמה מפריצות ומהידרדרות מוסרית. דווקא משום מעלתה היא נאסרת על בעלה, בדומה לכוהן שנטמא ונאסר בעבודה בבית המקדש על טומאה קטנה שישראל אינו נטמא בה. נדגיש, שמבחינת העונש האיש ואישה שווים.
פרופ' יהודה לוי (רקטור בית הספר הגבוה לטכנולוגיה - מכון לב)
"התורה מחמירה יותר בבגידת האישה מבגידה מצד הבעל. הסיבה לכך היא, כנראה, שבגידתה פוגעת באופן חמור יותר בתא המשפחה. החמרה זו מוסברת כמעט מאליה לפי הנחתנו שטיפוח המשפחה ניתן בעיקרו בידי האישה. לכן בגידתה, משמעותה הרס גמור של המשפחה. מאידך, בגידת הבעל אף על פי שגם היא איסור תורה חמור, גורמת להרס פחות מלא, מאחר שהוא איננו מרכזי כל כך בטיפוח המשפחה".
(י' לוי, גבר ואישה לאור היהדות, הוצאת פלדהיים, 1981, עמ' 11)
בחוקי חמורבי הבבליים, סעיף 129, נאמר: "כי תימצא אשת איש שוכבת עם איש זר, ייעקדו שניהם ויושלכו למים. אם יבקש בעל האישה לחמול על אשתו, גם הנואף יוחן". בחוקי אשור, סעיף 15 נאמר: "כי ימצא איש עם אשתו איש זר, מות יומתו שניהם. אם יוציא האיש את אשתו לחופשי, גם הנואף יצא חופשי". העיקרון המונח ביסוד החוקים האלה הוא שהאישה שייכת לבעלה. הוא הקובע. ברצונו תומת וברצונו תחיה. האישה היא חפץ חי של הבעל. לעומת זאת, אנחנו קוראים בספר דברים (כב, כב): "כִּי יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם אִשָּׁה בְעֻלַת בַּעַל וּמֵתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם, הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִם הָאִשָּׁה וְהָאִשָּׁה. וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל". כאן אין לבעל כל פתחון פה. הוא יכול להצטער או להתאבל, אך אין לו שום רשות להתערב בהליך המשפטי. היא איננה חפץ של הבעל, ולא הוא חונן אותה.
בתחילת ספר בראשית, המרבה לעסוק ביחסי אנוש - גברים, נשים, אבות, אימהות ובנים, אנחנו קוראים: "וַיִּבְרָא אֱלֹקים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א, כז). הווה אומר: יש זכר ויש נקבה ושניהם נבראו בצלם אלוקים, שניהם יצורים אנושיים השווים בערכם. האישה היא אישיות בפני עצמה, היא אחראית למעשיה בפני אלוקים ואדם. היא שייכת לבעלה ממש כשם שהוא שייך לה. בזה פותח ספר בראשית את תולדות האדם.


מה הפסול במתירנות?

תשובה: החברה בת זמננו, במתירנותה בשטח המוסר ובחשיפת האישה, יוצרת פיתויים וגירויים שונים המהווים מכשול לשאיפת היהדות לשלמות המשפחה וטוהר חייה. פיתויים אלה מביאים להרס משפחות רבות, ורבים האומללים הסובלים מכך, הן מבוגרים והן ילדים.
היהדות מחייבת את האישה בצניעות יתרה משום שיופיה גדול יותר משל הגבר והשפעתו רבה יותר על הסביבה. אם כן, הכסות נועדה לשמר את אצילותה, עדינותה וייחודה של האישה, בשונה מן האיש. אמרו חז"ל: "אין לך יפה מן הצניעות" (תנחומא, כי תישא, לא).
הצניעות ובפרט צניעות האישה, היא נדבך חשוב בחומת היהדות. צניעות האישה בלבושה, מטרתה לשמור על טוהר המוסר בשטח האישות ועל שלמות המשפחה. חיי אישות מותרים לפי התורה רק במסגרת הנישואין. החברה המתירנית והליברלית בימינו בזה להגבלה זו, ותוצאות הבוז והלעג הללו הן התערערות מוסד המשפחה והתערערות המוסר בחברה באופן כללי.
"שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹפִי " (משלי לא, ל) - האם היהדות מגנה את היופי?
תשובה: חכמי ישראל בכל הדורות הרבו להדגיש את חשיבותו של היופי, אולם נמנעו מלהפכו למושא פולחן כפי שעשו היוונים. נאמר בגמרא: "שלושה מרחיבים דעתו של אדם: אישה נאה, דירה נאה וכלים נאים" (ברכות נז). היופי משמש כלי שרת להרחבת הדעת, אך אוי לו למי שיקריב את הדעת על מזבח היופי.
"וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" (בראשית ג, טז), האין כאן צידוק לשתלטנות הגבר?
תשובה: לא צידוק ולא עידוד לגבר להשתלט יש כאן, אלא מדובר בתכונות הגבר והאישה בתחום היחסים שבינו לבינה. בתלמוד נאמר: "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ', מלמד שהאישה משתוקקת אל בעלה בשעה שיוצא לדרך. 'והוא ימשול בך', מלמד שהאישה תובעת בלב והאיש תובע בפה. זו היא מידה טובה בנשים" (עירובין ק, ב). מצד כבודה של האישה ראוי לתת לבעל ליזום; בדרך רמז היא יכולה תמיד לעזור לו. מובן שהוראה זו נובעת מגדרי הצניעות ונגזרת מחשיבות כבודה של האישה.
חז"ל לימדונו, שיש בכך גם משום ביטוי לצורך הנפשי הנשי להישען על הגבר, וחלילה לנו להבין זאת כשלטון ותקיפות של הגבר על אישתו ועל בני ביתו.
האם מתייחסים לאישה כאל חפץ?
תשובה: "משל לאדם שאבדה לו אבדה, מי חוזר על מי? בעל האבדה מחזר על אבדתו" (קידושין ב, ב). האישה היא אבדה של הגבר. כיצד? בספר בראשית מסופר שהיא נוצרה מאיבר שנלקח מגופו של הגבר - "וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו" (בראשית ב, כא). אם כן, מטבע ברייתה היא חלק ממנו, ומטבע ברייתו הוא חש שחלק ממנו אינו נמצא אצלו והוא שואף למצוא אותו ולהחזירו אליו.
הציטוט ממסכת קידושין הוא תשובת חז"ל לשאלה מדוע לא נאמר "כי תיקח אישה איש", שנשאלה לעיל. חז"ל מדמים את חיפוש הגבר אחר בת זוגו לחיפוש אבדה, כדי להדגיש את הקשר הטמיר שקיים בין נשמותיהם של בני זוג טרם היפגשם, שהרי הם היו שייכים בעבר. מאז איבד אדם הראשון את צלעו וקיבלה בחזרה כאשתו, "מאבד" כל גבר עלי אדמות את בת זוגו ומחפש אחריה, עד שהם מתאחדים בקשר הנישואין.

מדוע שם המשפחה נקבע לפי האב?

תשובה: שם המשפחה אינו מנהג יהודי דווקא, והראיה היא, שכך נוהג רוב העולם. אין לשם המשפחה כל משמעות הלכתית ביהדות.
ההשתייכות הקבוצתית לשבט, לשם קביעת נחלה, או למעמד הכהונה והלווייה נקבעת בתורה לפי האב ("לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם ". במדבר א, ב; ועוד). לעומת זאת, המהות הפנימית של האדם, הקשר היסודי שלו אל עמו, נקבע לפי האם ("הוולד כמותה" משנה, קידושין ג, יב). מי שנולד לאם יהודייה אף שהאב גוי גמור - יהודי הוא. גם בדיני פדיון הבן הבכור - האם קובעת: אם הבן הוא ראשון לאמו, הוא הבכור, מבלי להתחשב בצאצאיו האחרים של האב.
האם אין בחליצה ובייבום משום ביזיון לאישה?
תשובה: אין בכך כל ביזיון. מדובר בזכות רוחנית של אדם שהיה נשוי ונפטר ללא ילדים; במקרה כזה חייב אחיו לשאת את אשת הנפטר ולהוליד ממנה ילדים כדי להנציח את שם המת. המצווה הזאת נקראת 'ייבום'. אין המצווה תקפה אם השאיר האב אחריו ולד חי. המצווה חלה על אחים מן האב בלבד.
"כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר, יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ. וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת, וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל. וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ, וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ... וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו... וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו, וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו ".
(דברים כה, ה-ט)
אם אחי המת מסרב לשאת את האלמנה, הוא חייב לעבור 'חליצה', שבה האלמנה חולצת את נעלו מעל רגלו. חליצת הנעל מסמלת את העובדה שהוא ניתק את עצמו מקיום מצוות התורה. לאחר מכן, יורקת האלמנה לפני החולץ על הארץ, לא בפניו ממש, כדי להביע את הבוז כלפי מי שמסרב להקים שם לאחיו. יש בכך משום ביזיון לגבר ולא לאישה. אם האח עקר או שהאלמנה עקרה, אין מייבמים ואין חולצים, שהרי מטרת הייבום היא להקים זרע לאח המת. אחי המת (היבם) אינו מייבם ואינו חולץ עד שעוברים 90 יום מיום מות אחיו, לוודא שאין האלמנה (היבמה) בהיריון.
הדעות חלוקות בתלמוד איזו מצווה עדיפה, מצוות ייבום או מצוות חליצה. אצל האשכנזים נקבע להלכה שמצוות החליצה עדיפה. כמה מעדות המזרח היו נוהגות לקיים מצוות ייבום. הרבנות הראשית במדינת ישראל קבעה כי אין מייבמים כלל ועל כן יש לחלוץ.
את מצוות החליצה ניתן להסביר בצורה מטפיזית - הסיפור שלהלן ממחיש את הצורך של נשמת הנפטר בקיום המצווה:
אברהם סטאבסקי היה בחור מפולין חבר תנועת ז'בוטינסקי, אשר הואשם בשנת תרצ"ג ברצח חיים ארלוזורוב בחוף ימה של ת"א. הוא עמד בצל הגרדום עד שהוכחה חפותו. ...
שנים אחדות לאחר מותו של סטאבסקי (הוא נהרג מפגיעת 'התותח הקדוש' ברדתו מעל ספינת 'אלטלנה'), ורבי אריה (הרב אריה לוין, רב אסירי המחתרות) רואה בחלומו והנה אברהם עומד לפניו כולו לבוש תכריכי בוץ לבנים, והוא מתחנן ומשמיע דברים קשים כגידים גם יחד: "רבי אריה, וכי אתה תעמוד מנגד ותחשה? חלילה לך... דע לך, רבי אריה, כי אח לי שנותר אחרי בחיים, והנה אשתי, זו לא זכיתי להוליד ממנה בנים או בנות, עומדת להינשא והיא אפילו חליצה לא קבלה מאחי - יבמה. קומה רבי ומורי ועשה מעשה... מצא נא את אשתי, מצא נא את אחי והסדר שתקבל ממנו חליצה ורק לאחר מכן תינשא לאחר. לא אדע מנוחה כל עוד לא ייעשה הדבר".
... לא יצאו שבועות מרובים וחלומו של רבי אריה חזר ונשנה. ושוב רואה ר' אריה בחלומו את אברהם סטאבסקי עומד לפניו בתכריכיו הלבנים ושוב הוא מתחנן לפניו שיצילו בעולם האמת ואת אשתו ואחיו בעולם הזה... "הנני מתהפך בקברי מצד אל צד ואינני נח על משכבי", התחנן המת.
החליט הרב לשגר אגרת לעו"ד שמואל תמיר (כצנלסון) מקורבם של בני משפחת סטאבסקי. באגרתו גולל הרב כל אותו סיפור ואף הוסיף: "ייתכן וכל החלום הנו מעין דברים בטלים, ייתכן שאין לסטאבסקי אח כלל, ייתכן שהאלמנה אינה עומדת להינשא, ואילו אני רק מהרהורי לבי כותב לך ואתה כהבנתך תעשה".
מה הופתע הרב כאשר עו"ד תמיר הודיעו כי אכן, נכון הדבר שהאלמנה גב' ברונקה, נמצאת בארצות הברית ואכן היא עומדת להינשא שם.
זמן קצר לאחר מכן, חזר ובא החלום בשלישית. ושוב משגר ר' אריה אגרת לשמואל תמיר והוא כותב לו:
"...ועתה ידידי אהובי אשיחה את צערי וירווח לי, כאשר זו הפעם השלישית, בשביעי של פסח אחר חצות הלילה, נרדמתי וראיתי בחלומי את הקדוש אברהם סטאבסקי ז"ל מוסר לי מכתב חתום בחותם של שעווה ומבקש ממני לפתוח ולקרוא. אמרתי לו שהיום חג ואסור לקרוע. ואמר לי שזה פיקוח נפש, ואמרתי ובקשתי ממנו שיגיד לי בעל פה, ושאל ממני אם מותר לבכות בחג? אמרתי לו בטח שאסור, אדרבה, מצווה לשמוח בחג. לקח המכתב מהשולחן וקרא. וחזר עוד ושאל: חליצה מותר לעשות ביום טוב? אמרתי לו כי אסור. ושאל ממני: בערב מותר לעשות כי ירט הדרך? והשבתי כי על זה אני צריך לעיין בספר...
מה אומר לך ידידי? הנני כל כך נבוך, אולי לא יצאתי ידי חובתי שלא ביקרתי את הוריו. ישתדלו באיזה אופן שאשתו האלמנה תחלוץ לאחיו של הקדוש, כי מלבד שהיא עגונה מלהתחתן עד תחלוץ, והמכשלה גדולה מאוד, אלא גם להמנוח הקדוש ז"ל לא נעים מאוד, כמובא בספרים הקדושים שהיא אגודה לו".
... סוף דבר שהכל הוסדר כדת וכדין. האישה חזרה לזמן קצר ארצה, קיבלה חליצה ורק לאחר מכן חזרה לארצות הברית ונישאה.
(ש' רז, איש צדיק היה - מסכת חייו של רבי אריה לוין, ירושלים תשמ"ג, עמ' 223-221)
מדוע אישה נקראת 'טמאה' בעת שהיא נידה?
תשובה: המילה 'טומאה' באה מלשון אטימות, ואין היא לשון גנאי. טומאת הנידה נובעת משום אובדן זמני של הסגולה הרוחנית הטמונה ביצירת חיים חדשים, בביטול זמני של כוח החיות וההולדה. אז יורדת האישה ממדרגתה הרוחנית ונחשבת טמאה עד שחוזרת למצב הטהרה שבו טמון כוח החיים. היא קרויה טמאה בעת נידתה, משום שנעקר ממנה פוטנציאל ההולדה והמשך החיים. ביטול הרוחני הנו טומאה (ראה מהר"ל, חידושי אגדות ג', עמ' נ"ו).
העתיד הנצחי של העם היהודי הופקד בידי האישה. באופן תאורטי, גם אילולי היו גברים יהודיים, היה העם היהודי יכול להמשיך להתקיים באמצעות הנשים. אבל אילולי היו נשים, היה העם היהודי נעלם. הלאום היהודי נקבע על ידי האם. אם כך, נדרשת ממנה ההיטהרות וההתקדשות שהיא צריכה לתפקידה הגדול - שמירת הנצח של העם היהודי.
הרב פרופ' נחום לאם
"למרבה הצער, מצויים הרבה מבני עמנו המזהים את דיני התורה עם אותן תרבויות עתיקות ופרימיטיביות. דבר זה נובע מחוסר בקיאותם של אנשים אלה בחוקי היהדות והמסורת שלה, ושעל כן אינם מסוגלים להשקיף על טהרת המשפחה היהודית מתוך פרספקטיבה רחבה יותר וידיעת הנושא. בלבול טרמינולוגי אף הוא נושא במידה לא קטנה באחריות לסילוף האומלל הזה במשמעויותיהן של המצוות וכוונותיהן הפנימיות. 'טהרה' ו'טומאה' ושמות התואר הנגזרים מהם: 'טהור' ו'טמא' - הטעות הסמאנטית החמורה הרובצת לפתחם של מושגים אלה מרובה, וחוסר ההבנה למשמעותם המדויקת מקנה להם, בעיני רבים, תוכן מסתורי ומבהיל, כאילו שוכנת רוח טומאה באישה הנידה ושיש לגרשה משם על ידי קסמים מאגיים.
... המושגים 'טומאה' ו'טהרה' מציינים קטגוריות הלכתיות או חוקתיות גרידא. הם באים רק לרמוז לחוקי התנהגות מחייבים בכל מקרה ומקרה.
... טעות נוספת ... ביחס לאופיה של טהרת המשפחה, שגרמה לערעור שמירתה מקרב יהודים רבים ... היא תוצאה של תרגום מסולף; והיא לא פחות מאשר טרגדיה סמאנטית שהפכה לרעה חולה. המושגים 'טהרה' ו'טומאה' הוגדרו כ'נקיות' או 'חוסר נקיות'. אין אפוא כל פלא בדבר שצעירים רבים שחונכו על ברכי הטכנולוגיה המודרנית דוחים את כל הוויית טהרת המשפחה. ברור, כי בדור זה של הישגים מרשימים כל כך בהיגיינה ובסניטאציה, אין הם רואים צורך לקיים הוראות פולחניות עתיקות כדי לשמור על ניקיון גופם.
ייאמרו אם כן הדברים בצורה החלטית וחד משמעית: אין טהרת המשפחה מהווה תהליך הייגייני. 'אין הטומאה טיט או צואה שתועבר במים, אלא גזירת כתוב הוא והדבר תלוי בכוונת הלב'. שמירת הגוף, ניקיונו ובריאותו היא מצווה נכבדה ביהדות, אך היא מצווה לעצמה ונפרדת משאר החוקים. אין אפוא לערבבה, כפי שעושים אנשים שלא ביודעין, בטעמיהן של מצוות אחרות".
(מתוך: אל המקורות - אוצר מאמרי מחשבה, ספר ראשון, בני ברק תשמ"ב, עמ' 252-251)
נכון, חוקי הטהרה הם בני למעלה מ-3,000 שנה ודווקא בשל כך הם מדהימים – יעילותם עמדה במבחן ההיסטוריה. אין זה משנה לפני כמה זמן הם ניתנו, די בכך שהם גורמים לאושר ולהרמוניה.



ד"ר סטופס, רופאה לא-יהודייה, כתבה מחקר על חיי נישואין בשם ,Married Love ובו נאמר:
"שמעתי על חוקי הדת היהודית, זה החוק המתקדם ביותר בעולם בשטח זה, ואלו שסידרו את חייהם לפי חוקים אלו מאושרים".
(רחל נריה, מול מבוכת המתירנות, הוצאת ספרית בית-אל, תשמ"ט, עמ' 202)
הלכות טהרת המשפחה משפיעות לטובה על בריאות האישה. הגם שתורת ישראל איננה ספר רפואה, והמצוות אינן בהכרח דיאטת בריאות לאדם, מפליא להיווכח עד כמה הפיזיולוגיה והרפואה המודרנית של ימינו, כאשר הן מסבירות את ההלכות ונותנות להן ממד מדעי, הן מסכימות שדרך ההלכה היא הדרך הנכונה.
הרבנית רחל נריה (עוסקת בפעילות ציבורית וחינוכית ענפה במגזר הדתי-לאומי)
"ד"ר שיק מווינה (חוקר שהתפרסם בזכות המבחן לדיפתריה) היה הראשון שהרצה, ב-1920, על הנושא "ארס הנידות - המנוטוכסין", ואחריו חקר ואישר את הדבר פרופ' מאכט מבלטימור. חוקרים אלה גילו כי דם האישה מכיל בימי נידותה רעל מסוים, אשר ייתכן שהוא עלול להזיק לגבר ולעובר (עי' רמב"ן, ויקרא, יח, יט). מקובל לחשוב שרעל זה משפיע גם על חומרים בעלי תכונות תסיסה כגון עיסת שמרים, יינות, תעשיית בשמים וכו'.
המדע המודרני הכיר בסכנה הנשקפת לגברים הבאים במגע עם נשים נידות (נוסף על החשש להתפתחות דלקת השופכה). הפרשתן מכילה יסודות דמיים, חלקיקים הרוסים של קרום הרחם, רירית וכן מינים שונים של חיידקים. במקרה של פצע פתוח, עלולים חיידקים אלה לגרום זיהום".
("מחקר השוואתי על הפרייה והרבייה של האדם", מאת קלילן פורד, מכללת ייל 1964. התרגום העברי יצא ע"י המדור לחינוך ובריאות של מרכז קופת חולים. מתוך: ר' נריה, מול מבוכת המתירנות, הוצאת ספרית בית-אל, תשמ"ט, עמ' 201-200)
פרופ' יורם דיאמנט (מבית החולים 'ביקור חולים' בירושלים)
"במימי הווסת יש סביבה פחות חומצית (עלייה של P.H). אי לכך מנגנון ההגנה מפני חיידקים מוחלש".
(מכתב שנשלח אל 'המרכז הארצי למען טהרת המשפחה' בירושלים כמענה לשאלון שגרתי שהופץ בין הרופאים הגינקולוגיים. מתוך: איש ואישה שזכו, עמ' 51)
מחקרים של גינקולוגים מגלים בפנינו היבט נוסף ומעניין בנוגע לטהרת המשפחה - ישנן מחלות נשים שהן נדירות באופן יחסי אצל נשים יהודיות. חוקרים לא-יהודיים מצאו לתופעה זו את ההסבר, שההכנות לטבילה והטבילה עצמה מהוות גורמים היגייניים ממדרגה ראשונה, וזה גורם שמחלות אלו (למשל סרטן צוואר הרחם) נדירות אצל נשים יהודיות השומרות על טהרת המשפחה.
ד"ר ברנרד שפירא (רופא נשים)
"מקובל אצל מומחים למחלות נשים כי מחלת סרטן צוואר הרחם, המצויה אצל עמים תרבותיים ולא-תרבותיים, נדירה אצל נשים יהודיות השומרות את דיני הטהרה".
(ר' נריה, מול מבוכת המתירנות, הוצאת ספרית בית-אל, תשמ"ט, עמ' 201)
ד"ר אלי שוסהיים (כירורג בבית החולים 'שערי צדק')
"הרפואה מצביעה על העובדה הסטטיסטית הידועה והמפורסמת שסרטן צוואר הרחם, שהיה עד לפני עשרות שנים הנגע הממאיר השכיח ביותר אצל נשים לא-יהודיות בעולם כולו, כמעט ולא היה מוכר אצל נשים יהודיות. שכיחות המחלה ביניהן הייתה נמוכה ביותר וזאת בכל פזורות הגולה היהודית, ללא קשר לארץ מוצא, עדה וכו'.
למרבה הפלא והכאב דווקא בשנים האחרונות חלה עלייה מדאיגה בשכיחות סרטן צוואר הרחם אצל נשים יהודיות. חוקרי הסרטן בימינו, שהם תמימי דעים שמחלת סרטן צוואר הרחם יש לה קשר ישיר עם [קשרי] אישות, מסבירים את סיבת השכיחות הנמוכה ביותר של המחלה אצל נשים יהודיות, שהייתה קיימת עד לפני כמה עשרות שנים, בצורה הייחודית של קיום [קשרי] אישות תוך הפסקות, הקיימת אך ורק בעם היהודי. אורח חיים זה היה עד לפני עשרות שנים מובן מאליו אצל כל נשי ישראל בכל קצוות תבל, כמעט ללא יוצאות מהכלל, גם בין נשים שלא הקפידו במיוחד על קיום שאר מצוות היהדות. חוקרי הסרטן מציינים, שאי הקפדה על היחסים בין בני הזוג לפי מסורת ישראל בעשרות השנים האחרונות, וכן המתירנות המשתוללת בתקופתנו, מסבירות את אבדן ה"חיסון" הידוע של נשים יהודיות בפני מחלה נוראה זו ואת עליית שכיחותה מדי שנה בשנה.
(מתוך: איש ואישה שזכו, עמ' 19)
יש גם יתרונות פסיכולוגיים בשמירה על חוקי הטהרה. כשם שקיימת התאמה בין הנחיות היהדות לפיזיולוגיה של האישה והגבר לגבי יחסי אישות, כך קיימת התאמה בין דינים אלו לפסיכולוגיה של האדם.
ד"ר אלי שוסהיים (כירורג בבית החולים 'שערי צדק')

"תקופה של כמעט שבועיים בחודש תשפיע לטובה על הקשר ביניהם? גישה פשטנית תסיק שהתנהגות כזו בין בני הזוג היא פתח לפירוד ולהתרופפות הקשר ההדדי ביניהם, אך במציאות הדברים אינם מתרחשים כך.
מדוע? יחד עם גדולתו של האדם ותכונותיו הנעלות בהיותו היצור המושלם ביותר עלי אדמות, הוא סובל גם מחולשות ותכונות שליליות. אחת התכונות הללו היא אי היכולת להפיק הנאה וסיפוק באופן מתמיד מהנאות שגרתיות, ואפילו יהיו אלו הדברים או הפעולות האהובים עליו ביותר. ברגע שהנאה כל שהיא הופכת לשגרתית, היא מאבדת את כושרה ליהנות ... ואז האדם מאבד את עניינו בה ואפילו סולד ממנה.
תכונה שלילית זו, או חולשה זו של האדם, תוארה כבר על ידי אחד התנאים המוכרים ביותר, רבי מאיר, האומר: "מפני מה אמרה תורה נידה לשבעה? מפני שרגיל בה וקץ בה" (רש"י מפרש: מאוסה עליו). אמרה תורה תהא אסורה שבעה ימים כדי שתהא חביבה על בעלה כבשעת כניסתה לחופה". התנא רבי מאיר הגדיר במדויק את החולשה הפסיכולוגית של היצור האנושי והוא מתאר מה היה קורה אילו לא הייתה התורה אוסרת הימנעות ... מקרבה ... לפרק זמן מסוים של המחזור. במקרה זה היו הופכים [הקשרים] לדבר שגרתי, ועקב כך היה האדם מאבד את עניינו בהם וסולד מהם. לפי רבי מאיר, ההימנעות התקופתית ... לא רק שאינה גורמת לזוג לאבד את ההנאה ..., אלא פסק זמן זה נותן להם יכולת ואפשרות לשחזר מדי חודש את המומנט החד פעמי והיפה ביותר של כל החיים - ליל הכלולות. היהדות מעניקה באופן מעשי אפשרות, לשחזר את ההרגשות והתחושות הנשגבות ממומנט נעלה זה מדי חודש בחודשו, כעין ירח דבש בזעיר אנפין, שניתן לחדשו במשך כל שנות הנישואין באופן מחזורי. מהמאמר של רבי מאיר ניתן לחוש כיצד תורת ישראל התחשבה בתכונות הנפשיות של האדם והעניקה לו נוסחה שהנוהג על פיה אינו נותן לשגרה לחדור ליחסים בינו לבין בן זוגו. וכך, גם השעמום, שהוא גורם הרסני ביותר למסגרת המשפחה, אין לו דריסת רגל במשפחה היהודית".
(מתוך: איש ואישה שזכו, עמ' 20)


חלק ג

מעמד האישה בחברה הכללית
מעמד האישה בחברה הכללית 75
יעל גנור וד"ר סורל קאהן (מחקר מכון הנרייטה סאלד - המכון הארצי למחקר במדעי ההתנהגות) 77
הדרישה השרירותית לשוויון 78
פרופ' אליס שלווי (יו"ר שדולת הנשים) 78
פרופ' דבורה טאנן (מומחית להבדלי סגנון בשיח שבין המינים, אוניברסיטת ג'ורג'טאון) 80
הרבנית רחל נריה (עוסקת בפעילות ציבורית וחינוכית ענפה במגזר הדתי-לאומי) 80
טומי לפיד 81
מירוץ האישה העובדת 82
התוצאות - מחלת האישה המודרנית 82
פרופ' אלן רובינוב (מנהל היחידה לראומטולוגיה בבית החולים 'הדסה עין כרם') 83
יורם בק (משורר והיסטוריון) 84
דעות קדומות וסטריאוטיפים 84
דמות האישה בספרי הלימוד 85
"טיפשות, חלשות אופי, חולניות, פחדניות" 85
אלימות נ(ח)שים?? 86
הדה בושס (עיתונאית) 88
נשים בפוליטיקה 88
אפליה במערכת הכלכלית 89
אמונה אלון (יועצת ראש הממשלה למעמד האישה) 89
דפוסי העבודה של נשים בישראל 90
נשים במשרדי הממשלה 90
סגן שר החוץ אלי דיין 91
ד"ר כרמל שלו (מומחית ישראלית בזכויות הנשים) 91
נשים באקדמיה 91
מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה 1988 93
דו"ח המכון הישראלי למחקר כלכלי וחברתי 93
מנתוני מחלקת המחקר של הביטוח הלאומי 94
עפרה פרידמן (יו"ר נעמ""ת) 94
פגיעה וניצול 95
ד"ר דיאנה לוצאטו מאוניברסיטת תל אביב 96
הטרדה והשפלה 96
פרסומים המנצלים את גוף האישה 97
עו"ד עופרה פרידמן (יו"ר האגף למעמד האישה בנעמ"ת) 97
נשים מוכות 97
אלימות נגד נשים בכל שכבות האוכלוסיה - פרשת הפרופ' עדי צמח 98
רונית לב ארי (קרימינולוגית, יו"ר המחלקה למניעת אלימות במשפחה בנעמ"ת) 98
חבר הכנסת שאול יהלום (סיעת המפד"ל) 99

השאלה 'האם מעמד האישה ביהדות טוב או רע?' אינה השאלה הנכונה. השאלה שבאמת צריכה להישאל, והיא הרלוונטית לנשות ישראל ולמעשה המעניינת והחשובה להן, היא 'מהו היחס לאישה ביהדות, למול היחס שמקבלת האישה בחברה המערבית בכלל ובחברה הישראלית בפרט?'. היחס לאישה בחברה הכללית - האם הוא עונה על ציפיות הנשים, האם הוא מתחרה ביחס היהדות לאישה

מהו יחס? מה ההבדל בינו לבין מעמד? ובכן, המעמד נמדד בכלים רשמיים - גובה המשכורת, תנאים כלכליים, הגנה בחוק ועוד כהנה וכהנה. האמנציפציה באירופה במאה ה-19, למשל, ממחישה את המרחק ואת השוני שבין השניים. האמנציפציה ניסתה להשוות את מעמד היהודים למעמדם של גויי הסביבה בתחומים שונים, ואכן מבחינה חוקית קיבלו היהודים זכויות שלא היו להם עד לאותה תקופה. אולם, האם בעקבות ההתקדמות התחוקתית השתנה גם יחס האוכלוסייה כלפי המיעוט היהודי?
היחס הוא ביטוי לתפיסת חיים, והוא נבחן בדרכי התנהגות, בדרכי חשיבה, במחוות שבין אדם לחברו. הבה נבחן את היחס לאישה בחברה הכללית, על היבטיו השונים, כפי שבא לידי ביטוי בעשורים האחרונים.
יעל גנור וד"ר סורל קאהן (מחקר מכון הנרייטה סאלד - המכון הארצי למחקר במדעי ההתנהגות)
"הדעה שרווחה עד המאה ה-20 ייחסה לגברים עליונות ברורה על נשים בתחום האינטליגנציה. בימי הביניים, למשל, עדיין רווחה גישתו של אריסטו, שהנשיות היא מעין עיוות של טבע האדם. מאוחר יותר (סוף המאה ה-19) גרסו שעקב מהלך התפתחות אבולוציוני שונה, קיים אצל נשים חסר בתחום החשיבה המופשטת (Illinois, 1978 .Sherman J., Sex Related Cognitive Differences,). כיוון שלצורך גידול ילדים לא נדרשו, לדעת חוקרי המאה ה-19, כישורים אינטלקטואליים, תכונות אלה לא התפתחו אצל נשים. ... חשיבה מעין זו שררה גם בראשית המאה הנוכחית. נשים נתפסו כדומות לילדים. ההתפתחות האיטית יותר של בנים הוסברה בכך שכיוון שהגבר מובחן ומפותח יותר אבולוציונית, נדרש לו זמן רב יותר להתפתחות (Burt C. & Moore R.C., The Mental Differences Between The Sexes, Journal of Experimental Pedagogy, 1, 355-388)".
(מתוך י' גנור וד"ר י' קאהן, הבדלים בין המינים ביכולות קוגניטיביות בקרב ילדים, מכון הנרייטה סאלד - המכון הארצי למחקר במדעי ההתנהגות, ירושלים תשנ"א, עמ' 5)
למול גישה מתנשאת והפכפכה זו של החברה המערבית, עומדת גישת היהדות יציבה ואיתנה. היהדות לא שינתה גישה לנשים במשך ההיסטוריה. יהיו שיטענו שכאן מקור הבעיה ושיש להתקדם עם הזמן, אולם דווקא לאור האמור לעיל, בולט היתרון של יחס היהדות לנשים - יחס מכבד המכיר בשוני. הגורסים שיחס של נחיתות הנשים לעומת הגברים מאפיין את היהדות אינו אלא טועה, שכן, למן שחר הבריאה ועד סוף כל הדורות, אישה וגבר הם בעלי מהות בלתי משתנה ובעלי תפקיד בעולם, ומובן שאין מקום להיאחז ברעיונות אבולוציוניים של התפתחות והתקדמות לקראת עתיד עלום. היהדות מכירה ביכולתה האינטלקטואלית של האישה והראיה לכך היא מציאותן של נביאות בעם ישראל.
החברה המערבית החריבה כמעט כליל את מוסד המשפחה והבית. את גידול הילדים נהוג לראות היום כמעמסה. הייפלא אפוא שכאשר טוענים שלשם כך נועדה האישה, מצטייר תפקידה כקודר ולא מכובד? חברה זו, הבנויה על עיקרון האנוכיות, דומה לאותה נקבת 'גמל שלמה', שכאשר סיימה להפיק מהזכר את מבוקשה היא אוכלת את ראשו. האגואיזם הגיע למדרגה כזו שהאדם פוגע בעצמו, למען עצמו כביכול; עד כדי כך שהוא מוכן להתעלם מילדיו, עצמו ובשרו, ובלבד שחירותו האישית תישמר. כך הפכו הבית והילדים למעמסה, כאשר העיקר הוא הקידום האישי או הקריירה. אפשר להפקיר את הילדים למטפלות, לבית הספר, לחוגים ולהשפעת הטלוויזיה. העיקר שהילדים לא יפריעו. גם מבנה הבית מעיד על הכוונה שעומדת מאחוריו - יחידת ההורים נפרדת, והילדים – עם עצמם. לכאורה כל זה בשם חופש לילדים, אבל למעשה המניע הוא האגואיזם של ההורים.
תפקידיה העיקריים של האישה ביהדות הם שניים: הנהגת הבית וגידול הילדים. הבית היהודי הוא מקור הקדושה של העם היהודי; שם נוצר הכול. על הבית הזה, שצריך להישמר במלוא טהרתו, מופקדת האישה, והדבר דורש הרבה לב, הרבה רגישות והרבה השקעה. נדרשת 'עבודה במשרה מלאה'.


האישה היא פנימיות הבית

"אמר רבי יוסי: 'מימיי לא קריתי לאשתי אשתי ... אלא לאשתי ביתי' ".
(שבת קיח, ב)
נשים רוצות קריירה, והן אף זכאיות לכך. אולם, הבה וננסה להאיר את הדברים באור שונה מעט מן המקובל: נניח שהפנטגון באמריקה רוצה לפתח תכנה מיוחדת למחשב-על שיפקח וירכז את כל תכניות הביטחון של ארה"ב בעולם. מי שרוצה להיות חלק מן הפרוייקט צריך להשקיע עשר שנות לימוד ואחר כך להתמודד עם מאות המועמדים האחרים לתפקיד. כל כמה שתפקיד זה נשמע מרתק וחשוב, האישה קיבלה תפקיד שהוא חשוב לאין ערוך. בידיה מופקד תינוק שהתחכום שבמוחו עולה עשרת מונים על כל המחשבים שבעולם. מדוע קשה לנו לראות בצורה ברורה כזו את פני הדברים?
המקום שבו מונח מרכז הכובד הוא החשוב. ישנן נשים שיכולות לעבוד בחוץ שמונה שעות ביום, ולדעת שהבית במרכז חייהן והכול סובב סביב מילוי תפקידיהן בבית ובמשפחה.
הדרישה השרירותית לשוויון
פרופ' אליס שלווי (יו"ר שדולת הנשים)
"לא ניתן למפלגות הדתיות לשלוט על גופה של האישה ופוריותה ולהפכה למכונה להולדת ילדים, תוך התעלמות מזכויותיה ומרצונותיה".
("מעריב", 6.6.96)
"'לא ניתן לחרדים לכסות את הנשים בישראל ברעלות', מצהירות חברות שדולת הנשים".
("ידיעות אחרונות", 20.6.96)
מסופר בגמרא על אנשי סדום, שהייתה להם מיטה שבה היו משכיבים אורחים. אדם ארוך - קיצרוהו, קצר - מתחוהו, כאילו היו אומרים: "אצלנו כל האורחים שווים, וכולם מקבלים מיטות שוות בגודלן' (סנהדרין קט, ב). מה משמעות הדברים? המדרש אומר, כי שוויון פירושו שתהיה המיטה מתאימה למידת האיש. אוי לנו משוויון שפירושו התאמת האיש למידות מיטה.
השוויון משמעו זכויות שוות, כבוד שווה, אבל בהתאם לטבעו של כל יצור. המדרש על מיטת סדום מלמד כי אם יוטלו על שני הצדדים חובות זהות, זכויות זהות ואורחות חיים זהים, יגיעו שני הצדדים לידי התמוטטות וקריסה. נשים נאבקות לשוויון זכויותיהן, אך ללא הצלחה. ככל שהמאבק נמשך, בולט יותר ויותר הכישלון שלו, אי הצלחתו. מדוע? משום שהמאבק מתמקד בזהות זכויות. קיים הבדל בין זהות זכויות לבין שוויון זכויות. השוויון הוא דבר חשוב, ואין ביהדות כל התנגדות לכך, כל עוד הוא מתחשב בזכויותיו של כל פרט. זהות פירושה העתקה גורפת של מאפיינים ותכונות מפרט אחד לפרט אחר, אך כאשר היא אינה מתאימה היא עשויה להיות דבר שלילי.
הפמיניזם, הגם שדִגלו שוויון, עלול לדחוף את חסידותיו למעשים שאינם שוויוניים ואינם אובייקטיביים בעליל. מה שכן, מעשים אלו הם נגד גברים. האם שוויון הוא המטרה או עצם המלחמה?

שיעורים במבוא להעדפה

תאולוגית ופילוסופית פמיניסטית ידועה בארצות הברית מתעמתת עם בוסטון קולג', קולג' ישועי שבו היא מלמדת יותר מ-30 שנה, משום שסירבה לקבל שני סטודנטים גברים, הנתמכים על ידי קרן שמרנית, לשיעוריה ב"מבוא לאתיקה פמיניסטית". מרי דיילי, בת 70, פרופסור עמית בקולג', המגדירה את עצמה רדיקלית, סירבה לקבל את השניים לכיתה בטענה כי נוכחותם תפריע לשיח הפמיניסטי של הסטודנטיות ותסיח את דעתן.
... 'בוסטון קולג עשה לי ולסטודנטיות שלי עוול כאשר התקפל בגלל לחץ ימני, שלל ממני את זכותי ללמד באורח חופשי, ושלל מהן את ההזדמנות ללמוד אתי', אמרה בראיון טלפוני, 'אני בוחרת לעמוד על שלי'.
שני הסטודנטים הגברים איימו להגיש תביעה נגד הקולג' בטענה שהם מופלים לרעה, לאחר שלדבריהם שילחה אותם דיילי מהכיתה בקוראה "אינכם רצויים כאן".
... בוסטון קולג' אמר כי בכוונתו לשמור על החוקים הפדרליים האוסרים על אפליה, חוקים שנועדו להבטיח ששני המינים ייהנו משוויון הזדמנויות בהשכלה הגבוהה. דובר בוסטון קולג', ג'ק דאן, אמר כי "דיילי מפרה את החוק הפדרלי ומפלה לרעה סטודנטים גברים". ... אך היא צוחקת למשמע הטענה שהיא שונאת גברים. בעצם, אמרה, כאשר החלה ללמד ב-1966 לימדה רק גברים, מכיוון שבוסטון קולג' היה פתוח לגברים בלבד. נשים התקבלו ללימודים רק ב-1970.
(פורסם במקור ב"גרדיאן", 28.2.99. "הארץ", 23.3.99)
אילו פיקאסו ואלברט איינשטיין היו מועמדים לפרס נובל בפיזיקה, אזי נעשה בכך עוול לאמן פיקאסו, והונצחה נחיתותו לעומת איינשטיין. פיקאסו אינו מסוגל להתמודד בפיזיקה עם איינשטיין, גם אם ילמד במקומות שלמד איינשטיין ויעבוד באותן מעבדות. העמדת פיקאסו במצב כזה היא בבחינת לעג לרש. ייתכן שהוא ינסה להפוך את המכשירים למכחולים, אך בפרס נובל בפיזיקה הוא לא יזכה. שוויון זכויות אמיתי, משמעו שהפיזיקאים יתחרו בינם לבין עצמם בלבד, וכן האמנים. הזהות מקומה רק בין הזהים, בעוד ששוויון אפשר לעשות בין כולם.
פרופ' דבורה טאנן (מומחית להבדלי סגנון בשיח שבין המינים, אוניברסיטת ג'ורג'טאון)
"העמדת הפנים כאילו הגברים והנשים זהים - פוגעת בשני הצדדים. היא פוגעת בנשים, משום שדרך ההתייחסות אל נשים מבוססת על נורמות של גברים. והיא פוגעת בגברים המדברים לתומם אל נשים כפי שהם מדברים אל גברים, ובאים במבוכה כשהמילים שלהם אינן משפיעות כפי שהיו מצפים שישפיעו, ואולי אף מעוררות כעס והתנגדות".
(פרופ' טאנן הייתה אורחת אוניברסיטת תל אביב בכינוס בין-לאומי בנושא 'פרגמטיקה ומשא ומתן'. " ידיעות אחרונות", 14.7.99)
הרבנית רחל נריה (עוסקת בפעילות ציבורית וחינוכית ענפה במגזר הדתי-לאומי)
"אשר למעמדה של האישה, השקפה אחת, המקובלת כשמרנית, רואה בבת, ראשית כל, את היצור הנשיי, האם והאישה, ורואה את עיקר תפקידה כאם ועקרת בית, שבזה באה אישיותה לידי ביטוי.
ההשקפה השנייה, הנקראת מודרנית, רואה באישה ראשית כל את האדם, השווה לגבר בכישוריו וביכולת פעילותו, לכן איננה מוצאת לנחוץ להבליט את הייחודי, את היסוד הנשיי, שבעיניה הוא אך ורק תוצאה של חינוך במשך דורות, ושל תדמית שנדבקה אל האישה. ... גישה שנייה זו רואה בראשונה גישה מקפחת, המצמצמת את מהותה ויכולתה של האישה; ורואה בדמיון לגבר, ובהשתתפות האישה בכל השטחים שבהם הגבר מתפקד, שוויון וקדמה.
כתוצאה מגישה זו מערכת הלימודים הכללית בבתי הספר עד לגמר התיכון הנה אחידה לבנים ולבנות, בעיקר בחינוך המעורב. על אף החלוקה למגמות וההשתדלות לתת לכל אחד את הכיוון האישי הרצוי לו, מערכת החינוך רואה לעצמה מטרה להכשיר את הצעיר והצעירה בעיקר לקראת מלחמת הקיום, ומשתדלת לתת להם כלים מתאימים להתמודדות. הסיסמה היא: 'מתן הזדמנויות שוות', ומבית הספר לאוניברסיטה אנחנו מעבירים את המסר של חינוך שוויוני לבן ולבת.
לאחרונה אף הוקמה ועדה למעמד האישה בחינוך, ולא אחת נשמעה שם הדעה שצריך לבטל את ספרי החינוך הקיימים, בהם מבוטאים הסטריאוטיפים של האישה כעקרת בית, ולהעמיד במקום זאת דמות אישה הפעילה בכל שטחי החברה. זאת מאחר ובדמות זו, של עקרת בית, יש משום פגיעה באישה.
... דעה זו מבטאת את השאיפה לשוויון בין האישה לגבר ואת ראיית המקצועות הגבריים כנכבדים וחשובים מן המקצועות המקובלים כנשיים. לפי זה האישה חשובה פחות בשעה שהיא עוסקת בעסקי הבית. מכאן גישת הפיחות שחל ביחס לעצם התפקיד של עקרת הבית והאם".
(רחל נריה, מול מבוכת המתירנות, הוצאת ספרית בית-אל, תשמ"ט, עמ' 103-102)
התרבות הכללית בישראל נוהה אחר התרבות המערבית, ובעיקר אחרי התרבות האמריקנית. ממנה היא שואבת ערכים וכן נורמות חשיבה והתנהגות. נהייה זו מרחיקה את העם היושב בציון ממקורותיו וגם אינה מקרבת אותו למחוז חפצו. למעשה, החברה בישראל נשארת קירחת מכאן ומכאן, שכן על אף הרצון וההתמדה, עדיין מפגרת החברה הישראלית אחר המערב, ובד בבד, היא רחוקה ומנוכרת לערכי היהדות.
כתוצאה ממצב זה, עדיין מצויים ושכיחים בחברה אותם סטריאוטיפים ותיקים, אותו חוסר שוויון ואפליה, ובעצמה לא פחותה. על אף אצטלת הקדמה והליברליות, האישה עדיין מופלית לרעה בצורה בולטת – דמות האישה משמשת כאמצעי לשיווק כלכלי בסרטים, בפרסומות ובכלי התקשורת; היא מופלית לרעה ברמת השכר במשק; אינה מיוצגת בכנסת לפי יחסה באוכלוסייה; הנשים מוצגות בספרות כפסיביות וכחלשות אופי מצד אחד, או כמכשפות קטלניות מן הצד השני; הן סובלות מהטרדות במקומות עבודה ובצבא.
"גם למשטר הסובייטי, שקם על עקרונות של מהפכה שוויונית, אין במה להתגאות. ב'פוליטבירו' אין אף אישה בעמדת כוח משמעותית".
("ידיעות אחרונות", 11.5.88)


טומי לפיד
העיתונאי טומי לפיד הביע את דעתו בעניין שוויון ואפליה מתקנת לטובת הנשים:"הרבה נבזויות נאמרות בשם הצדק הסוציאלי, ונכתבות יותר מדי שטויות. הצרה מתחילה מהרעיון שנחשב לאחד האידאלים הנשגבים של האנושות: השוויון. אנחנו משקרים כאשר מחנכים את הנוער לעיקרון שכל האנשים נולדו שווים. כל שחור המתקבל בארצות-הברית לאוניברסיטה וציוניו נמוכים, פוגע בלבן שלא מתקבל לאותה האוניברסיטה אף שציוניו גבוהים יותר. כל אישה המכהנת בישראל בדירקטוריון של חברה ציבורית רק בזכות 'המכסה הנשית', עושה זאת על חשבון גבר שיכולים להיות לו כישורים טובים יותר".
(לפיד יוסף (טומי), עוד אני מדבר, ירושלים 1998, עמ' 111)
המצב כיום עדיין כפי שהיה - נשים, אם אינן ממלאות את תפקידן הטבעי במשפחה, אינן מוצאות עצמן בשום מקום אחר.
מירוץ האישה העובדת
"שילוב בין אימהוּת לקריירה הוא אולי הנושא המדובר ביותר בקרב נשים דקה לפני שנות ה-2000. ... בהצצה למעון זאטוטים צפון תל אביבי (איזור גאוגרפי הנחשב לשוויוני יחסית) ב-1 בספטמבר, יכולת למצוא בו 32 אמהות נרגשות ואב אחד. ... שכשהילד קם בבוקר עם חום, ברוב רובם של המקרים תהיה זו האם שתתקשר לעבודה כדי להסביר למה היא לא מגיעה. רגשות האשם של בעלות הקריירה מתמשכים מעבר לשעה רבע לארבע אחר הצהרים, והוצאות עצומות כרוכות בתחליפי האם המסורתית, כמו מטפלת, עוזרת, פעוטון וכו'. התחושה הכללית היא, שהנשים אולי ניצחו בקרב על חזית העבודה, אבל רק בהנחה שאין להן ילדים.
הגידול המהיר במספר הנשים העובדות, והעובדים בכלל, בעשור האחרון מעמיד לפתחנו איום במשבר גידול ילדים. כך, לפחות, קבע באחרונה העיתון האנגלי 'סאנדיי טיימס' בכתבת תחקיר בנושא. שילוב בין קריירה וילדים מכתיב היום קשיים פיננסיים למיליוני זוגות, לאור ההוצאות ההולכות וגדלות של גידול ילדים, וגם לאור הקשיים האובייקטיביים שבעידן השוויון עדיין נופלים בחלקם הגדול על האמהות העובדות.
... הכתבה הנוכחית עושה שימוש במילים 'אם עובדת' ולא 'אב עובד', תוך התנצלות מראש לקומץ המדולדל של האבות הישראלים שנחשבים במשפחתם כ'אימא של הבית'. ברובן המוחלט של המשפחות הישראליות, האב - כגבר וכמפרנס ראשי, שותף לקשיים האלה רק בדרגה שנייה".
("עסקים", "מעריב", 24.9.96)
התוצאות - מחלת האישה המודרנית
"10%-5% מכל ציבור הנשים, בעיקר בנות 25 עד 55, מקיצות יום אחד עם כאבים עזים חסרי הסבר, שנמשכים חודשים ואף שנים, בלי ממצא קליני. שום צילום או בדיקה לא מאשרים את תחושתן הגופנית, וכך מתייחסים אליהן הרופאים ובני משפחותיהן בספקנות ובביטול. ... קוראים לזה פיברומיאלגיה".
("ידיעות אחרונות", 22.12.95)
פרופ' אלן רובינוב (מנהל היחידה לראומטולוגיה בבית החולים 'הדסה עין כרם')
"התופעה הזאת (הפיברומיאלגיה) היא בעיה של המאה ה-20, והיא פוקדת בעיקר נשים מטיפוס מסוים. אלה נשים שדורשות הישגיות יתר, בסביבה לא הולמת. הן שואפות לשלמות וממלאות את כל התפקידים בחיי האנשים הקרובים להן. הן המשרתות והן המאהבות, בעלות הסוד, שיש להן אוזן לשמוע את הצרות של כולם, אבל אף אחד לא ישמע את הצרות שלהן. נשים חסרות סיפוק, שמבקשות להשביע רצון ולקבל מילה טובה, אבל מכיוון שכל בני הבית והחברים רגילים להישגים המעולים שלהן, כבר אף אחד לא מתפעל. זו אישה שכל בוס היה שמח לעבוד אתה: פדנטית, אובססיבית, לא יודעת להגיד לא. מצד שני, היא עצמה מסרבת להיעזר באחרים. היא תקדיש אנרגיה עודפת לכל מטלה, כי אינה יודעת להבחין מה חיוני ומה לא.
חיי המשפחה של רוב הנשים האלה יציבים. לבעל יש אמנם אישה קשה, אבל לרוב הגברים, סופרוומן כזאת היא אוטופיה. כמובן, רק עד שהבעיה מכה בכל עוזה, והאישה מתמוטטת. אני שואל את כולן כמה שעות בשבוע את מקדישה לעצמך? כולן עונות אפס. זו המחלה. הן משרתות של כולם.
... אין פלא ש-95% מהסובלים מבעיה זו הן נשים, רובן נשות קריירה ... הן רוצות קריירה וחשות חוסר סיפוק כרוני, כי הן מרגישות שלא מייצרות שום דבר. ואז, מה הפלא שהגוף מתמרד ומתמוטט?"
("ידיעות אחרונות", 22.12.95)
דינה הכהן (מרצה במדרשה לבנות שליד אוניברסיטת בר אילן)
"מחויבותה הראשונה של האישה היא לביתה למשפחה ולילדים. וזאת מפני שהמשפחה היא התא ההיולי שבונה את החברה. זאת הסיבה, ולא מפני שהאישה נחותה. כל בית שנבנה ואנשים מתחנכים בתוכו, זהו מוקד הכוח של האישה. רדיפת נשים אחרי מוקדי כוח אחרים נובעת מאי הבנה של המציאות".
("הצופה", 11.9.88)
יורם בק (משורר והיסטוריון)
"המהפך הפמיניסטי במעמדה ובתודעתה של האישה גרר בעקבותיו מהפך לא פחות חשוב - מהפך במעמד הגבר. ... עדיין הגבר (בתרבות המערב לפחות) נמצא בשלב של מגננה בפני האגרסיביות - שהיא כידוע תוצר לוואי של כל מהפכה - של הפמיניזם. ... מה קורה בצד הגברי? זעיר פה זעיר שם מבליחים מדי פעם ביטויים החושפים את מה שמתרחש. יותר ויותר גברים משילים מעצמם את מה שנחשב פעם בטעות לגבריות מסוג מסוים, וחלקם עוברים לקיצוניות השנייה. ממאצ'ו שאין למעלה ממנו לגבר בכיין, הנימוח בעצמת רגשותיו והמנסה להיראות (ולהיות) כמו מה שהוא מדמה לעצמו שהפמיניסטיות הקיצוניות היו רוצות שיהיה.
הגברים בימינו שרויים במבוכה כפולה: מצד אחד הם חשים שהגבריות הישנה הייתה שגויה, שהתנהגותם הפסולה בעבר כלפי הנשים הייתה עוול שיש לתקנו; ומצד שני, אין הם יודעים בעצם איזה סוג של גברים היו הנשים רוצות שיהיו, וזאת מהסיבה הפשוטה שגם הגברות עצמן לא הכריעו בדבר. חלקן מצהירות בפה מלא שהן רוצות גבר "נשי" במובן של אדם רגיש, חלק וכואב (כמו הנשים?), וחלקן אומרות, בחצי פה, שהן רוצות גבר חזק, אך לא מאצ'ו, שניתן להישען על כתפו, אך שלא יהיה משעבד ומצמית. הדילמה היא של שני המינים, אבל בעוד שהנשים נישאות על גל מהפכני והן שיכורות ממנו - וזו דרכן של מהפכות בהיסטוריה - הגברים (שהם לדידנו באנלוגיה זו "המשטר הישן") מצויים בתקופת הדמדומים של חיפוש דרכים וחיפוש תודעות. ... אין ספק שברגע זה עדיין שרויים אנו, הגברים, בחרדה. כי נגזל מאתנו השריון הישן ונותרנו חשופים בפני העולם. ... ככל שהגברים יכירו יותר ויותר את המגבלות שהטבע הטיל בגופם וברוחם (שהגדולה שבהן היא אולי אי היכולת ללדת), הם יוכלו להפוך את המוגבלות הזאת למנוף לעצמה מחודשת. ... עכשיו, בעידן של וידויים ותקשורת, קל יותר להודות במה שהוא טבעי ולא מלאכותי".
("הארץ", 19.7.94)
דעות קדומות וסטריאוטיפים
בחוקי חמורבי, הבעל הוא אדוניה של האישה והוא יחליט מה יעשה לה; המעיין בכתבי אפלטון ואריסטו נוכח לדעת, כי ביוון נתפסו הנשים כנחותות מבחינה רוחנית ולא זכו כלל לחינוך; ואילו היהדות מתארת את האישה בדומה לאיש - ארצית ואנושית.
האמנם בחברה המודרנית האישה מכובדת יותר? תפיסות שונות, ובפרט הנצרות, רואות באישה דמות מפלצתית ושטנית, ויוצרות איבה כלפי הנשים. על אף שאין גישות מעין אלה מקובלות כיום, עמוקים שורשיהן בנפש רבים מאתנו. הנצרות היא מאבני היסוד של התרבות המערבית, והמשנה הפילוסופית שלה עדיין שלטת במחשבתו של האדם המערבי מתחת לפני השטח.
דמות האישה בספרי הלימוד
מחקרה של שלומית קאופמן, "סטריאוטיפים ... בספרי לימוד וקריאה ישראליים המיועדים לגיל הרך" (בשיתוף עם המכון לחקר עבודה ורווחה באוניברסיטה העברית), בדק בספרים המוגשים לילד בתחילת בית הספר העממי: 'מה אספר לילד', 'אלפוני', ו'מקראות ישראל'. מודל הילדה המופיע בספרים אלה מתאפיין בדרך כלל בפסיביות. הילדות מתוארות במצבים של חוסר פעילות: ישיבה בבית, הרהורים, העלאת דמיונות. רובן אינן מתוארות כבעלות מיומנות כלשהי. הן עוסקות בדרך כלל בעבודות שירות שונות, בעיקר בעזרה במשק הבית ואין אצלן התייחסות אל העתיד. רוני מ'מה אספר לילד', היא "כבר ילדה גדולה ... רק על דבר אחד אינה יכולה להתגבר: על כל מקרה קטן פורצת בבכי". ואילו אורי, בדומה לילדים אחרים בספרי הלימוד, הוא פעלתן ולא רכרוכי, מאמין בעצמו ומתכנן את עתידו: "אורי ילך לבית הספר ללמוד. שם יעבוד ויחכם עד מאוד... אורי יהיה גם חכם, גם גיבור". אימא מספרי הלימוד עסוקה תמיד בבישול, ניקוי ומירוק והיא תמיד בהישג יד, האב אינו מופיע כמעט בחוג המשפחה ואין הוא מעורב בענייני הבית. הוא המפרנס העסוק בחוץ. 'אצלנו בבית', מקראה לבית הספר היסודי, מציגה בפני ילדי ישראל סביבה ביתית אידיאלית: כשאבא יושב בכורסה שבסלון, שקוע בקריאת ספר וצופה בעניין בטלוויזיה, אימא טרודה במטבח, אופה עוגה בתנור, מבשלת אוכל למשפחה ועורכת את השולחן לארוחת הערב. התיאור הזה, סטריאוטיפי להפליא, איננו יוצא דופן מודים במשרד החינוך, ואף לא נדיר במיוחד. ... במקראה הנושאת את השם 'זה קרה בקיבוץ' הנערה היא לא-יוצלחית, מבולבלת וחולמנית, עד כדי כך שהבחורים נאלצים לגעור בה: 'כאן כולם מזיעים, משתדלים למצוא את הסליק, וזו עומדת לה וחולמת. ידעתי שזה לא עסק לבנות'. במקום אחר באותה מקראה אומר אחד הגברים, 'אתה לא יודע שכל הבנות רכלניות?', הערה שמתקבלת בהבנה מלאה".
("ידיעות אחרונות", 25.2.98)
"טיפשות, חלשות אופי, חולניות, פחדניות"
"בספרות הילדים העברית כיום ניכרת הנטייה להציג את האישה כנחותה מהגבר בתכונותיה, אופיה ועיסוקיה, בעוד שבשנות ה-50' השתקף בספרי הילדים יחס שוויוני יותר בין הגבר לאישה. זה הממצא העיקרי במחקר על הסטריאוטיפים ... בספרות ילדים הישראלית, שנערך במרכז לספרות ילדים בבית הספר לחינוך שבאוניברסיטת חיפה. ... נשים מוצגות כטיפשות, חלשות אופי, חולניות, פחדניות, חסרות ישע, מכשפות (כמעט שאין מכשפים), בעוד שהגברים אמיצים, חכמים, מצליחים ומפרנסים. ... דמות האם המצטיירת מספרי הילדים אינה משמשת מקור מידע להדרכה אינטלקטואלית, להכוונה מקצועית או לפתרון בעיות. לעומת זאת האבות מוצגים כמנהיגים ומפרנסי המשפחה, ספקי הידע ופותרי הבעיות, המשמשים משענת וביטחון לילד. ... תכונת האופי השכיחה ביותר של הגיבורים הגברים בספרי הילדים בשנות ה-80' היא אומץ לב (160 פעם), 'חזק מכולם' (70 פעם), אצל נשים: חולה (88 פעם), דואגת וחוששת (82 פעם), מתעלפת (71 פעם), אמיצה (רק 12 פעם). ... ממצא מעניין נוסף של המחקר מצביע שריבוי בשימוש בסטריאוטיפים ... מסורתיים ... קיים דווקא בספרים שחוברו בידי נשים".
("הארץ", 26.5.82)
אלימות נ(ח)שים??
ב"עיתון 'הארץ' פורסמה מודעת ענק מטעם עמותת 'גברים במאבק', הקוראת למשטרה לבדוק היטב תלונות של נשים נגד אלימות בעליהן. עד כאן הכול בסדר. הבעיה היא שלאורך כל המודעה, במקום המילה אישה, צויר נחש. ממש לא צריך להתאמץ כדי להבין את המסר. אף אחד לא מתווכח עם תוכן המודעה אבל ניחוח ההסתה לאלימות, שעולה מהמודעה, מקומם רבים.
תגובת עו"ד מרים מזר, יו"ר מועצת עיריית תל אביב: "דווקא בתקופה כזו, כשקורים כל כך הרבה מקרים של אלימות במשפחה, אנחנו לא יכולים לעבור לסדר היום על דימוי כל כך חמור, שהוא בעצם קריאה לאלימות נגד נשים. ... צורת פרסום המשווה אישה לנחש, לא תיתכן בחברה תרבותית".
("ידיעות אחרונות")
"נשיא המדינה, עזר וייצמן, לשעבר מפקד חיל האוויר, מעולם לא נלהב להושיב אישה ליד הגאי מטוסי חיל האוויר. כאשר ביקשה אליס מילר להגיע לקורס טיס בחיל האוויר, שוחחה בין היתר עם וייצמן אשר השיב לה, על פי עדותה: 'מיידלע, אני לא מסכים אתך. ראית פעם גבר סורג גרביים?' ("חדשות", 9.9.93)".
(מתוך: ר' מן, לא יעלה על הדעת - ציטוטים, ביטויים, כינויים ומטבעות לשון, הוצאת הד ארצי, עמ' 178)
"גב' אורנה ששון לוי הרצתה על המגדר במסגרת הצבאית. לטענתה, השירות הצבאי מסמל את ההשתייכות לחברה, הוא משמש גם תנאי וגם מסלול להשתתף בקולקטיב החברתי. השירות אינו רק חובה, הוא נתפס גם כתרומה לחברה, ולכן האזרחים המושלמים הם גברים אשר שירתו שירות צבאי מלא במסגרת לוחמת. כאן עולה השאלה: האם נשים, שאינן מורשות לשרת כלוחמות, יכולות להיות אזרחיות מושלמות? במחקרה ראיינה אורנה ששון לוי נשים ששירתו בצבא בתפקידים "גבריים" או במסגרות שבהן היו רק גברים, כמו: מדריכות קליעה, קצינות מודיעין במסגרות מיוחדות ומשקיות ת"ש בגדודים לוחמים.
מסקנת מחקרה הייתה, כי נשים אלו אימצו לעצמן "זהות חלופית גברית" במהלך השירות, דבר שעזר להן להשתלב במסגרות הצבאיות ואף להפיק הנאה רבה משירותן, ואולם דווקא תהליך זה הדגיש את הנורמות המִגדריות ואת הזהות הגברית של המסגרת הצבאית".
(מתוך חוברת "עדכן" של האוניברסיטה הפתוחה, גליון מס' 30, טבת תשנ"ט, ינואר 99')
הדה בושס (עיתונאית)
"מחקרה של מרצה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של אוניברסיטת חיפה יוצא להפריך מיתוס - את מיתוס השוויוניות של האישה בשנות החלוציות של החברה הישראלית המתגבשת והולכת. מיתוס שאנו נוטים להתייחס אליו ברגשנות נוסטלגית, כאשר החברה החלוצית של ראשית הציונות מצטיירת כחברה שוויונית, שראתה בשוויון האישה דבר מובן מאליו. לנגד עינינו מצטיירות הנשים החלוצות, סוללות הכבישים, החיות בקומונות משותפות עם גברים, עושות כל מלאכה בבית ובשדה; ונשות הקיבוצים, שוויתרו גם על הסטטוס המקודש של אמהות, כלומר ילדו ילדים, לאחר התלבטויות, אבל ויתרו בהכרה על הטיפול בהם. ... הנשים בתקופת היישוב היו רחוקות מאוד מהמעמד המיוחס להן בדרך כלל. ... דבורה ברנשטיין מציירת תמונת מצב שונה לחלוטין. היא קובעת שאי השוויון בין נשים ולגברים התבטא כבר אז בכל תחומי החיים והחברה. בעבודה התרכזו נשים בעיסוקים נשיים-מסורתיים והן לא הגיעו לעבודת כפיים יצרנית, אשר נחשבה אז לעבודה משחררת, היוצרת את האדם החדש. עבודת נשים אז הייתה זמנית ולא מקצועית, לפיכך גם הכנסתה זעומה. מה גם ששירותיה של תנועת העבודה שירתו בעיקר את הצרכים של הגברים העובדים, והנשים נשארו בשוליים של תהליכי השינוי המרכזיים של התקופה".
(ביקורת על הספר "אישה בארץ ישראל - השאיפה לשוויון בתקופת היישוב", מאת דבורה ברנשטיין, מרצה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של אוניברסיטת חיפה. "הארץ", 13.7.87 )


נשים בפוליטיקה

"סקר העוסק בנשים בפוליטיקה בישראל (נערך ע"י המכון הישראלי למחקר כלכלי וחברתי בראשות ד"ר רובי נתנזון וביוזמת קרן פרידריך אברט) מגלה כי הציבור בישראל שולל מכל וכל הקמת מפלגת נשים בישראל.
... הסקר ניסה לבדוק עמדות של גברים ונשים בנוגע לתפיסת אפליית נשים ובדרכים לשפר את מעמדן. לשאלה האם יש או אין שוויון הזדמנויות בתחום הפוליטי, ענו מרבית הנשאלים (53%) כי לנשים יש פחות הזדמנויות מאשר לגברים בתחום הפוליטי. ... מן הסקר עולה עוד, כי מרבית הנשאלים חושבים כי גברים בעולם הפוליטי לא נותנים לנשים להיכנס לזירה זו; ומעל 60% סבורים כי הסיבה לייצוג הנמוך של נשים בכנסת היא דעות קדומות נגד נשים. ... וכ-38% מהנשאלים סבורים, כי נשים לא בנויות, או לא מוכשרות לפוליטיקה. מתברר גם כי כ-51% מהנשים סבורות שנשים יעילות יותר בתחומי הרווחה, הבריאות, העבודה והחינוך: ואילו רוב מוחלט של הנשאלים סבור כי גברים יעילים יותר בתחומים של כלכלה, מדיניות חוץ ומדיניות ביטחון".
("מעריב", 14.10.96)
מאז קום המדינה, בתקופת כהונתן של 14 ממשלות, כיהנו שש נשים בלבד (חלקן במספר ממשלות) כשרות: גולדה מאיר, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, שולמית אלוני, שרה דורון, אורה נמיר ולימור לבנת.
("נשים בישראל - מידע ונתונים", בהוצאת שדולת הנשים בישראל, 1997)
אפליה במערכת הכלכלית

(ניתן לראות שרק שתיים מתוך 15 הדמויות המצוירות הן של נשים)

אמונה אלון (יועצת ראש הממשלה למעמד האישה)
"לא כל העוולות שבעולם ניתנות להנחה כעוסה על ספו של בית הדין הרבני. אפליית הנשים בישראל נגרמת בעיקר על ידי המגמות הכלכליות והחברתיות הגורמות לאפליית נשים במדינות מערביות באשר הן".
("הארץ", 16.3.97)
"ד"ר ניצה ברקוביץ, מאוניברסיטת בן גוריון, העלתה את השאלה: האם הייתה מהפכה פמיניסטית בסוציולוגיה? היא הצביעה על מספר דרכים שבאמצעותן "הועלמו" הנשים משדה המחקר הסוציולוגי, בסוקרה מחקרים קלאסיים אשר שימשו בסיס לתיאוריות סוציולוגיות עדכניות ובהם נשים כלל לא הובאו בחשבון, או טופלו כאוכלוסייה יוצאת דופן שאינה "מתנהגת" לפי הניבוי התיאורטי, ולכן הוצאו ממנו".
(יואב רודניקי, מתוך חוברת "עדכן" של האוניברסיטה הפתוחה, גליון מס' 30)
דפוסי העבודה של נשים בישראל
"המסקנה העיקרית ממחקר חדש של פרופ' אמירה גלין, מהפקולטה לניהול באוניברסיטת ת"א, עשוי לנפץ כמה מיתוסים בנוגע להשתלבותן של נשים בשוק העבודה. ... שלוש תופעות מאפיינות את דפוסי העבודה של נשים ישראליות עד היום:
90% מהנשים הישראליות העובדות מועסקות כשכירות, בהשוואה ל-81% שכירים מקרב הגברים.
נשים רבות מרוכזות במגוון מקצועות מצומצם המוגדר כ'נשי' והמאופיין בשכר נמוך יחסית. נשים מהוות 74% המועסקים בענף החינוך, 75% מהמועסקים בשירותי הבריאות, הרווחה והסעד ו-82% מהמועסקים בשירותים למשקי הבית.
שכרן של הנשים נמוך משכר הגברים, כדי עשרות אחוזים, באותם המגזרים ובאותן העבודות.
... גם בתחום התעסוקה העצמאי, טוענת גלין, מוגבלות ההזדמנויות של נשים להגיע להצלחה כלכלית, כי הן נדחקות בעיקר לעסקים תחרותיים בתחום המכירות והשירותים האישיים או הקהילתיים, ועסקיהן תלויים במידה רבה בלקוחות שהן נשים".
("הארץ", 14.3.97)
נשים במשרדי הממשלה
"בשנה וחצי האחרונות לא נבחרה אף אישה לתפקיד ניהול בכיר במשרד החינוך. בדרגה הנמוכה ביותר במשרד - 91% נשים; בדרגה הגבוהה ביותר - 26%. ... מבין 2,174 עובדי משרד החינוך, 1,337 הן נשים (63%), אך רק מעטות מהן מגיעות לדרגות הניהול הבכירות. בארבע רמות הניהול הבכירות במשרד החינוך, שיעור הנשים הוא 35% בלבד. ... הממונה על מעמד האישה במשרד החינוך, רחל אלון, ... ערכה סקר בקרב 233 עובדי משרד החינוך, ושאלה אותם לדעתם על אפליית נשים במקום עבודתם. 42% מעובדות משרד החינוך סבורות 'שהנשים מקופחות בתהליך הקידום במשרד'. לעומתן, רק 13% מהגברים היו שותפים להרגשה זו. שני שלישים ממשתתפות הסקר סבורות 'שהחלטות על מינויים במשרד החינוך מושפעות מהרצון להציב גברים בתפקידים בכירים'".
("הארץ", 19.12.97)
"פחות נשים במשרות הבכירות בשירות המדינה. ... בשנים האחרונות חלה נסיגה משמעותית בייצוג נשים בשלוש הדרגות הגבוהות בשירות המדינה: בדרגות הבכירות שיעור הנשים הוא כ-34% ובדרגות הבינוניות, כ-14%".
("הארץ", 29.1.97)
סגן שר החוץ אלי דיין
"לדברי סגן השר, אין מספיק נשים בדרג הבכיר של משרד החוץ. הוא מסר, כי שיעור הנשים בדרג הבכיר מגיע ל-4% בלבד, ובין 15 הסמנכ"לים של משרד החוץ אין ולו אישה אחת. מן הדיווח עולה עוד, כי הנשים בשירות החוץ מועסקות בדרך כלל בתפקידים משניים. ... לדעת סגן שר החוץ, מעמדן של הנשים במשרד החוץ עדיין טעון שיפור, ומספרן קטן יחסית. ... כן מסר כי כיום יש 33 צוערות במשרד החוץ, שהן קרוב למחצית ממספר הצוערים".
("מעריב", 25.1.95)
ד"ר כרמל שלו (מומחית ישראלית בזכויות הנשים)
"אין מדינה בעולם שאין בה אפליה לרעה של נשים. אפילו במדינות סקנדינביה, שבהן נשים הגיעו למשרות בכירות, יש פערים בין גברים לנשים".
("הארץ", 22.2.98)
נשים באקדמיה
"רק 3.5% מבעלי הדרגה האקדמית הבכירה ביותר בטכניון הם נשים. 14.8% מחברי הסגל האקדמי בטכניון בדרגת מרצה (הדרגה הנמוכה ביותר) הם נשים. שיעור הנשים בעלות דרגת פרופסור חבר הוא כ-10% מהסגל האקדמי. בדרגת פרופסור מן המניין מצטמצם שיעור הנשים ל-3.5%. נתונים אלה מתבססים על הסגל האקדמי של הטכניון ב-94-'95'. הנתונים מופיעים בחוברת מיוחדת שהכינה פרופ' רחל אלתרמן, מרכזת מעמד האישה בטכניון. לטענתה, נשים נדרשות לשהות בכל הדרגות האקדמיות פרקי זמן ארוכים יותר עד לקידום לעומת גברים".
("הארץ", 23.5.95)
"45% מהסטודנטים לרפואה הן נשים, אבל רבות מהן בוחרות להתמחות ברפואה פנימית, תחום הסובל מירידה חמורה במעמדו. להתמחות יוקרתית, כמו גינקולוגיה, כניסתן מעוכבת. ... אחד ההיבטים המתסכלים במאבק על מעמד האישה הוא שגם מה שנתפש כהישג אינו בהכרח כזה. כשם שיציאת נשים לעבודה אינה סימן לעלייה במעמדן אלא אות לצרכים המשתנים של המשק העולמי, כך גם מה שנתפש כחדירתן למקצועות השונים וקידומן אינו מעיד בהכרח על הצטרפותן לאליטה. בהרבה מקרים מתאפשרת כניסתן של נשים למקצועות שנתפשו כיוקרתיים רק בשעה שהסטטוס של מקצועות אלה נמצא בשקיעה. או במלים אחרות - כשהגברים כבר נמצאים בדרכם למקום אחר, טוב יותר. ... זהו הבסיס ל"תאוריית התור".
אורי הולצמן, תלמידה לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר אילן, השתמשה ב"תאוריית התור" כדי לבדוק את כניסתן של נשים להתמחויות שונות ברפואה. ... המחקר של הולצמן התמקד בשתי התמחויות: התמחות גינקולוגית והתמחות פנימית. גינקולוגיה נחשבת היום לאחד הענפים האטרקטיביים ברפואה: ... לעומת זאת, הרפואה הפנימית, שהייתה עד לפני כמה עשורים יחידת העילית של הרפואה, סובלת מירידה מתמדת במעמדה. ... והרי זה פלא, בשני העשורים שבהם חלה ירידה בסטטוס של הרפואה הפנימית עלה שיעור המתמחות בה פי שניים: מ-14.3%- ל-29% מכלל המתמחים (שיעור השווה לשיעורן הכולל של הנשים בקרב המתמחים, ללא התייחסות להתמחות הספציפית). ... בין ההסברים שמציינת הולצמן מופיעים רמת העניין הגבוהה של גברים בהתמחות הנחשבת אטרקטיבית, והעובדה שריבוי האלמנטים הטכנולוגיים והטכניים משייך אותה, באופן סטריאוטיפי, להתמחות "גברית". הולצמן מציינת גם כי נשים שפנו להתמחות הזאת נתקלות בהתנגדויות ובמכשולים, שמטרתם לשמר את התחום כקליקה גברית סגורה. חלק מהמכשולים הללו היה מכוון - כגון קשיים בעצם הקבלה להתמחות, קושי במתן הדרכה מקצועית ועוד - וחלק סמוי ואופיין בקשיים ברמה החברתית. הולצמן גם מציינת גורמים שנבעו מבחירה של הרופאות עצמן: בכל מקצועות הרפואה, בעיקר בתקופת ההתמחות, יש קושי לאזן בין קריירה למשפחה. התמחות כירורגית כמו גינקולוגיה מקשה עוד יותר על מציאת האיזון הזה, ורבות מחליטות שלא לפנות לתחום שנחשב לתובעני במיוחד".
("הארץ", 16.8.98)
מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה 1988
"כיום ... משתכר הגבר כ-30% יותר בגלל ההטבות השונות המופיעות ב"לוקש" שלו. ... הדברים מקבלים משנה תוקף כשמדובר בכמה שקלים לשעה שמרוויח הגבר, יותר מהאישה, רק בגלל היותו כזה. בסקר הכנסות שכירים, שנערך על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ופורסם בחודש אפריל 1988, התבררו ממצאים המעידים כי האפליה בשכרה של האישה בישראל קשה עוד יותר משהיה ידוע, וכי נשים משתכרות הרבה פחות מן הגברים. על פי נתוני הסקר התברר כי בעוד ההכנסה הממוצעת ברוטו לשעה היא 4.53 שקל לגבר, הרי שהאישה משתכרת בממוצע ברוטו לשעה רק 3.27 שקל. כלומר, נשים משתכרות בממוצע 72% מהשכר הממוצע של הגברים. ... האישה האקדמאית משתכרת 77.6% משכרו של הגבר האקדמאי. במקצועות חופשיים מדובר על הפרש גדול יותר: האישה מגיעה רק ל- 73.6% משכרו של הגבר, ועל פי הנתונים מדובר בתחום שבו יש רוב מספרי של נשים על גברים (61.3% נשים מול 38.7% גברים). בתפקידי ניהול תגיע האישה מקסימום ל-70% משכר הגבר המנהל, וגם זה אם בכלל הגיעה לשם, שהרי גם נושא הקידום המקצועי מציג אפליה קשה".
("מעריב", 1.5.89)
דו"ח המכון הישראלי למחקר כלכלי וחברתי
"ד"ר רובי נתנזון, ראש המכון הישראלי למחקר כלכלי וחברתי, הכין דו"ח מיוחד על אפליית הנשים בארץ. ... הדו"ח שהכין ד"ר נתנזון מעלה, לצערנו, כי הנשים בישראל עדיין מופלות ברוב תחומי החיים: השכר הממוצע של הנשים מגיע לכדי 60% בלבד מהשכר הממוצע של הגברים. גם בהנחה שהנשים מרוויחות פחות, כי הן עובדות בחצי או ברבע משרה, עדיין נותר שכר הגברים גבוה בכ-17% בכל המקצועות.
גם שיעור האבטלה של נשים גבוה ב-50% מזה של הגברים. שיעור האבטלה גבוה יותר בכל קבוצות הגילאים (למעט גילאי 64-55 שבהם שיעור השתתפות הנשים במעגל העבודה נמוך יותר). אשר לשכר המינימום גם כאן נשים מופלות לעומת הגברים. כ-14% מהנשים מרוויחות מתחת לשכר המינימום, לעומת כ-3% בקרב הגברים.
... בעיה נוספת המעיבה על הניסיון להשוות את מעמד האישה לזה של הגבר קשורה לאפליה במס הכנסה כלפי משפחות שבהן האישה עובדת עם הגבר: משפחות אלה נדרשות לבצע חישוב מס מאוחד, המגדיל במקרים רבים את חובת המס המשפחתית באלפי שקלים לחודש".
("מעריב", 24.9.96)
"לפי דו"ח שכתב ד"ר רובי נתנזון ושהוגש לנעמ"ת, שיעור הנשים המשתכרות מתחת לשכר המינימום לאחר חקיקת חוק שכר מינימום ב-88' גבוה ביותר מפי ארבעה משיעור הגברים המשתכרים מתחת לשכר המינימום. ... לפי הדו"ח תאים משפחתיים מופלים לרעה במס הכנסה, בגלל חישוב מאוחד של הכנסות האישה והבעל. ואולם, מהאפליה סובלות בעיקר נשים, כיוון שרובן מועסקות בעסקי בעליהן, ולא להפך".
("הארץ", 5.6.96)
"מנתונים שמציג המכון הישראלי בסקר, ישראל נמצאת במקום נמוך בעולם מבחינת מעמדן של נשים. 'ב-20 השנים האחרונות לא חל כמעט שיפור במעמד הנשים בארץ', אומר ד"ר נתנזון ומציג נתונים: בממשלות ישראל כיהנו עד היום בסך הכל חמש נשים כשרות, ובכללן גולדה מאיר ז"ל, שכיהנה גם כראש ממשלה. ייצוג נשים במשרות בכירות במשק נמוך אף הוא באופן משמעותי מחלקן באוכלוסייה וגם בכוח העבודה. נשים היוו 15.6% מכלל המנהלים בשנת 92' ופחות מ-1% בניהול בכיר. לאחר קבלת התיקון לחוק החברות הממשלתיות חל אמנם שיפור, אך עדיין חלקן של הנשים בשכבת הניהול הבכיר נמוך ביותר. דווקא במועצות המקומיות קיימת מגמה של עלייה בשיעור הנשים המגיעות לעמדות בכירות".
("מעריב", 14.10.96)
מנתוני מחלקת המחקר של הביטוח הלאומי
"נתוני מחלקת המחקר של הביטוח הלאומי מצביעים על העמקה חמורה במיוחד בקיפוח נשים בשכר: 85% מכל השכירות העובדות במשרה מלאה (כ-400 אלף נשים) מרוויחות פחות מ-3,800 שקל בחודש ברוטו, לעומת רק 50% מהגברים. רק כ-65 אלף נשים בכל המשק משתכרות יותר. מצד שני, מכל שבעה שכירים המשתכרים יותר מ-20 אלף שקל בחודש, רק אחת היא אישה. ממשלת ישראל עצמה נמנית עם העבריינים הגדולים ביותר בתחום זה: ממוצע השכר לנשים בשירות המדינה הוא 6,100 שקל (כולל כל התוספות), ואילו ממוצע השכר של הגברים הוא 8,000 שקל, פער של יותר מ-30%".
("ידיעות אחרונות", 26.12.96)
עפרה פרידמן (יו"ר נעמ""ת)
"קצה נפשן של הנשים בהצהרות חגיגיות של כל ממשלות ישראל, בדבר מחויבותן לקידום מעמד האישה, שבצדן אין כל פעולה. יש לשנות את צורת המאבק ולתרגם את קידום מעמד האישה לדפוסים מעשיים".
("הארץ", 5.6.96)
"בין 300 עורכי עיתונים ואנשי תקשורת בכירים בקונגרס של מכון העיתונות הבינלאומי (IPI) היו שתי נשים, ורק אחת מהן עיתונאית: נילגון ג'ירהולו, כתבת מדינית בכירה ביומון הטורקי 'מילייט'. ... החברה השנייה ב-IPI היא כריס וולס, סגנית נשיא בעמותת 'פורום החופש'".
("הארץ")

פגיעה וניצול

גאולה כהן (לשעבר חברת כנסת מטעם 'התחייה')
"אני מודה, שלא פעם כשאני רואה על המסך הקטן את הנשים ... או אז, כשכל מה שהוא אישה בתוכי זועק מבושה. אני שואלת את עצמי: זאת אישה, זאת? זה חופש, זה? הכול בחוץ, הכול פרוץ, הכול חשוף, הכול מותר. אין גבול. אין זהות, איך ייחוד, אין סוד, אין בושה. זאת אישה, זאת? זה שחרור, זה?"
(מעריב, 93.95)
אחת מתוצאותיה ההרסניות של המתירנות - השקפת החיים המתירה כל דבר כמעט - היא שחרור הרסן של האיפוק והשליטה העצמית שהחברה הייתה מורגלת בו. כיצד? זה מתהווה בהדרגה, מבלי שנחוש שקורה פה משהו.
תמונות הפרסומת, למשל, שבהן משמשות הנשים כאובייקטים מקדמי מכירה של מוצרים שונים ומגוונים, נפוצות כל כך, שאנו כבר הסכַּנו לקשור חסה או מכונית לאישה. בשיטתיות, מקהה שכיחות התמונות הללו את חושינו, עד כי התפוגגה כמעט כליל תחושת האי-נוחות הנובעת מן הסכנה האמיתית הטמונה בהן. לאמיתו של דבר, הן משפילות את ציבור הנשים ועושות אותו לציבור של 'אזרחים סוג ב' שמותר לפגוע בו.
הרבנית רחל נריה:
"תרבות הבידור יוצרת מושגים מסולפים של אהבה וקובעת נורמות בחברת הצעירים. ... הופקע החינוך מידי הורים ומורים על ידי השפעת הרחוב. ... תרבות הבידור הקל הייתה למזון הרוחני העיקרי של חלק מהנוער".
(רחל נריה, מול מבוכת המתירנות, הוצאת ספרית בית-אל, תשמ"ט, עמ' 38)
ד"ר דיאנה לוצאטו מאוניברסיטת תל אביב
"נשים מעדיפות לא להתלונן על הטרדה ... מחשש שיינזקו". את ההתעמרות על רקע מִגדרי מייחסת ד"ר לוצאטו להבדלי העצמה בין גברים לנשים במקומות העבודה. אולם, הזלזול ונטייה לפגוע בנשים ולהעליבן על רקע מִגדרי חורגת מתחומי העבודה, כפי שהדגימה המרצה מניסיונה האישי כשסיפרה על היחס לו זכתה משוטרים בעת שבאה להתלונן על סכסוך שכנים".
(מתוך חוברת "עדכן" של האוניברסיטה הפתוחה, גליון מס' 30, טבת תשנ"ט, ינואר 99')
הטרדה והשפלה
"שבע שנים אחרי שהתפטרה במחאה מתפקידה הבכיר במחלקה הנוירו-כירורגית של אוניברסיטת 'סטנפורד' והדהימה את הקהילה הרפואית של ארה"ב בהאשמות על הטרדה ... ואפליה ..., אומרת הפרופ' פרנסס קונלי שמעט מאוד השתנה. מנתחים עדיין נטפלים לאחיות ולרופאות בחדרי הניתוח ובמסדרונות, ומערכת הבריאות עדיין מפלה לרעה בשיטתיות נשים במקצועות רפואיים. ... אחרי שנים של הבלגה על הטרדה והשפלה ... מצד עמיתיה הגברים בבית הספר לרפואה, היא החליטה להיאבק. ... הנשים נדחקות במהרה לשוליים הבינוניים של העולם הרפואי - לא משום שהיכולת שלהן פחותה מזאת של גברים, אלא משום שהציפיות מהן גבוהות פחות. הראיה: מבין תלמידי הרפואה שבחרו בהתמחות כירורגית בשנים האחרונות, שיעור הנשים היה כ-7%. מבין הבוחרים בנוירו-כירורגיה, פחות מ-4% היו נשים. את פער הציפיות הזה בין נשים לגברים קשה מאוד לשנות, אומרת קונלי, משום הנטייה 'להגדיר ולתייג נשים על פי מגבלות המיוחסות להן ולא על פי כישוריהן ויכולתן'. והנשים, לדבריה, בדרך כלל מקבלות את הנטייה הזאת בשוויון נפש.
הטרדה [של נשים] הייתה ונותרה תופעה נפוצה בבתי ספר לרפואה ובבתי חולים אוניברסיטאיים, מאשרת איימי לוין, ראש המרכז לטיפול באפליה נגד נשים באוניברסיטת קליפורניה שבסן פרנסיסקו. בשנה שעברה, סיפרה, טיפל המרכז שלה בכ-50 תלונות על הטרדה ... ו'אנחנו מאמינים שזה רק קצה הקרחון. הרוב הגדול של המקרים אינם מדווחים, משום שהסטודנטיות ונשות הצוות הנופלות קרבן להטרדה ... חוששות שיבולע להן'".
("הארץ", 27.11.98)



הרב פרופ' נחום לאם
"אך ככלות הכול, הפקרות זו אינה חדשה כלל ועיקר. הלבוש הפסיכולוגי והמינוח האכזיסטנציאלי אמנם נשמעים כחדשים, אך התאוריות המסתתרות מאחוריהם הן אלה של עובדי האלילים הקדומים, שמצאו את ביטויים בדרכים שונות, למן הפריצות הדתית של עמי כנען ועד להוללות הגסה של בני רומא. מוטיבים אלה של התמכרות ליצר ראשוני זה וקידוש ההנאות, ידועים היו היטב בזמנים קדומים. ה'מוסר החדש' אינו אלא מסווה חדש וקוסם לפריעת כל מוסר!
ברם, בעיקרו מהווה רנסאנס זה של האלילות איום רציני, למוסר, למשפחה, ובסופו של דבר, לאדם עצמו".
(מתוך: אל המקורות - אוצר מאמרי מחשבה, ספר ראשון, בני ברק תשמ"ב, עמ' 252-251)
פרסומים המנצלים את גוף האישה
בסוף ינואר 94' קרא ארגון נעמ"ת לנשים שלא ירכשו גרבונים של חברת "גולדן ליידי" במחאה על מסע פרסום הפוגע, לטענתו, בתדמית הנשים. עו"ד עופרה פרידמן, יו"ר האגף למעמד האישה בנעמ"ת, אמרה כי בכרזות התלויות בתחנות האוטובוסים יש משום עידוד ומתן היתר לאלימות ופריצות כלפי נשים.
עו"ד עופרה פרידמן (יו"ר האגף למעמד האישה בנעמ"ת)
"לפרסום הפוגע בנשים חלק נכבד בהתגברות תופעת האלימות לסוגיה נגד נשים. ננקוט מעתה בדרך שאולי יבינו, ופשוט נטיל חרמות על מוצרים שפרסומם פוגע בנו".
("מעריב", ינואר 94')
נשים מוכות
... לפי הערכת הגופים המטפלים בנשים מוכות, כ-10% מכלל הנשים הנשואות בישראל הן נשים מוכות, מהן 7% באופן שיטתי וקבוע".
("הארץ", 7.9.95)

התפלגות הנשים המוכות לפי מקצועות התפלגות הגברים המכים לפי מקצועות
עקרות בית 30% פועלים 36%
מקצועות חופשיים 21% מקצועות חופשיים 15%
פקידות ומזכירות 20%
עובדות כפיים 15%
מורות וגננות 8%
אחיות 4%
(מתוך: "נשים בישראל - מידע ונתונים", בהוצאת שדולת הנשים בישראל 1997, עמ' 38)
אלימות נגד נשים בכל שכבות האוכלוסיה - פרשת הפרופ' עדי צמח
"עוד סיפור לא נעים לפרופ' עדי צמח, מי שכונה עד כה בתקשורת כ'מרצה הבכיר שהיכה את אשתו'. ... פרופסור נכבד, שבחיים כמו בספרות, גילה פן אלים באישיותו, פן שכוון כלפי אשתו ... . תצהיר שמסרה תמי צמח, מרצה בחוג לקומוניקציה, לבית משפט השלום בעיר, מגולל מסכת אלימות והשפלות נגדה מצד אחד מחשובי הפילוסופים שלנו. ... כתוצאה מהתקיפות החוזרות ונשנות (לטענתה, נהג צמח להכותה מעת לעת) נגרמו לה כמה פעמים חבלות חמורות, והיא אף הובהלה לבית חולים, שם בוצעו תפרים בראשה. ... 'זו תקופה ארוכה שאני סובלת מאלימות קשה מצד בעלי', כתבה צמח בתצהיר שהגישה באמצעות פרקליטה, מנחם הכהן לבית המשפט. 'בעלי נוהג כלפיי לעתים קרובות אלימות מילולית. הוא צועק, מקלל, מאיים ומשפיל, ואחת לכמה חודשים מפליא בי את מכותיו'. פרופ' עדי צמח, פילוסוף, חוקר ספרות, וסופר, הוא אחד המוחות המבריקים בארץ".
("ירושלים", 3.3.95)
רונית לב ארי (קרימינולוגית, יו"ר המחלקה למניעת אלימות במשפחה בנעמ"ת)
"לפי ההערכה שלי, משהו כמו 20% מהנשים שפונות אלינו נשואות לגברים בעלי עמדות גבוהות. יש לנו למשל, חבר כנסת, אנשי חינוך בכירים, קציני צבא, אנשי משטרה, עובדים סוציאליים, אנשי תקשורת, אנשי תאטרון. בגלל זה התפלאתי שנוצרה סערה כזאת סביב עדי צמח, אנשים פשוט לא השתחררו מהדעות הקדומות. כולם בטוחים שאלימות בבית יש רק בקרב השכבות הנחשלות, וככל שהמעמד עולה, קשר השתיקה מתהדק".
("מעריב", 5.3.95)
"עד כמה שהדבר יישמע מפתיע, קשה היה לקבל במהלך סוף השבוע, מגברים חילוניים, תגובת גינוי מפורשת ונחרצת למעשיו של הפרופסור עדי צמח. רבים סירבו בכלל להתייחס לפרשה".
("מעריב", 5.3.95)
חבר הכנסת שאול יהלום (סיעת המפד"ל)
"תפקיד הבעל הוא בראש וראשונה לכבד את אשתו, כמאמר הרמב"ם, אפילו יותר מגופו. עליו האחריות שחיי הזוג יהיו נעימים וטובים. כל המכאיב לאשתו, באלימות פיזית או מילולית, פועל נגד היהדות ונגד האנושיות, וטעון טיפול מידי. ... עם זאת צריך להבהיר שאלימות נשים צצה מתוך הנהגת נורמות של אלימות בחברה ושל העדר כבוד לאישה. תרבות המתירנות היא בעוכרינו. אם הכל מותר, הרי מותרת גם הכאת נשים. כלי התקשורת ההמוניים מעניקים זמני שידור ושטח לכל תועבה ולכל סטייה והופכים אותה למעשה מופת. כך הדם והאלימות הופכים למטבע עובר לסוחר. כל סרט אלים, כל סרט שמתאר רצח, כל אירוע של ניבול פה, הופכים למעשה הראוי לחיקוי. ... אוי לה לקדמה ואוי לה לחברה המקדשות אלימות קשה, ניבולי פה, סטיות למיניהן ואלימות כלפי נשים. אוי לנו שלכך הידרדרנו".
(תגובתו על פרשת הפרופ' עדי צמח. "מעריב", 5.3.95)

פרק
מילות סיום

"נוכל לומר בוודאות שיש פער בין העמדות הגבריות המובהקות, המובעות ברובד הגלוי של ספרות חז"ל ובעיקר בהלכה, לבין התחשבות באישה, הרגישות כלפיה, ואפילו ההזדהות עם העמדות הנשיות - המתגלות ברובד הסמוי".
(ש' ולר, נשים ונשיות בסיפורי התלמוד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1993, עמ' 55-40)
חוברת זו ניסתה לפתוח צוהר למעמדה של האישה ביהדות. זהו גם פתח לעולמה של היהדות, מתוך התחשבות בישראלי הממוצע, החילוני, שאינו בקיא במושגים ובדרכי החשיבה היהודיות-התורניות. כמו כן, הוצגו נתונים עדכניים ועובדות רבות על מעמד האישה בחברה הכללית של ימינו.
כשם שההבדלים הגופניים ברורים הם, כך גם ברורה מציאות של הבדלים שכליים, רגשיים ונפשיים, שהשאיפה לשנותם מניבה פרות באושים. רעיונות ומושגים שהיו ברורים ומובנים לאבותינו ולאמותינו, התערערו בדורנו, והוטל בהם ספק. כתוצאה מכך השתבשו דרכי העולם בתחום שבין אדם לחברו וברקמת החברה הכללית.
אישה הבורחת מתפקידה הטבעי ומנסה לאמץ מעמד לא לה, מרגישה בעיוות שבכך. מי שסוטה מן המסלול מרגישה שדרכה אינה חלקה, מרגישה בחריקות הגלגלים שמחוץ למסילה. ג'ון ניקולסון, פסיכולוג אנגלי, החל לחקור את נושא ההבדלים בין המינים בשנות ה-60'. הוא אומר: "עצוב לראות, שככל שנשים כבשו לעצמן מקום בעולם הגברים, מבחינת הקריירה, הן מראות אותם סימפטומים של מחלות כמו דיכאון ואלכוהוליזם, שהיו בעבר שייכים יותר לגברים".
החוברת הוכיחה שאכן קיים שוני מהותי בין גברים לנשים, שוני שלא היהדות 'המציאה' אותו, אלא הוא קיים בהם מטבע בריאתם. אכן, רבים טועים ופוסלים את גישת היהדות למעמד האישה, בגלל שנראה להם שהיא זהה ליחס המפלה, המשפיל והמנצל כלפיה בחברה הכללית. ולא היא. אפליית וניצול הנשים על ידי החברה נובעים מיחסה הסמוי של התרבות הנוצרית-מערבית לאישה כאל יצור לא-אנושי הנתון למרותו של הבעל. התורה, לעומת זאת, אינה משאירה את מצבה של האישה כפוף לרצונותיו ולמצב רוחו של הגבר, של בעלה. מכיוון שמבנה נפש האדם מורכב כל כך, אין התורה מאפשרת לאיש לבחור אם ברצונו להשקיע באשתו ובמערכת היחסים ביניהם, אלא היא מצווה אותו לספק לה מזון ('שארה'), בגדים, תכשיטים וכדומה ('כסותה'), ואת כל הכרוך בעניינים שבינו לבינה ('עונתה'). הגבר מחויב מן התורה ביחס חם, חיובי ורגיש כלפי אשתו; הוא מחויב לנהוג בה בחיבה, באהבה ובשמחה בכל זמן, ובפרט בזמנים שהיא זקוקה ורוצה ביחס כזה.

שתף מאמר זה: שתף מאמר זה: Google Del.icio.us Digg Facebook Technorati
עדכון אחרון ב-שני, 05 יולי 2010 22:44
 

הוספת תגובה

השימוש במערכת התגובות הוא רק כאמצעי לדיון ולא לשם פגיעה באף אדם, דעה או קבוצה. צוות האתר מבקש לשמור על כללי נימוס, להמנע משפה פוגעת או בוטה. אין לאתר מנוף אחריות על תוכן המודעות אך אנחנו שומרים לעצמנו את הזכות לערוך או למחוק הערות שלא עומדות בכללים הנ"ל. גלישה נעימה!


קוד אבטחה
רענו