Click on the slide!

האם אכן יש משבר בין דת ומדע?

יהדות ומדע >> כללי

היסטורית יחסי דת ומדע היא בעלת שורשים עמוקים, הן ברמה הפילוסופית והן בתחום הכרת מבנה הנפש של האדם. הפעם ננסה…

עוד...
Click on the slide!

מי עומד מאחורי גל ההסתה נגד הציבור החרדי, המכונה 'שויון בנטל'?

אקטואליה >> אקטואליה כללית

האם השנאה שמפגינים ליהדות אותם אלו שעומדים וקוראים לעצמם 'פראיירים' היא כה פשוטה?

עוד...
Click on the slide!

השוני בין מקיימי המצוות

טעמי המצוות >> מצוות כללי

מה משמעות קיום המצוות ביהדות? מה הערך הנוסף שנדרש מאתנו בנוסף לפעולה הפיזית?

עוד...
Click on the slide!

פסיכולוגיה ויהדות - חשיבה חיובית (וידאו)

פסיכולוגיה יהודית >> מבנה נפש האדם

אנו שמחים להביא כאן את פרי שיתוף הפעולה של מנוף עם ארגון ערכים בנושא של חשיבה חיובית.

עוד...
Click on the slide!

משמעות החיים

פילוסופיה יהודית >> תכלית הבריאה ומשמעות החיים

Image taken from the movie "Transformers"

היכולת של האדם לחפש את משמעות קיומו, תמיד היוותה את אחד האתגרים המורכבים הן לפילוסוף והן לאיש הפשוט...

עוד...
Frontpage Slideshow (version 2.0.0) - Copyright © 2006-2008 by JoomlaWorks
ניתן לבחור שפות אחרות לצפיה באתר
You can choose to view the site in other languages
טור העורך
האם פורים זה רק סיפור?

אחד מגדולי ישראל (כמדומני ר' יחזקאל אברמסקי זצ"ל) אמר שאנשים נוטים לקחת את מגילת אסתר כסיפור ודברים וטעות היא בידם.

להמשך הטור...
מאמרים אקראיים

  • מכחישי המקרא וגן הילדים

    שתיקת העולם המדעי לאחר חשיפת המזבח ליד שכם, מוכיחה שהמימסד הארכיאולוגי מתקשה להתמודד עם ממצאים הסותרים את התאוריה המקובלת. פרופ' אדם זרטל מציב אתגר בפני אלה המכונים בפיו "מכחישי המקרא"
    קרא עוד...


  • אמת מדעית ואמת דתית - חלק 1

    אין מטרת מאמר זה להפוך כופר למאמין. מטרת מאמר זה צנועה יותר: רק להגן על המאמינים מפני התקפת אחד מגורמי הכפירה: מפני הדעה הנפוצה בציבור, כי המדע והדת הם תרתי דסתרי, ואינם יכולים לדור בכפיפה אחת, מפני שהמדע סותר את הדת והורס אותה

     

    קרא עוד...


  • אמת מדעית ואמת דתית - חלק 2

    המשך מאמרו של יצחק רפאל הלוי עציון מתוך "בשדה חמד", כסלו, תשכ"ה

    קרא עוד...

הנושאים החדשים של מנוף ברשת 
נס חנוכה במקרות
נס חנוכה, מסופר מדור לדור, בגירסאות שונות, מפי אנשים שונים. המקורות הידועים יותר הם מגילת אנטיוכוס וסיפור המכבים שבדברי יוסף פלביוס, הוא יוסף בן מתתיהו. במקום לעשות לכאן טקסטים של העתק-הדבק האינטרנטי הקלאסי, הבאנו את...
קרא עוד
חרדים בלי פרצוף
מבט קצר על התמונות המלוות את הידיעה על החלטת בג"ץ בענין הבטחת הכנסה מוליכה למסקנה מאלפת: מבחינת התקשורת לחרדים אין פרצוף. שתף מאמר זה:
קרא עוד
איך ומתי הומצא שלמה זנד?
חושבים שאתם קיימים? אל תהיו בטוחים בכך. שלמה זנד מצא פתרון מקורי לתעלומת קיומו של העם היהודי: הוא פשוט אינו קיים. מחקרים גנטיים חדשים מפריכים את טענתו. שתף מאמר זה:
קרא עוד
מה באמת קרה במשט לעזה?
כל פעם מחדש מדהים אותי איך ניתן להפוך כל מעשה של יהודי למעשה רע, כאילו מרפי קם מקברו וכתב את הכללים המפורסמים שלו על העם היושב בציון. אנחנו כבר רגילים לפרשנות ערבית, לכמה מכחישי שואה,...
קרא עוד
נפרדים ממך, דיויד יום
לא בכל יום מצליח הישג טכנולוגי לזעזע טיעון פילוסופי וותיק, אבל בנייתו של החיידק המלאכותי הראשון בהיסטוריה מציין את אחד האירועים הנדירים הללו שתף מאמר זה:
קרא עוד
למה שאלוקים יתעניין במעשי האדם?
האם מתקבל על הדעת שישות כל יכולה כמו האלוקים תתעניין במעשי האדם? והרי הוא גדול ועצום כל כך. האם היצור האנושי הקטנטן באמת שווה את היחס הזה? שתף מאמר זה:
קרא עוד
מי מחנך לבורות?
חינוך למה בדיוק מתכוון החילוני האדוק כשהוא מדביק לחינוך החרדי את הכינויים "בורות", "בערות", "פרימיטיוויות" ושאר המילים היפות? מה קובע ומי קובע את גבולות הבורות מול הנאורות? איך מחליטים איזה ידע רלוונטי כדי לזכות את...
קרא עוד
אתר מנוף המחודש
altאתר מנוף נפתח מחדש לאחר חודשים של עמל ויגיעה רבה, הוספנו באתר תכנים חדשים ויכולות מתקדמות, עיצוב ועריכה מחודשת. אנחנו עושים מאמץ רב להכניס את כל התוכן הרב שקיבלנו ולסדר ולערוך אותו כדבעי. בשלב זה...
קרא עוד
אמונה ובטחון בעולם המודרני
חכמינו הגדירו את המושג בטחון כפועל יוצא של האדם המאמין, אך לא כדבר מחוייב המציאות. כלשון הרמב"ן "הבוטח בהכרח הינו מאמין אך המאמין יכול להיות שאינו בוטח". משמעות הדבר היא שלכאורה ה'בטחון' הינו מעלה שאליה...
קרא עוד
משמעות החיים
מאמר זה עוסק בצורך של האדם במשמעות והשקפת היהדות בעניין משמעות החיים והצורך בזהות עצמית מובנית ומשכלת. שתף מאמר זה:
קרא עוד
נכתב ע"י צוות מנוף   

במעיין החיים

על מצוות טהרת המשפחה

רח' שפת אמת 10 , ת"ד 50281 ירושלים 91501

טל: 02-5000188 פקס: 02-5002199

אתרנו באינטרנט: www.arachim.org

תשס"ו - 2006

© כל הזכויות שמורות

ל-"ערכים - אגודה להפצת התודעה היהודית"

אין לצלם, להעתיק, לשכפל או לתרגם בכל דרך שהיא את הפרסום כולו

או חלקים ממנו ללא קבלת רשות בכתב מ"ערכים - האגודה להפצת התודעה היהודית"

תוכן העניינים

דברי פתיחה 

מבוא 

חלק ראשון מצוות הנידות

פרק א. טומאת הנדה - מהי
פרק ב. חומרת איסור נדה
פרק ג. שכר קיום המצווה
פרק ד. הריחוק מביא שלום ואהבה
פרק ה. חיים של אושר
פרק ו. מסירות נפש בשמירת הטהרה

חלק שני תהליך טהרה

פרק ז. שבעה ימים נקיים
פרק ח. הטבילה במים
פרק ט. סוד המקווה
פרק י. הטבילה
פרק יא. הנקודה הבריאותית

חלק שלישי- מדריך מעשי

פרק יב. הלכות טהרת המשפחה 
פרק יג. התייעצות עם רב
פרק יד. תיאור הביקור במקווה
פרק טו. תפילת האשה ביום טבילתה
מילות סיום

דברי פתיחה

'טהרת המשפחה' הוא השם שניתן לנושא הסדרת יחסי האישות בין איש ואשתו על פי התורה.
שמירת 'טהרת המשפחה' הינה יסוד קיום האומה היהודית, ובזכות שמירת הלכותיה שמר עם ישראל על קיומו, ייחודו וצביונו. עמים רבים ואף מעצמות גדולות, כמו בבל, אשור, רומי, נכחדו. לעומת אלה, העם היחיד ששמר על קיומו במשך זמן כה רב הוא העם היהודי. בזכות מה התקיים עם ישראל במשך כל הדורות הללו? – גם בזכות שמירת יסודות הטהרה. ההסבר לתופעה זו הוא פשוט: לדבר גשמי יש סוף, הוא נשחק, מתבלה וחולף מן העולם; אבל דבר רוחני ישאר בצורה זו או אחרת, כשרוחניות זו מקבלת את כוחה מבורא העולם.
תועלת נוספת של 'טהרת המשפחה': בשמירת הטהרה, הזוג משרה ומגביר את הקדושה והעדינות בנקודה הרגישה ביותר של הקיום האנושי – תחום יחסי האישות. אשה ובעל יהודיים השומרים על טהרת המשפחה מקבלים כוחות רעננים לטיפוח האהבה והשלום בביתם ולהשכנת אחדות במשפחתם ובכל הסובב אותם.
לאור החשיבות העצומה של מצוות טהרת המשפחה, אנו שמחים להגיש פרסום זה המהווה לקט נבחר של מובאות ומאמרים ממקורות שונים ומגוונים בנושא שמירת טהרת המשפחה.
תודתנו נתונה לגופים הבאים על שהרשו לנו לצטט בחוברת זו מפרסומיהם: ל-"המרכז הארצי למען טהרת המשפחה בישראל", ירושלים, עבור קטעים מספרו של הרב אריה קפלן "מימי גן עדן", שבהוצאתם; וכן להוצאת "מעיינות", ביתר עילית, עבור קטעים מחוברת "מעין החיים".

סיפורה של אריאלה

אריאלה עמדה אז להינשא למשה ואני זוכרת כי תמהתי לראותה נכנסת אלינו כמה שבועות לפני מועד החתונה, והיא כולה מהוססת ומדוכדכת. ניתנת האמת להיאמר כי המבוכה לא הלמה כלל את אריאלה הקורקטית ושנונת הלשון, זו שסיימה בהצטיינות את הלימודים האקדמאיים ונתקבלה לעבודה במשרד גדול לפרסום ויחסי צבור.
"זה בגלל המקווה" פתחה מיד עם כניסתה, ובקולה יותר משמץ של קריאת תגר. "כשהלכנו משה ואני להירשם ברבנות, אמרו לי שאצטרך לטבול במקווה לפני החתונה ולהביא לרב אישור על כך"... "ו...?" "ואני לא יודעת איך להתייחס לכל זה, אני ומקווה?"... "את הרי לא מפחדת מקצת מים?", ניסיתי בקלילות, כדי להפיג את המבוכה, בעיקר את זו שלי. "את הרי יודעת שכל העניין נמשך רגעים ספורים בלבד. עליך יהיה לטבול את כל גופך וראשך בתוך המקווה המיועד לכך, לאחר שהסרת כל חפץ זר מעל גופך, כולל הטבעות והלק שעל הציפורניים. והאשה המשגיחה שם תחתום לך בלי בעיות על האישור הנדרש"... "לא, לא זה מדאיג אותי. אבל משום מה, מצטייר לי המקווה כמשהו ארכאי, משהו שבכלל לא שייך לימים העכשוויים שלי או ליחס שלי אל משה. חוץ מזה, עצם המושג הזה, 'מקווה טהרה' מעורר בי אסוציאציות של מסתורין, של נזירות... את יודעת, דברים מעורפלים על האיסיים וחוקי טהרה הנוקשים שלהם... ואני עומדת ותוהה מה לי ולכל אלה?" חייכה, עדיין במבוכה.
"שום אשה יהודיה ההולכת לטבול במקווה אינה נזירה", הבטחתי לה גם אני בחיוך, "להיפך, הרי בטבילה הזאת, הקשורה בכל החוקים הקפדניים של כמות המים, ומקורם, והספירה המדוקדקת של ימי הנדה, מתמצה הרעיון היהודי של קידוש החיים: לחיות חיי אישות מתוך מקסימום של צניעות; לא התנזרות מוחלט מחד והפקרות מוחלטת מאידך, כפי שגורסות דתות אחרות, אלא שילוב של צורכי הגוף והנפש: איש ואשה וקדושה ביניהם".
"תראי" אמרה אריאלה באותו רגע, "מה שמטריד אותי הוא שאני לא מבינה בשביל מה אני צריכה את כל הטקס הזה". "את שואלת בשביל מה נחוצים לך אותם חוקים", אמרתי לה. "התשובה היא פשוטה: הם נחוצים לך כדי לשמור על פרטיותך ועל עצמאותך ועל כבודך כאדם, גם לאחר שאת נכנסת לתוך השותפות המחייבת של חיי הנישואין. החומה החוקית הזאת הנותנת לך שבועיים של פרטיות מוחלטת מדי חודש בחודשו.
משיגה לך בצנעה רבה, אבל גם בביטחון רב, את מה שמנסות להשיג ולשווא כל הנשים עזות הנפש, מימי ליזיסטראטה ועד לז'רמין גריר - למנוע את הפיכת האשה לכלי משחק בידי הגבר, לשבור את תדמיתה כיצור שנועד לספק את תאוותו בכל עת שירצה. החוק הזה שומר גם את בעלך לעצמך ואת עצמך לבעלך. את מתארת לך איזה כוח נפשי עצום נדרש מבני הזוג, השוהים תחת קורת גג אחת, לנים בחדר שינה משותף, ואף על פי כן, אינם נוגעים זה בזה כלל, במשך כל אותם שנים עשר ימי נדה? בני זוג המסוגלים לעמוד ב"הפרדה" הכפויה הזאת, והם עומדים בה אף על פי שאין שום שוטר או שומר על גביהם".
"בסדר אני מסכימה אתך" אמרה אריאלה. "אבל בכל זאת מה הטעם לחייב אותי בטבילה, כשכולם יודעים כי היא תהיה חד-פעמית? איך תוכל טבילה חד-פעמית כזאת לעזור לי בחיי הנישואין שלי?"
"הביטי אריאלה", ובאותו רגע רציתי מאד שתרגיש ותדע עד כמה אני מחבבת אותה ועד כמה אני מבינה את היסוסיה וחששותיה, "הביטי בזה כך - הרי עצם החיוב הזה שמחייבים אותך הוא לך מעין "תעודת יושר" נפלאה שמגישה לך היהדות על סף כניסתך לחיי הנישואין שלך. ביום הנישואין נמחלין כל עוונותיך ואת נכנסת לחייך החדשים כשאת עצמך פותחת דף חדש ונקי. ובעמדך על סף הנישואין אין שואלים אותך מה עשית קודם. אף אחד אינו פוטר אותך מן החובה הזאת ואומר: הא, זו? ממילא אינה זקוקה למקווה! אלא, אדרבה, מזמינים אותך לבוא ולטבול כמו כל בת ישראל כשרה, הנחשבת ל"נדה" עד לנישואיה ואסורה על כן לחיות חיי אישות עם בעלה עד שלא תטבול במקווה כדין".
"ויש כאן היבט נוסף" - המשכתי כאשר ראיתי חיוך של התעודדות מתפשט על פניה העירניים של אריאלה. "יש כאן מעין צ'אנס להתחלה חדשה, דווקא בתחום החיים האינטימיים. שהרי עכשיו, על ספם של חיי השיתוף הרשמיים והמקודשים קל מאוד עדיין לקבוע דפוסי חיים חדשים שלא היו מוכרים לך, ולא היית מורגלת להם בחיי הרווקות. עכשיו, בראשית בניית מערכת היחסים עם שותפך לחיים, לחלומות ולמאבקים, עכשיו גם אפשר להציב את התחומים של עצמיותך כפרט: אולי "המקווה" יעזור לך להחליט ולהודיע לבעלך הטרי משהו מעין: 'עד כאן כולי שלך, מכאן ואילך הרשה לי לשמור את עצמי לעצמי. ואין כאן אנוכיות או קפריזה שלי, האמן לי! גם אתה תצא נשכר מכך, וכן כל חיי הנישואין שלנו.' כמובן קיים תמיד החשש שאדם שאינו מורגל בכך לא יקבל זאת בעין יפה וינסה לבטל את כל ההחלטות היפות שלך, ותצטרכי להפעיל את כוחות השכנוע שלך. אך בכך את הרי רגילה"...
כל אותו זמן ישבה אריאלה מהורהרת ולא הפסיקה את שטף דיבורי. אינני זוכרת מה אמרתי לה עוד, אבל כשקמה ללכת נראתה מעודדת לגמרי.
מאז אותה שיחה לא ראיתי את אריאלה עד לשבוע שעבר. היא באה לבקר את הוריה ותינוק יפהפה בזרועותיה. כשניגשתי אליה לברכה חייכה אליי ובהביטה על בנה אמרה בגאווה: "את רואה אותו, הוא כבר נולד בטהרה! ואת יודעת - זה היה הרבה יותר קל משחשבתי, בעצם". והיא הוסיפה ספק בצחוק: "מה שהמקווה צריכה זה מסע פרסום ראוי לשמו!"
[רבקה (שינפלד) ברנד, הובאו דבריה בחוברת 'מעיין החיים']


חלק ראשון

מצב הנידות

• הציווי בתורה על טהרת המשפחה. • מהי נדה? • איסור קרבה גופנית בזמן הנידות. • מה כולל האיסור 'לא תקרב'? • האם רק הגבר מוזהר על איסור נדה?

הציווי בתורה על טהרת המשפחה

פרק זה ידון במקורות למצוות טהרת המשפחה, תוך כדי עיון במובאות מהתורה וכן מספרי גדולי חכמי ישראל.
היכן ציוותה התורה על טהרת המשפחה?
התורה מתארת מצב שבו האשה נכנסת למעמד הלכתי הקרוי נידות, כתוצאה מהפרשת דם מרחמה: "אִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ".
[ויקרא טו, יט]
חז"ל מסבירים כי המילה 'בבשרה' אמורה כאן כלפי הרחם: 'בבשרה' - ערוות האשה (הרחם).
[אבן עזרא, שם]
יש להדגיש כי יציאת דם כתוצאה מפצע במקום, או בעיה רפואית אחרת, אינה הופכת את האשה לנדה, בדרך כלל.

מהי נדה?

נדה הוא הכינוי בתורה למעמדה של אשה, שהופרש דם מאיבר הרבייה שלה, באופן שגורם לאיסור יחסי אישות וקרבה עם בעלה: "בנידתה - כמו באיוב – 'ומתבל ינדוהו' - שהיא מנודה ממגע כל אדם".
[רש"י ויקרא טו, יט]
"ינדוהו - ירחיקוהו כמו נדה".
[אבן עזרא איוב יח, יח]
"נד - מגזרת נע ונד".
[מלבי"ם ישעיהו יז, יא]
"שורש המילה 'נדה' הוא 'נדד', ופירושו 'הרחקה' או 'הפרדה'. המילה עצמה מציינת הכרח של האשה להימנע מכל מגע פיזי עם בעלה. המלה 'נדה' אינה קשורה בווסת, אלא בצורך של ההפרדה. שניהם, גם שם העצם וגם המעמד של נדה, נמשכים אצל האשה עד שהיא טובלת במקווה בזמן המתאים ובתנאים המתאימים".
[הרב אריה קפלן זצ"ל, מימי גן עדן – המסתורין של המקווה]

איסור קרבה גופנית בזמן הנידות

התורה אסרה על איש ואשה נשואים לקיים יחסי קרבה גופנית בזמן שהאשה מוגדרת כנדה, עקב דימום מחזורי או דימום דומה לו: "וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ".
[ויקרא יח, יט]
"אזהרה לבועל נדה מנין [שהיא מפורשת] מן התורה? – 'ואל אשה בנידת טומאתה לא תקרב'".
[שבועות יח, ב]
"לא תקרב לגלות ערוותה - לא תקרב אליה בעת נידתה אלא
המתן עד שתטהר".
[חזקוני על התורה, ויקרא יח, יט]
מה כולל האיסור 'לא תקרב'?
"לא תקרבו - כינוי לשכיבה [יחסי אישות]".
[אבן עזרא על התורה, ויקרא יח, ו]
בנוסף ליחסי אישות, נאסר גם מגע ויחס של קרבה, העלול להביא לקיום יחסי אישות:
"הרי הוא אומר: 'ואל אשה בנידת טומאתה לא תקרב' - יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים? תלמוד לומר 'לא תקרב'. יכול ישן עמה בבגדיה על המיטה? תלמוד לומר 'לא תקרב'".
[מדרש אבות דרבי נתן, פרק שני]
וטעם הדבר הוא, שכל קרבה גופנית שהיא יכולה להביא לידי יחסי אישות: "לדבר המביא לידי עברה [יחסי אישות בזמן הנידות] - לא
תקרב".
[שם]
האם רק הגבר מוזהר על איסור נדה?
"'לא תקרבו' - הרי כאן שניים - ללמדך שאף האשה מוזהרת".
[פרוש חזקני על ויקרא יח, ו]
"אין איסור גדול מן הנדה, שהאשה רואה דם ואסרה הקב"ה לבעלה, ואין טומאה אלא נדה, שנאמר: ואל אשה בנידת טומאתה לא תקרב".
[מדרש תהילים מזמור קמו]


פרק א

טומאת הנדה - מהי

• הטומאה והטהרה – מקורם בגזרת התורה. • הטומאה והטהרה קיימות במציאות • משמעותה של הנדה. • טומאה פירושה – מגע עם המוות. • מדוע מושג הטומאה שייך רק בישראל. • מהות הטומאה. • הטומאה אינה תוצאה של חטא אישי. • הטומאה היא תוצאה של חטא חווה. • גם במצב טומאה האשה אינה מנותקת מהקב"ה.
הטומאה והטהרה – מקורם בגזרת התורה
דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות הן גזרות התורה, והן אינן דברים שדעתו של אדם מכרעת להבינם, והרי הן מכלל החוקים האלוקיים שאין להם הסבר אנושי.
[על פי רמב"ם, הלכות מקוואות, יא, יב]

הטומאה והטהרה קיימות במציאות

איש לא ראה ולא מישש את החשמל המאיר, המחמם והמניע מכונות אדירות. לראות ולמשש אלו תכונות החושים, אך כדי למדוד את עצמת החשמל אנו זקוקים לחוש שישי, שמונחי ראייה, ריח ומישוש אינם חלים בו, או למכשירים מיוחדים. חשמל קיים, ואף על פי שאין אנו רואים אותו אנו יודעים זאת, מכיוון שתוצאות השימוש בו מעידות על קיומו. גם את גלי הרדיו, את החיידקים ואת הכדוריות הלבנות שבדם לא ניתן לראות ללא מכשירים מיוחדים; אולם כל בר דעת יודע כי הם קיימים וכי ניתן להבחין בגילוייהם במציאות החיים. בדומה לכך, ההוכחה לכך שהטומאה והטהרה קיימות היא שהתורה מכריזה על קיומן.
חוקי הטהרה וחוקי הטומאה אינם חוקי טבע גלויים שהשכל המדעי מבינם.
מה שנתפס בשכלנו אינו כולל את כל עומק וגובה העניין. אך אין זה מפריע כלל לשמור את טהרת המשפחה. יהודים מקיימים את חוקי הטהרה משום שנצטוו על כך בתורה, גם אם הם אישית לא חקרו את כל הטעמים והסיבות.
כדי למלא את ציווי ה' ולהפיק את מלוא התועלת מכך, די אם מקיימים את ההלכות המעשיות בדייקנות. ה' אומר: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם" (יחזקאל לו, כה), לאמור: אם תטבלו במים שהתורה ציוותה, אני, הקב"ה, אטהר אתכם (רד"ק שם).

משמעותה של הנדה

– אבדן זמני של הכוח ליצור חיים
האשה נטמאת טומאת נדה משום שהיא איבדה באופן זמני את פוטנציאל המשך החיים – את היכולת להרות. כידוע אשה אינה יכולה להתעבר בזמן הדימום המחזורי. בתוך מערכת הפרייה והרבייה של האשה, שהיא מערכת במעיין החיים היכולה ליצור חיים, יש כביכול פגישה חודשית עם המוות. הקב"ה טבע בביצית האשה את האפשרות להיות מופרית. מהביצית עשוי להתפתח עובר, שהוא מלא חיים חדשים. גם הרחם מצפה את עצמו ברירית ומכין את עצמו לקליטת עובר. זהו כוח ליצור חיים.
לאחר ההכנה היסודית של הרחם להיריון, אם הביצית לא הופרתה, כלומר לא התפתחו בה חיים, היא 'מתה'. כיצד? היא מתנוונת, קמלה ונפלטת החוצה, עם דימום רב, שהוא הדימום המחזורי. אז האשה נחשבת לטמאת נדה. כל פעם מחדש, בכל מחזור חודשי, כשפוטנציאל החיים שיש בביצית אינו יוצא לפועל והיא 'מתה', חלה על האשה טומאה עקב המגע עם 'המוות'.
המצב של חיים שלא יצאו לפועל, אלא התנוונו ואבדו, הוא מוות בזעיר-אנפין.
בגלל המפגש עם המוות, נטמאת האשה באופן זמני. אולם אין היא נטמאת בטומאת מת. היא נטמאת בטומאת נדה, כי פוטנציאל החיים שהיה בה נהרס באופן זמני.
טומאה פירושה – מגע עם המוות
בתורה קיים מושג של טומאה שאינו קשור לחטא אלא קשור למוות, והוא התופס לגבי נדה. המוות הוא קץ טבעי ובלתי נמנע. האדם, החיות והצמחים קמלים; זוהי המחזוריות שביקום, אשר במרחביו מתפרק, בסופו של דבר, הכול, למן תאים מיקרוסקופיים ועד כוכבי ענק.
בשל קדושתו הגדולה, כשבא היהודי במגע עם המוות הוא יורד לרמה של טומאה שממנה הוא צריך להיטהר. כל מגע עם דבר מת - יהא זה פגרו של שרץ, נבלת עוף, גופת בהמה וחיה או גווית אדם שנפח את נשמתו - מטמא את היהודי. גופת מת יהודי נחשבת בהלכה ל'אבי אבות הטומאה'. גם כאשר היהודי ישן הוא נטמא - השינה היא "אחד משישים למיתה" (ברכות נז, ב), עקב ההיחלשות הזמנית של כוח הנשמה בזמן השינה. לפיכך, בהתעוררו צריך היהודי לטהר את ידיו במים כי שורה עליהן רוח טומאה.

מדוע מושג הטומאה שייך רק בישראל

הטומאה באה רק למקום שיש קדושה: "משום שבישראל נשאר ניצוצות ורשימה קדושה, ובמקום קדושה שמה יחנו כת הטומאה ... ולכך מטמאים. אבל עכו"ם ... אין בהם שורש קדושה כלל... לכך אין בהם טומאה כלל".
[רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל, ספר 'יערות דבש']
כגודל קדושתו של איש ישראל - טומאתו קשה: "כי מצד שישראל מחוברים לקדושה, על כן בעת שמסתלקת הקדושה ... אזי מתקבצים כוחות הטומאה להידבק בו. ומה שאין כן בגויים שלא שרתה בהם קדושה קודם".
[אור החיים ויקרא יט, ח]

מהות הטומאה

"טמא – שהוא משורש 'טמה' – עניין סתימת הלב ואין דעת. אטם – עיינינו סותם [סתימה]".
[רד"ק בספר השורשים]
"עניין הטומאה ידוע לחכמים, שיחליש כוח הנפש השכלית ויערבב אותה, ויפריד בינה ובין השכל העליון השלם, ותהי נפרדת עד אשר תטהר".
[ספר החינוך, מצווה שס"ב]
טומאת הנדה עצמה אינה משהו גופני: "כל שורה בהלכות טומאת מגע מעידה שהטומאה אינה חלאה מיסטית, מאגית, חומרית ... העוברת לאדם על ידי מגע במת או בנבלה. הטומאה קשורה אמנם למוות, אבל רק כרעיון מושגי, ולא כמציאות".
[רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל, 'על התורה']

הטומאה אינה תוצאה של חטא אישי

הטומאה אינה קשורה כלל לחטא או לעברה אישית של האשה שמוגדרת כטמאה. גם אמותינו הקדושות, אמהות האומה, היו נידות:
שרה אמנו
"וַיִּקַּח חֶמְאָה" (בראשית יח, ח) ... - ולחם לא הביא, לפי שפירסה שרה נדה, שחזר לה אורח כנשים אותו היום ונטמאת העיסה".
[רש"י שם]
רחל אמנו
"אַל יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי"
(בראשית לא, לה).
"כי ראשה ואיבריה כבדים עליה והיא חולה בבוא האורח, כי כן דרכן, וכל שכן במועטות הלידה כרחל, שדמיהן מועטין והאורח יכבד עליהם מאוד".
[רמב"ן שם]
אסתר המלכה
"וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד" (אסתר ד, ד).
"ותתחלחל המלכה. מאי 'ותתחלחל'? אמר רב שפירסה נדה".
[מגילה טו, א]

הטומאה היא תוצאה של חטא חווה

חז"ל מסבירים כי טומאת הנדה חלה על הנשים בגלל שחווה, האשה הראשונה, הכשילה בחטא את אדם הראשון וגרמה לתופעת המוות בעולם. הדימום המחזורי גורם לאשה לטומאה, כדי שתכפר על חטאה של חווה אמנו: "ומה ראו נשים להצטוות על שלוש מצוות האלו (נדה, הפרשת חלה והדלקת הנר)? אמר הקב"ה: אדם הראשון תחילת בריותיי היה ונצטווה על עץ הדעת. וכתיב בחווה: 'ותֵּרֶא הָאִשָּׁה... וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל' (בראשית ג, ו), וגרמה לו מיתה ושפכה את דמו. וכתיב בתורה: 'שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ' (שם, ט, ו). תשפוך דמה ותשמור נידתה, כדי שיתכפר לה על דם האדם ששפכה".
[תנחומא נח, א]
"ומפני מה ניתן לה [לאשה] מצוות נדה? על ידי ששפכה דמו של אדם הראשון, לפיכך ניתן לה מצוות נדה".
[בראשית רבה יז, ח]
גם במצב טומאה האשה אינה מנותקת מהקב"ה
"מה כתיב בהו: 'הַשֹּׁכֵן אִתָּם [עם בני ישראל] בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם' (ויקרא טז, טז)? אפילו בזמן שהן טמאין, שכינה שרויה ביניהן".
[יומא נז, א]
"פירוש 'שכינה' הוא מידת השם יתברך - שהוא שוכן בתוך לבבות בני ישראל...".
[רבי צדוק הכהן זצ"ל, ספר 'רסיסי לילה']
"אם אין טומאה – אין טהרה, כי לא היה נודע מעלתו והנאתו כלל".
[ספר 'שערי הלשם', חלק א]


פרק ב

חומרת איסור נדה

• הזהירות והזלזול בחומרת איסור נדה. • איסור נדה נאמר מפורשות בתורה. • איסור נדה חמור עד שחייב אדם ליהרג ולא לעבור עליו. • העובר על איסור נדה נטמא בטומאה קשה. • העונש לעוברים על איסור נדה. • מהו עונש הכרת? • כיצד לכפר על עוון נדה.

הזהירות והזלזול בחומרת איסור נדה

איסור נדה הוא אחד האיסורים החמורים ביותר שנצטוונו עליהם בתורה, ויש גם בין אלו שאינם שומרי מצוות מובהקים המקפידים עליו. רבים מן הציבור המסורתי שומרים על טהרת המשפחה, אף שלא תמיד הם מכירים את פרטי ההלכה. אפילו נשים שאינן שומרות תורה ומצוות כלל באות לטבול במקווה.
עם זאת, רבים הם הנכשלים באיסור נדה בגלל זלזול, או משום שאינם יודעים את חומרת העוון. אילו היו יודעים את חומרת איסורו, בוודאי היו משתדלים מאוד לשמור על טהרת המשפחה.
הבה נראה מה אומרת תורת ישראל על חומרת העוון של אי-שמירת טהרת המשפחה.

איסור נדה נאמר מפורשות בתורה

כפי שראינו בפרק הקודם, יש ציווי מפורש בתורה על איסור נדה: "וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב".
[ויקרא יח, יט]
לנושא איסור הנדה וטהרת המשפחה יוחדה מסכת שלמה מתוך 47 המסכתות של התלמוד הבבלי. שמה מסכת 'נדה'.

איסור נדה נחשב אחד מאיסורי גילוי עריות

איסור נדה מוזכר בתורה בסמוך לאיסור גילוי עריות. בפרשת העריות מזהירה התורה על האיסור החמור של גילוי עריות. סמיכות זו מלמדת על החומרה הרבה שבה התורה רואה את איסור נדה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ, וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ. אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם, אֲנִי ה'. אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי ה'. עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה, אִמְּךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ... וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ... אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה, כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם".
[ויקרא יח, א-כד]
"השוכב עם הנדה – חשוב (נחשב) מהעריות".
[אבן עזרא שם, יח]
"הנדה, הרי היא כשאר כל העריות".
[רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, ד, א]

איסור נדה חמור עד שחייב אדם ליהרג ולא לעבור עליו

"אם יאמר (יאיימו עליו): חבוק ונשוק לנערה נדה או מות תמות! חייב אדם למסור עצמו להריגה טרם יעשה כזאת, כי היא בכלל גלוי עריות אשר מקובל אצלנו ביהרג ואל יעבור".
[רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל, ספר 'יערות דבש']
העובר על איסור נדה נטמא בטומאה קשה
"כי הכתוב אומר 'ותהי נידתה עליו' כי הבועל נדה, אותה טומאת הנידות קופצת על בועלה".
[רבי חיים ויטאל, שער הפוסקים]

העונש לעוברים על איסור נדה

איסור נדה - עונשו כרת
על איסור נדה יש עונש כרת:
במעיין החיים חומרת איסור נדה
"כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשׂת מִקֶּרֶב עַמָּם".
[ויקרא יח, כט]
ונשנה הדבר גם בפרשת 'קדושים': "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה (נדה) וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם".
[שם כ, יח]
"ועוון זה חמור הרבה יותר מאכילת בשר חזיר, ששם הוא רק לאו בלבד, ואילו בעוון נדה יש גם עונש כרת שנכרתת נפשו מארץ החיים".
[החפץ חיים ב'טהרת ישראל']
"הביטוי 'ונכרתו' מכוון לעונש כרת. זהו גם העונש שניתן בגלל יחסים אסורים בין אח ואחות, בגלל חילול יום הכיפורים או בגלל אכילת חמץ בפסח".
[הרב אריה קפלן זצ"ל, מימי גן עדן – המיסתורין של המקווה]
וכך נפסק להלכה. אשה שיצא דם מרחמה, טמאה. המקיים עמה יחסי אישות - חייב כרת.
"ואין חילוק בין פנויה לנשואה לעניין איסור נדה, כי כל הבא על הנדה חייב כרת".
[שולחן ערוך יורה דעה, סימן קפג, א]

מהו עונש הכרת?

"הכריתות שבתורה מצאנום על שלושה חלקים: יש כרת לגוף לבדו; ויש כרת לנפש לבדה; ויש כרת לשניהם - לגוף ולנפש. כרת לגוף לבדו יהיה בשנים או בימים... כרת של ימים - שלא ימלא את ימיו הקצובים. [ואם נגזר עליו] כרת לשניהם - לגוף ולנפש... הוא נטרד מהעולם הזה ומהעולם הבא".
[רבינו בחיי על התורה, ויקרא יח, כט]
כרת – עקרות או מיתת בנים
"כרת – הולך ערירי בלא בנים, ואם יש לו – מתים".
[רש"י כריתות ז, א]
"כרת - שייכרת שמו במות זרעו".
[אבן עזרא על התורה, בראשית יז, יד]
כרת – מת קודם גיל חמישים או שאינו מגיע לגיל 60
כרת - שאינו מגיע לשישים שנה, שגיל זה הוא זמן מיתת כל אדם.
[על פי תוספות, שבת כה, א]
"מת בחמישים שנה - זו היא מיתת כרת".
[מועד קטן כח, א]
"מת פחות מחמישים - יוצא בהכרת".
[תוספות הרא"ש שם]
כרת - שאינו זוכה לחיי העולם הבא
"ופירעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו אלא ייכרתו וימותו. וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו הוא המת שאינו חי לעולם, אלא נכרת ברשעו ואובד כבהמה. וזהו הכרת הכתובה בתורה, שנאמר: 'הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִיא' (במדבר טו, לא). מפי השמועה למדו 'היכרת' - בעולם הזה, 'תיכרת' - לעולם הבא. כלומר שאותה הנפש שפירשה מן הגוף בעולם הזה אינה זוכה לחיי העולם הבא, אלא גם מן העולם הבא נכרתת".
[רמב"ם, הלכות תשובה ח,א]
עובר על איסור כרת - וטוב לו?
יש שישאלו: הלא רואים אנו מסביבנו אנשים שנתחייבו בכרת, לפי האמור לעיל, אולם הם מאריכים ימים ואינם סובלים. כיצד מתיישבים הדברים?
משיב הרמב"ם: "והקדוש ברוך הוא יודע איך ייפרע. יש חטא שהדין נותן שנפרעים ממנו על חטאו בעולם הזה ... ויש חטא שהדין נותן שנפרעין ממנו לעולם הבא ואין לעובר עליו שום נזק בעולם הזה. ויש חטא שנפרעין ממנו בעולם הזה ולעולם הבא".
[שם ו, א]
"ואפשר שאין לו כרת בגופו אלא בנפשו, כי פעמים שיחיה ימים ארוכים וחיי שלווה".
[רבינו בחיי על התורה, ויקרא יח, כט]
נביא דוגמה שתמחיש את העניין ותבאר אותו. ישנן שתי צורות לכרות עץ: אפשר לגדוע את ענפיו ולהשאיר את הגזע. ממצב זה הוא יכול להתחיל לצמוח מחדש. אפשרות אחרת היא להמית את העץ על ידי פגיעה בשורש. כלפי חוץ (לזמן מסוים) הוא אולי צומח ומלבלב, אך למעשה הוא איבד את יכולת החיים האמיתית.
החוטאים קרויים מתים אפילו בחייהם (ירושלמי ברכות טו, ב), כי הם נטשו את הקשר הנכון עם בורא העולם. כל עוד לא חזרו בתשובה, הם מקבלים את צורכיהם כמו בעל החיים המקבל את הנחוץ לו מסביבתו או מאדוניו, מבלי לפתח יחסים של קרבה.
העובר על איסור נדה – דוחה את השכינה ותפילתו אינה נענית
"שלושה הם הדוחים את השכינה מן העולם וגורמים שאין דיורו של הקב"ה בעולם, ובני אדם צועקים ואינם נענים. ואלה הם: א. השוכב עם נדה, היות ואין טומאה קשה בעולם זולת טומאת נדה. טומאת הנדה קשה מכל טומאה שבעולם. ... ב. השוכב עם בת אל נכר ... ג. ההורג בניו – העובר שאשתו מעוברת וגורם להרגו במעיה [הפלה]. ... שלוש רעות עשה, שכל העולם איננו יכול לסבול, ועל זה העולם מתמוטט קמעה-קמעה ואין יודע, והקדוש ברוך הוא מסתלק מן העולם, וחרב ורעב ודבר באים לעולם. ... דוחה השכינה, ההולכת ומשוטטת בעולם ואיננה מוצאת מנוח. ועל אלה רוח הקודש בוכה והעולם נידון בכל השפטים האמורים. וי לבן אדם זה, וי לו, טוב לו שלא נברא בעולם".
[ספר הזוהר ח"ב ג, א-ב]
העובר על איסור נדה גורם לתכונות של חוצפה ועזות בילדים "ויש בחייבי כריתות אשר גורם לזרעו מוקש רע ושחיתות ... והוא הבא על הנדה. וההוא ייקרא 'זרע מרעים', כי יהיה תיו העזות על מצחו בעודו בחיים חייתו, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'עז פנים הלא הוא בן אשה נדה' (מסכת כלה רבתי, פרק ב) ויהיו עוונות הבן על עצמות האב, כי הוא עולל לנפשו להיות פושע מבטן".
[רבינו יונה, ספר 'שערי תשובה', שער שלישי, אות קכ"ה]
"על שלוש עברות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר".
[משנה שבת ב, ו]

כיצד לכפר על עוון נדה

חזרה בתשובה והימנעות מאיסור נדה מבטלות את עונש הכרת "במה דברים אמורים? בזמן שלא עשה תשובה. אבל אם עשה תשובה, התשובה כתריס לפני הפורענות".
[רמב"ם, הלכות תשובה ו, ב]
"עבר על כריתות ומיתות בית דין, ועשה תשובה - תשובה ויום הכיפורים תולין וייסורין הבאין עליו גומרין לו הכפרה".
[שם א,ד]
התשובה מקרבת מחדש את השב עד כיסא הכבוד!
"שלא יאמר אדם אם הזיד ונתחייב כרת, מעתה אין לשמור עצמו מכל אשר יזדמן לפניו במעשה הרע כי כבר נתחייב כרת... יתעורר וישוב בתשובה לפני ה' וירחמהו. כי הלא תמצא שאמרו ז"ל שאפילו עבר אדם על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה ... מכפרין (יומא פו, א). וכמאמר הנביא: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ" (הושע יד, ב), ודרשו ז"ל: גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד (יומא שם). פירוש, שהגם שנכרת החוט המחבר עד כיסא הכבוד, ולא נשאר אלא חלק קטן בקרבו, התשובה מגיעתו עד כיסא הכבוד".
[אור החיים, ויקרא יט, ט]
"כשעושה תשובה גמורה, יתרצה בעיני הקדוש ברוך הוא כאילו לא חטא כלל, ואין מזכירין לו שום דבר מרשעו. ועיקר התשובה היא חרטה גמורה על העבר וקבלה על להבא. והעיקר שלא יאחר את תשובתו, ותכף שעלה על לבו רעיון טהור לשוב לה', יתחזק על יצרו ויגביר שכלו על תאוותו, ולא יוסיף לעשות העוון הזה".
[החפץ חיים זצ"ל, טהרת ישראל, פרק י]
כיצד נדע איך לא לעבור על איסור נדה?
רק על ידי לימוד וקיום הלכות טהרת המשפחה!


פרק ג

שכר קיום המצווה

• השכר הגדול על טהרת המשפחה. • מקיימת מאות מצוות מהתורה.• כאילו קיימה אלפי מצוות. • בוראת מאות מלאכים מליצי טוב. •כשלועגים להם – שכרם מתעצם. • מביאים קדו שה על עצמם ועל ילדיהם. • זכות העומדת לדורות. • סגולה להיפקד בבנים. • נפקדו בבנים לאחר 17 שנות עקרות.

השכר הגדול על טהרת המשפחה

אמנם העונש למי שאינם שומרים על טהרת המשפחה הוא, כפי שראינו, רב, אולם השכר שיינתן למי ששומר הוא כפול ומכופל. הקב"ה נוהג לפי הכלל 'מידה טובה מרובה' (יומא עו, ב), שפירושו שהוא יתברך גומל לעולם ולבריות, טובות וחסדים בכמות גדולה בהרבה משהוא נותן עונשים. רבי ישראל-מאיר הכהן, ה'חפץ חיים' זצ"ל, מבאר זאת בחיבור 'טהרת ישראל', ממנו לקוחות המובאות הבאות.

מקיימת מאות מצוות מהתורה

"ראשון לכל, האשה מקיימת בזה מה שציוותה התורה באופן כללי - לשמור את חוקיה ומשפטיה, כמו שנאמר: 'ושמרתם את חוקותי ואת משפטי'. ועל דבר זה כרת ה' ברית אתנו. בנוסף לזה, היא מקיימת מצוות עשה מן התורה בכל עת שתטבול. וזאת בנוסף למה שמקיימת את מצוות התורה בעת שסופרת את שבעת הימים שקודם הטבילה, כמו שנאמר: 'וספרה לה שבעת ימים'. כמה מאות מצוות יתקבצו לה על ידי זה בימי חייה!".
[החפץ חיים – טהרת ישראל]
"אם לא יקרב אל אשה נדה כתוב בו 'צַדִּיק הוּא חָיֹה יִחְיֶה' (יחזקאל יח, ט)".
[בעל הטורים ויקרא יח, יט]

כאילו קיימה אלפי מצוות

"ידוע מה שאמרה הגמרא, ישב אדם ולא עבר עברה, נותנין לו שכר כעושה מצווה; והוא שבא דבר עברה לידו וכובש את יצרו ואינו עובר עליה. ואף כאן בענייננו, מי שמתחזק על נפשו ומתגבר על יצרו שלא לעבור על האיסור הזה, שחייבה עליו התורה כרת, חושבין לו כאילו מקים מצווה בפועל. ואם היה זהיר בזה כל ימי חייו אין לשער ולהעריך כמה אלפים מצוות יתרבו לו על ידי זה".
[החפץ חיים – טהרת ישראל]

בוראת מאות מלאכים מליצי טוב

"וידוע שמכל מצווה נברא מלאך מליץ טוב אחד. אם כן, כמה מאות מלאכים קדושים יש לה, שימליצו טוב עבורה בעולם הזה, שלא תמות ח"ו על ידי חבלי לידה, וכן להצילה מכל פגעי הזמן; ובפרט בעולם הבא אחרי אריכות ימים ושנים - להצילה מגיהינום, ולתת לה שכר טוב בגן עדן עם כל הצדיקים והצדיקות".
[החפץ חיים – טהרת ישראל]

כשלועגים להם – שכרם מתעצם

"וביותר מזה, כשהוא דר באיזה מדינה שאנשיה פרוצין ואצלם הופקר איסור זה לגמרי, ומלעיגים ממנו ומאשתו שמחזיקים במצוות טבילה כדת התורה, והם סובלין עלבון עבור מצוות השם יתברך - כמה יגדל שכרן עבור זה לעתיד לבוא וכמה יתגדל כבודם שם לנצח, וכמאמר הכתוב: 'כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד' (שמואל א ב, ל)".
[החפץ חיים – טהרת ישראל]
"ודע שאף הלעג ההוא אינו אלא בתחילתו, אבל בהמשך הזמן יופסק הלעג, ואדרבה יתפרסם בעיניהם לתפארת שהוא שומר דתו באמונה. ובוודאי ימצאו עוד כמה אנשים שיתנהגו גם כן כמותו, ואז לבד שיקבל שכר עבור עצמו וכנ"ל, עוד יקבל שכר עבור כל אחד מהם ".
[החפץ חיים – טהרת ישראל]

מביאים קדו שה על עצמם ועל ילדיהם

"ידוע שבכל מצווה שהאדם מקיים, הוא מושך את הקדושה על עצמו; כמו שכתוב 'לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם' (במדבר טו, מ) ובפרט בענייני עריות, כשהאדם פורש עצמו מן העברה הוא מתקדש לה'. וממילא ממשיך אחר כך על זרעו נפש קדושה מצד הקדושה, שעליהם אמר הכתוב: 'בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם' (דברים יד, א), ונאמר: 'יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר' (ישעיהו מט, ג)".
[החפץ חיים – טהרת ישראל]

זכות העומדת לדורות

"דע עוד, שמי שמתגבר על יצרו לכבוד קונו וניצול מן העברה, זכותו קיימת לנצח עבור זה אף לכל דורותיו הבאים אחריו. בזכות זה יצאו ממנו אנשים המאירים לעולם בתורתם ובצדקתם. ובוודאי יזכהו השם יתברך, שהיו בניו מגיבורי ישראל - היינו הגיבורים האמיתיים כנגד יצרם - ויזכו לעשות תמיד הטוב והישר בעיני ה'".
[החפץ חיים – טהרת ישראל]

סגולה להיפקד בבנים

"אמר הקב"ה: אם שמרתָ ימי נדה, אני נותן לך בן ואתה מולו לשמונה ימים".
[ויקרא רבה יד, ז]
נפקדו בבנים לאחר 17 שנות עקרות
מעשה בזוג שגר בבאר שבע שבמשך 17 שנות נישואיהם לא זכו לילדים. הם הלכו לרופאים, למגידי עתידות, וניסו סגולות שונות - ולא נושעו.
סיפרו להם על אודות הגאון המקובל רבי מרדכי שרעבי זצ"ל, שעקרות רבות נפקדו בזכות תפילתו. האשה והבעל ביטלו את הדברים במחי יד, אולם לאחר זמן שכנע אותם אברך מבאר שבע לעלות לירושלים, אל הרב. אמר להם הרב: נעשה לכם תיקון, ובעזרת ה' אני מבטיחכם כי בעוד עשרה חודשים תהיו הורים לתאומים; אך תנאי אחד קודם לכל והוא - שתקפידו על שמירת טהרת המשפחה וצניעות האשה. בני הזוג חזרו לבאר שבע ובעידודו של ידידם האברך החלו בלימוד ובקיום הלכות נדה; האשה אף היא שמרה על צניעות לבושה. לאחר כחודש ימים התעברה האשה. משראו בני הזוג כי ברכת הצדיק מתקיימת בפועל לנגד עיניהם, התמידו בקיום המצוות וחזרו בתשובה. במלאת עשרה חודשים מיום בואם אל הרב, ילדה האשה בלידה רגילה וקלה תאומים; וזאת לפליאתם של הרופאים שאצלם ביקרו בני הזוג במשך שנים.
בהגיע היום השמיני ללידה, ערכו את הברית בישיבה של הרב שרעבי וכיבדו את הצדיק בסנדקאות. הצדיק הרעיף על הילדים ברכות שמים, ולהורים איחל לגדל את ילדיהם לתורה לחופה ולמעשים טובים.
[הרב יונה רפאלי, הרב שרעבי – תולדות חייו של הרה"ג מרדכי שרעבי זצ"ל]


פרק ד

הריחוק מביא שלום ואהבה

• תקופת הנידות - מהתרחקות להתקרבות. • דיני ההרחקות הם לתועלת בני הזוג. • ההתרחקות מרעננת את הקשר הזוגי. • הזדמנות – לקירבה רוחנית. • חשיבות טיפוח הקשר הרוחני, וביטוי בעת זקנה. • הריחוק בנידה – מציאות טבעית לאשה. • התורה אסרה חיבור שאין מתקיים בו ההיבט הרגשי.
"עיקר עניינו של האדם אינו לספק את צרכיו ולהשביע את דחפיו ויצריו. נכון יותר לומר שעיקר מעייניו של האדם מכוונים להינשא לקראת מימושה של איזו משמעות".
[פרופ' ויקטור פרנקל, הזעקה הלא נשמעת למשמעות]

תקופת הנידות - מהתרחקות להתקרבות

החל מהרגע שרואה האשה כי מופרש דימום כלשהוא מרחמה, ועד שהיא טובלת לאחר ספירת שבעה נקיים, חלים עליה ועל בן זוגה דיני 'הרחקות'.
הלכות אלו אוסרות על בני הזוג כל מגע גופני, וכן מצבים שונים של קרבה גופנית או רגשית המתרחשים במהלך חיי היום-יום.
סיבה אחת להרחקות אלו היא החשש, המבוסס על ידיעה מעמיקה של טבע האיש והאשה, כי קרבה בין בני הזוג תוביל ליחסי אישות, שהם אסורים בתקופה זו באיסור כרת. סיבה נוספת היא רצונו של נותן התורה לתת אפשרות לבני הזוג ליצור חיי נישואים מוצלחים ומאושרים ולשמור על השלום, האחווה והאהבה ביניהם לאורך שנים. המציאות הוכיחה כי אי-קיום דיני ההרחקות מקשה מאוד ואף הורס את שמירת טהרת המשפחה. הבה נתבונן בנושא זה מזווית רעיונית-פילוסופית ונבדוק את ההשפעה המבורכת של ההתרחקות על חיי בני הזוג.

דיני ההרחקות הם לתועלת בני הזוג

"העובדה שהבעל והאשה מנועים מכל מגע פיזי במשך ימי ההפרדה, מכריחה אותם להסתכל זה על זה כעל יצורים אנושיים, ולא כעל חפץ מיני בלבד. במשך תקופה זו, התקשורת ביניהם חייבת להתנהל במישור רוחני בלבד ולא במישור פיזי.
חוקי הנדה מבטיחים שבתקופה מסוימת בכל חודש יורשו לשלוט במערכת היחסים הכבוד, החיבה ושאר הגורמים המקשרים בין בני אדם, ובפרט בין בני זוג, מלבד הקשר הפיזי.
אמנם חיי הנישואין דורשים יחסי אישות, אך למעשה הם דורשים יותר מזה.
רק העם היהודי הצליח להתמיד בנוסחה מעשית ושימושית זו ולממש את הרעיון שיחסי אישות הם הבסיס לנישואין, אבל הם מוכרחים להיות מרוסנים ומשומרים כדי שגורמים אחרים יוכלו לקבל את המגיע להם, וגם כדי שהאינטימיות לא תיהפך שגרתית ומשעממת. בהקשר זה, הלכות נדה הן חשובות ביותר, כיוון שהיחסים בין אדם לאשתו, השומרים על הלכות אלה, יוצרים קשר אשר בדרך כלל לא היה יכול להתקיים בין גבר לאשה במצב הבלתי מושלם של האנושות".
[הרב אריה קפלן זצ"ל, מימי גן עדן – המסתורין של המקווה]

ההתרחקות מרעננת את הקשר הזוגי

על פי התורה, מסגרת חיי הנישואין והמשפחה ניצבת במרכז החיים ולתוכה משתלב קיום המצוות. אחד התנאים להצלחת חיי הנישואין הוא שבין בני הזוג תשרור אהבה חזקה, כדי שבכוח אהבה זו יוכלו להתגבר על המכשולים הרבים העומדים לפניהם בבניית חייהם המשותפים. ניסח זאת אחד מגדולי הצדיקים המקובלים בדורות האחרונים: "איש ואשה - הוא דבר שבחובה שתהא ביניהם אהבה עזה".
[רבי אליעזר פאפו זצ"ל, פלא יועץ, ערך 'אהבת איש ואשה']
בגלל טבעו החומרי של האדם, יש צורך בהתחדשות בחיי הנישואין. אם הבעל יהיה רגיל, דבר יום ביומו, לקרבה גופנית עם אשתו, חיבתו אליה עלולה להיחלש עד שבסופו של דבר הוא אף עלול למאוס בה. התורה נותנת פתרון לבעיה זו: "היה רבי מאיר אומר, מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה? מפני שרגיל בה [באשתו] וקץ בה. אמרה תורה תהא טמאה שבעה ימים כדי שתהא חביבה על בעלה [לאחר ההיטהרות] כשעת כניסתה לחופה".
[נדה לא, ב]
"לכך נאמר בתורה 'שבעת ימים תהיה בנידתה' - כדי שתהא חביבה על בעלה ביום טבילתה כיום כניסתה לחופה".
[מדרש תנא דבי אליהו רבה, טו]

הזדמנות – לקירבה רוחנית

"בני אדם מגלים יחס של חוסר סובלנות כלפי תסכול יצרים ומתח ריגושי. הם מראים אי התאפקות ואין בכוחם לעצור את ריגושיהם. ככלות הכל, אי ההתאפקות היא פגם במישור הנפשי והגופני כאחד".
[פרופ' ויקטור פרנקל, הזעקה הלא נשמעת למשמעות]
בזמן שהאשה נדה יכולים הבעל והאשה לפתח ולטפח את הקשר הרוחני ביניהם. הבעל לומד לשלוט בעצמו, להתגבר על היצרים שלו וליצור קשר עם אשתו בשפה אחרת, שפת 'הלב המבין'. האשה מכירה את השפה מטבעה, אבל הגבר - לא תמיד. אותם בעלים שאינם מכירים את השפה הזו - טובת עצמם וטובת משפחתם דורשות שילמדו להכירה. השפה היא: להיות אכפתי, להבין, להתייחס, לשמוע אותה, לעודד אותה, לחוש את הקושי שלה, להיות איתה ולא לחשוב רק על הצורך האישי שלו. הבעל מתרגל לעדן את רגשותיו, להשתמש בהם לא רק בדרך של מגע, שאסור בתקופה זו, אלא גם בדרך אחרת. הקשר בין בעל ואשה צריך להיות קשר של אהבה ואחווה, שלום ורעות ולא רק קשר פיזי. הקשר צריך להיות מבוסס על אכפתיות והדדיות, על רצון להשתלב אחד עם השני.
שני הצדדים צריכים לעבוד על עצמם כהכנה לחידוש הקשר. האיש - להשתלט על תשוקותיו ויצריו ולפנות אל האשה בדרך הנכונה, והאשה - להתגבר על ההסתגרות הפנימית שלה, אם ישנה כזו, ולהתקשר לבעלה בתקופה המותרת.
משעה שהצורך החברתי כובש לו מקום בחיי הילדה, בהיותה כבת שבע, מתפתחת בה גם תודעת נשיותה. היא מתחילה לשים לב להופעתה, מתייפה ומתקשטת. היא שואפת למצוא חן בעיני רואיה. היא אף לומדת במהרה לנצל את נשיותה כדי להשיג את מאוויה. אלא שלא עובר זמן רב והיא נוכחת לדעתה שהבלטת נשיותה באה על חשבון ההכרה של הסביבה באישיותה האנושית.
ככל שהיא מתבגרת ומבשילה, כן היא מעדיפה להתקבל כאדם ולא כיצור גופני, שקסמיו הם בני חלוף ומתבלים. החשש הזה, שנשיותה תאפיל על אנושיותה מקנן בכל אשה, אפילו, ואולי במיוחד, כלפי בעלה.
במצוות טהרת המשפחה מציעה התורה לאשה אמצעי הגנה כנגד סכנת הדה- הומניזציה של אישיותה. כל אשה ששומרת על טהרת המשפחה זוכה מדי חודש לשבועיים שבהם היא מתקבלת במלואה כאדם. בפרק זמן זה שבו היא אסורה לבעלה, ניתנת לבעל הזדמנות לפתח את יחסו האנושי כלפיה, ללא תלות בצרכים הגופניים. הוא לומד לראות את אשתו כאדם, לשים לב לרגשותיה ולבטא את אהבתו אליה בדרכי חיבה אנושיות.
הפרישות מיחסי אישות אין פירושה פרישות מהאנושיות. אדרבה, זה הזמן לגלות את הצד האנושי שבאשה, להבין ללבה, להכיר בעצמיותה ובתכונותיה האינדיבידואליות, להעריך את עולמה הפנימי והרוחני. ימי הפרישות הם הימים הטובים ביותר ליחסי אנוש בין בני הזוג, ובהם מתפתח ומתחזק הקשר הנפשי-אנושי ביניהם, שהוא בעל טווח רגשי רב לאין ערוך מזה של הקשר הגופני ושורשיו עמוקים יותר.
מקץ ימי הפרישות, כשהאשה מותרת שוב לבעלה, עושה הטבע את שלו, והקשר המאחד שבין בני הזוג, שהחל להתרקם דוקא בימים שבהם הייתה לא טהורה, מקבל משמעות מוחשית שלמה. זה מהלכה של התקשרות אנושית ראויה, טבעית ועמוקה: תחילה נפגשים, מתקשרת שיחה, מתרגלים זה לזה, לומדים להכיר ולהבין, מתפתחת אהבה ולבסוף חשים צורך במגע גופני.
ביהדות תהליך זה מקודש על ידי שמירת הטהרה במסגרת המשפחה [על פי חיבורו של הרב חיים ליפשיץ שליט"א, 'טירוף מערכות מול בנין עדי עד'].
אצל זוגות שהקשר ביניהם אינו מעולה, אף אם אינו גרוע, מערכת הקשר אינה מתחילה בקשר רגשי, אלא בדחף גופני המוביל לקשר רגשי ולתחושה נעימה של הימצאות עם בן הזוג. בלי ספק יש בשהייה יחד תרומה גדולה מאוד לאווירה טובה גם לאחר מכן, אולם הנעימות בשהייה יחד אצל זוגות אלה פחותה בהשוואה לתחושה הרגשית הגבוהה הקיימת אצל בני זוג שהמניע להימצאותם יחד הוא קשר גשמי ורוחני כאחד, שכן הנאה רוחנית מהנה הרבה יותר מאשר הנאה גופנית.
דווקא בשל התחושה הרגשית והרוחנית המשולבת בהתאחדות ובשל סערת הרגשות המצויה בה, היא עשויה להיות שברירית ואף להפוך לדוחה. זאת, אם ההתאחדות אינה רצון נלהב לשניהם, ובעיקר כשחסר לבני הזוג גורם הרגש הנפשי בקשר הגופני.
במצב זה, בני הזוג עשויים להיכנס לסחרור של הפחתת הקשר הרוחני. בן הזוג המצפה להתאחדות מרגיש שאין ששים להתאחד עמו. כתוצאה מכך הוא מפתח תחושת עוינות וכעס פנימי כלפי בן זוגו, שממנו ציפה לא רק שיסכים להיענות לצרכיו אלא אף ישתוקק לכך. בפועל, הוא אינו רואה ביטוי לכך ונתקל במחסום של קרירות ואדישות.
עתה ניצבים שני בני הזוג בסתירה: האחד חש צורך רגשי עז להתאחד, ועל פי רוב הוא מתחזק ככל ששותפו אינו מעוניין. הוא חש תחושות קשות ומתסכלות. בן הזוג שאינו מעוניין בהתאחדות חש שזולתו כעוס עליו ומנסה לרכך את התנגדותו כדי למלא את רצון בן זוגו, לא מתוך רצון פנימי אלא כדי שלא יתפתח ריב. נכונותו הלא-מתלהבת נקלטת ברגשותיו של המצפה להתאחדות. הוא מוכן לממש את ההסכמה הכפויה, אך הוא מאבד את הקשר הרוחני-רגשי שבהתאחדות וחש רק את התחושה הגופנית. אין הוא חש רוויה מספקת ומפתח במהרה רצון חוזר להתאחדות. רצון זה שוב "מלחיץ" את זה שאינו מעוניין והדבר גורם להעמקת ההתרחקות הרגשית, וחוזר חלילה.
התורה ציוותה לווסת את מערכת הקשר במצוות טהרת המשפחה, כדי שהרצון של בני הזוג להתאחד יהיה תואם ורצוי לשניהם. הוויסות נעשה על ידי הפסקת הקשר לתקופה מסוימת בכל חודש, כציווי מלמעלה ולא כאדישות לצרכים הרגשיים של השותף לנישואין. הדבר יוצר ריענון באהבה ומנטרל את התחושות השליליות שהוזכרו. כמובן, אין די בתהליך הרענון בלבד כדי ליצור התאמת רגשות בין בני הזוג, אך הוא מרכיב חשוב מאוד במניעת צבירת כעסים והצטברות של עוינות. הוא גם מכין את הקרקע לפיתוח קשר רוחני בין בני הזוג. הספונטניות שבאהבה אינה פגה ואינה נפגעת, מכיוון שהוויסות נותן לזוג די זמן להתאחד כרצונם. דווקא אילולי הוויסות היה התהליך הספונטני נפגע, שכן לא תמיד כשאחד מבני הזוג חפץ בהתאחדות גם זולתו מעוניין, מוכן או אפילו מסוגל.
הוויסות באמצעות הלכות טהרת המשפחה מגדיר בבירור את התקופה שבה יש להימנע ממגע, ואת התקופה שבה בני הזוג מצווים להתאחד. כך הוא הופך את הזיקה שלהם זה לזה לקשר ערכי, וממילא בעל נעימות יותר מאשר אצל זוגות המתאחדים אך ורק על פי אילוצי הדחפים הגופנים שלהם [על פי חיבורו של הרב שמחה כהן שליט"א, חוברת 'מעיין החיים'].
"רק אותם יחסים גופניים שהם טבועים באהבה – עשויים להיות מספקים ומשביעי רצון באמת".
[פרופ' ויקטור פרנקל, הזעקה הלא נשמעת למשמעות]

חשיבות טיפוח הקשר הרוחני, וביטויו בעת זקנה

בערוב הימים, לעת זקנה, קורה שהצד הגופני כבר אינו תופס מקום בחיי הנישואים מחמת חולשת הגוף או בגלל תופעות הגיל. קשר הנישואין עלול אז להתערער אם לא בנו בני הזוג וטיפחו את הקשר הרוחני במשך חייהם באמצעות שמירת טהרת המשפחה. אם משכילים לבנות את הקשר הרוחני באותן תקופות של פרישה כהלכה, הוא יישאר הדוק לאורך ימים ושנים.

הריחוק בנידה – מציאות טבעית לאשה

"הדבר ידוע שעניין הנישואין והעמדת הבית, הוא דבר טבעי לאשה יותר מאשר לאיש. ולכך שם 'בית' משמש כינוי לאשה: 'ביתו זו אשתו' (יומא ב, א); 'מעולם לא קריתי לאשתי אשתי, אלא לאשתי ביתי' (גיטין נד, א).
השאיפה לחיים משותפים בבית, הונחה בטבעה של האשה באופן ברור. כמו ששמו חז"ל בפי האשה: 'טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו', ופירש רש"י: 'טוב לשבת עם שני גופים מלשבת אלמנה' (קידושין).
גם הרצון בחיי אישות מסודרים, היוצרים קשר איתן, הונח בטבעה של האשה.
בה נתן היוצר את השאיפה והדרישה: 'וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ' (בראשית ג, טז).
אלא שככל מעלה שניתנה באדם, הרי 'זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹקִים' (קהלת ז, יד) – יש לעומתה כוח מתנגד והפכי לה ברע. וזאת כדי לתת ביד האדם את הבחירה בין טוב לרע, ויהיה לו קניין על מעלותיו.
וכך מכיוון שיסוד חיי האשה ומעלתה בבניין הבית, הרי מונח בה גם הכוח המתנגד לשלמות זאת ומפסיד את קשר הנישואין.
כוח הדחייה ההפכי לתכלית האשה ושלמותה, הונח בטומאת הנידות, אשר בגללה נאסר קשר אישות. דבר המראה, שיש בנידות דבר המתנגד לכל תוכן הנישואין, שהרי אין הוא מאפשר את האישות שהיא ראשית חיי הנישואין.
כאן נמצא מקום הבחירה של האשה, שהוא עבודת הטהרה. מצוות התורה בשמירת ימי נדה, ימי נקיים וטהרה, מביאים לבחירה בטוב. בכוח מצוות אלו קובעת האשה, שהנידות אינה שולטת על מערכת חייה, והיא משתחררת ומתנקה ממנו, וחוזרת לחיי הבית המלאים" [אוהל רחל – הבית לאור מצוות האשה, ירושלים תשנ"ב, עמ' 52-53].
כאמור, ישנם שני כוחות מנוגדים בטבע האשה. האחד מקיים את הקשר של אישות בינה לבין בעלה, והשני דוחה אותו. כשם שיש לאשה כוחות טבעיים של בניין האישות, כן יש לה כוח טבעי המפסיד את האישות. כוח הדחייה לאישות נמצא במצב של 'נדה' ו'יולדת', שעמהן אסרה התורה לקיים את קשר האישות. במצוות הנדה הורתה התורה היאך תתנקה האשה מהכוח הדוחה את האישות, ותחזור לטהרתה לקבל את האישות השלמה. עניין האישות הוא, שהאיש משלים את האשה ומוסיף עליה את מציאותו. אבל כאשר גובר על האשה חיסרון עצמי שהשלמתו אינה תלויה באיש, הרי היא עסוקה כולה בחסרונה האישי. אז יש בה דחייה כלפי האישות, אשר מתעלמת מכאבה הנפשי וכופה אותה להיכנס להשלמה זרה לה. כל זמן שלבה של האשה רע עליה, מחסרונות עצמיים שהיא רואה אותם כקודמים לקשר האישות ואינם נפתרים על ידו, אין מקום בנפשה לקבל את ההשלמה של קשר האישות, והתורה אסרה לקיים קשר זה [שם].

התורה אסרה חיבור שאין מתקיים בו ההיבט הרגשי

מבואר ברמב"ן שבמצב נידות, הרי אותם כוחות המוכנים באשה להשלמה של האישות, חסרים בעצמם, וטרודים בריפוי וחידוש כוחם. ... בעת נידות אין מקום בלבה אל הקשר המלא, הנחשב שלמות ושמחה. היות והיא טרודה ומצרה, וכוחותיה העצמאיים לא הושלמו, הרי אין רצונה פונה אל שמחת הקשר עם בעלה, שהיא רחוקה ממנה לעת הזאת. ואסרה התורה חיבור כזה שאין מתקיים בו התוכן של הקשר. ככל איסורי עריות שאין בהם מקום לקשר נכון, והמעשה נשאר גופני (רמב"ן ויקרא יב, ג).
"בנוהג שבעולם אדם נושא אשה... הוא בא להזדקק לה והיא אומרת לו: כשושנה אדומה ראיתי, והוא פורש ממנה מיד. ומי גרם לו שלא קרב אליה? אי זה כותל יש ביניהם, ואי זה סייג? ואי זה נחש נשכו ואי זה עקרב עקצו? אלא מי עקצו, דברי תורה שהן רכין כשושנה, שכתוב בה: 'ואל אשה בנידת טמאתה לא תקרב'".
[מדרש תהילים, מזמור ב; מדרש שיר השירים רבה ז, ז; מדרש ויקרא רבה יט, ו ועוד]


פרק ה

חיים של אושר

• המשפחה היהודית כלי האושר. • ליהודי אין די בשבע מצוות בני נח. • באשה תלוי אחדותה ושלמותה של הבריאה. • הלכות הטהרה – חופפות את צרכיה של האשה. • מאנוכיות לשלמות. • סוד האהבה היהודית. • עונג רוחני.

המשפחה היהודית כלי האושר

המשפחה היא התא המיקרוקוסמי שבו משתקפת הבריאה כולה. הבעל, האב, מייצג במסגרת המשפחה את עקרון הדין בגילוייו השונים: קדושה, סמכות, כבוד, צדק, אמת. האשה, האם, היא נציגת מידת הרחמים. היא מבטאת את החסד, האהבה, ההזדהות, הגמישות וההרמוניה.
המשפחה נועדה לשמש מסגרת למפגש שני היסודות הללו בהתגלמותם האנושית ולאפשר את התחברותם השלמה והפורייה. אם התא המשפחתי ממלא את ייעודו והוא שלם, הרמוני ובריא, הוא משלים את החברה כולה, וכך נמצאת כל הבריאה מתוקנת. שכן, הקב"ה התנה את שלמות הבריאה בשלמות האדם, וזה אינו מוצא את תיקונו אלא בחיי המשפחה המכניסים אותו לדור בכפיפה אחת עם ניגודו המשלים.
מכאן תשומת הלב היתרה שהקדישה היהדות למשפחה ולתיקונה. אין שיטה אחרת, דתית או חברתית, בכל חוגי התרבות האנושית, אשר תשווה ליהדות בחשיבות שהיא מייחסת למשפחה, ולמשמעות הנשגבת שהיא מקנה לה בחיי האדם. היהדות מטפחת את המשפחה באהבה ובדאגה. היא משקיעה במשפחה את מיטב הרגש האנושי, מקיפה אותה בסייגים חמורים ותולה בה שכר ועונש מופלגים. לא לחינם יצאו מוניטין מאז ומעולם למשפחה היהודית.
היהודים נחשבו בעיני הגויים כהורים מושלמים, והמשפחה היהודית היתה לסמל האחדות והמסירות.
העובדה שמצוות טהרת המשפחה היא בעלת אספקט הלכתי חמור כל כך, באה ללמד על ערכו וייעודו הנשגב של התא המשפחתי.

ליהודי אין די בשבע מצוות בני נח

התערבותו של הגורם האלוקי במציאות האנושית מתבטאת בשבע מצוות בני נח. מצוות אלו נועדו לשמש בלם אנטי-ניווני לאנושות כולה על ידי חיובה לכמה עקרונות רוחניים ומוסריים יסודיים. אלא שמה שדי בו לשאר בני אדם, אין די בו ליהודי. היהודי משוכלל ורגיש יותר מבני העמים האחרים וממילא גם פגיע יותר. שבע מצוות בני נח אין די בהן להגן עליו מפני התפרקות. הוא צריך שהגורם האלוקי יחדור עמוק יותר בחייו וישתרש ויסתעף בתוכם. ועל כן ניתנה לו התורה ובה תרי"ג מצוות. ואם היהודי כך, האשה היהודייה על אחת כמה וכמה, שנוסף לשכלולה המיוחד כבת ישראל היא משמשת, בעצם היותה אשה, ציר להרמוניה האנושית והקוסמית.

באשה תלוי אחדותה ושלמותה של הבריאה

טהרת המשפחה היא כניסתו של הגורם האלוקי אל לב לבו של גורם ההתפוררות של החומר יהודי-האנושי. רוב הפעולות המעשיות של מצווה זו מתקיימות ברשות היחיד של האשה, ועליה מוטלת האחריות האישית להוצאתן אל הפועל. במידת יכולתה ורצונה לשמור על עצמה, תלויה אחדותה ושלמותה של הבריאה, וכך הופכת היא להיות לציר האחדות וההרמוניה בעולם.
אמרנו כי מצוות טהרת המשפחה "שותלת" את הגורם האלוקי במרכזו של הקיום האנושי. אלא שאין גורם זה פועל מאליו; הוא יוצא מן הכוח אל הפועל במעשי האדם, בנכונותו לציית להוראות ה' והעקרונות האלוקיים. במיוחד מוטלת חובה זו על האשה.
[על פי חיבורו של הרב חיים ליפשיץ שליט"א, 'טירוף מערכות מול בנין עדי עד']

הלכות הטהרה – חופפות את צרכיה של האשה

מצוות טהרת המשפחה שקועה לכאורה ברובד החומרי ביותר של חיי אישות, אבל היא נושאת לאמיתו של דבר בעולו של המימד הרוחני ביותר שבאדם.
מצווה זו לוחמת את מלחמת ייחודו של האדם כנגד ההרס האנטרופי המאיים עליו.
כלי מלחמתה של היהדות באנטרופיה [אי-סדר] – הוא המשפחה. כאן היא קבעה את בסיסה בניהול המערכה הזו. כל מנגנוני השמירה האפשריים הוצבו סביב המשפחה הישראלית לפרטי הפרטים. במיוחד נתנה היהדות את דעתה, במסגרת המאבק האנטי אנטרופי, על האשה, שכן הנזק שעלול להיגרם לפרטיותה הוא בעל השלכות מרחיקות לכת על מצב המערכת הכללית. ואי אפשר להפקיד את ההגנה עליה ביד המקרה. האשה היא בעלת אישיות אינדיבידואלית הרבה יותר מזו של הגבר. היא כל כולה "אני". היא מתייחסת לכל דבר מתוך זיקה אישית ומתוך זווית ראייה סובייקטיבית. לכן היא פינת המרגוע והמסתור לכל בני הבית. היא קולטת, מרגיעה ומעניקה הגנה. הגבר, חרף כל גבורתו, איננו מסוגל להעניק הגנה מעין זו. הוא מסוגל להעניק ביטחון חיצוני, אובייקטיבי טכני. ההגנה שמעניקה האשה מתבטאת במבט חם ומזדהה, ברגישותה להבחין מיד בנקודת המצוקה של הזולת. מכיוון שהיא אינדיבידואלית יותר, היא זקוקה יותר לפרטיות ורשות היחיד שלה חשובה לה יותר. האדם הפשוט, ההמוני, היוצא תמיד בין הבריות ומעשיו תמיד בשיתוף עם החוץ, איננו זקוק למסגרת המוגנת של פרטיות, שכן אין בו חפצי ערך פנימיים שעלולים להיפגע. גם אם ימשמשו בו ידיים רבות וגסות לא תירמס הפנימיות הדלילה שבו. הלכות הצניעות והטהרה חופפות אפוא להפליא את צרכיה של האשה ומשתלבות ברגישותה האצילה לפרטיות.
[שם]

מאנוכיות לשלמות

התא המשפחתי מיועד להיות משכן קדושה ומקום ביטוי למיטב שבאדם. עם זאת, הוא עלול להיות גם חממה להתפתחות היסוד השלילי והמזיק ביותר: האנוכיות. מרוב עיסוק בצד הגשמי של חיי נישואין, קורה לעתים קרובות שנשחק היחס הראשוני שבין אדם לאדם. הקשרים לובשים צביון שגרתי, מתובלים בשעמום ומניחים לצדדים השליליים שבאישיות למשול בהם.
הסיבה לתהליך זה היא חדירתו של יסוד האנוכיות העושה שמות בכל קשר אנושי ובכל מסגרת חברתית. ואין לאנוכיות אמצעי פלישה ישיר יותר לחיי המשפחה מאשר התאווה. קיום יחסי אישות עלולה לשמש, בשל סערת היצר והשכחה העצמית המלוות אותה, ביטוי להתגלמות האנוכיות בכל כיעורה, בכל כוחה המנצל, בכל אכזריותה.
ביצר זה מטפלת טהרת המשפחה, והיא עושה אותו כלי לביטוי רגשות החסד המעודנים והנאצלים ביותר. יחסי אישות טהורים מאנוכיות מבטאים את הקירבה האנושית בשיאה, הם עשויים לרומם את בני הזוג לדרגה של אחדות מתוך חסד, שבה המקבל והנותן משלימים זה את זה עד שאין עוד הבדל ביניהם - המקבל חש כנותן והנותן כמקבל.
[שם]

סוד האהבה היהודית

"אחר כך, בליל טהרתה או בליל שבת או בבואו מן הדרך, כל אחד מהן זמן בעילת מצווה היא, ושכינה נפתחת למעלה לקבל נשמות קדושות, גם אשתו ראוי לפקוד אותה ובזה שכינה תמיד עמו".
[ספר 'תומר דבורה', פרק תשיעי]
"אחד הקשרים הרגשיים השזורים באישיותם של כל בני תבל הוא הקשר הרגשי הקרוי 'אהבה'. התורה לא השאירה זאת להליכי נפש ספונטניים ולמצבי הרוח המשתנים שהאדם מצוי בהם, אלא חייבה את הקשר עם כל אדם מישראל במצוות עשה: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), שפירושה חובת אהבת כל אדם מישראל ומילוי חסרונותיו וצרכיו.
הקב"ה גם הורה לנו להינשא - ליצור זיקה עמוקה ואחדות מרבית בין בעל לרעייתו. לצורך זה נטע הקב"ה באישיותו של כל אדם את תחושת האהבה - לאהוב אישיות אחרת, ושאף היא תאהב אותו, כצורך רוחני וכבסיס להשראת שכינה ביניהם.
בנוסף לחובת האהבה כלפי כל אדם מישראל ומעבר לחיבה הטבעית של הורים לבניהם, התורה ובעקבותיה חז"ל, מחייבים את בני הזוג להעניק תחושת אהבה זה לזה בכל דרך אפשרית, ואף לתת לכך ביטוי בקירבה גופנית שתבטא קשר נפשי של נשמות מתאחדות. אין מדובר כאן במיזוג של שתי נשמות נפרדות, אלא באיחוד שני חצאי אותה נשמה. לאיחוד זה יש השפעה רבה בתחושה הנעימה הקיימת בהתאחדות.
חכמינו הרבו דברים גם על החובה ליישם ביטוי אהבה זה, על ידי חשיפה והתחברות הדדית מוחלטת, גופנית ורגשית, בלי שום דבר שיפריד ביניהם - לא בגד שיחצוץ ביניהם ואף לא טינה או אי-ההסכמה שיחצצו בין נפשותיהם".
[הרב שמחה כהן שליט"א, בחוברת 'מעיין החיים']

עונג רוחני

"את תחושת ההנאה שאדם חש במסגרת הנאותיו הכלליות אפשר לחלק לשני סוגים: הנאות גשמיות לחלוטין, מסוג הרגשת הנעימות שאדם חש כשאוכל מאכל ערב לחכו, והנאות רוחניות - לאו דוקא דתיות - הנאה משמיעת מוזיקה, הנעימות שבכבוד, חופש ועוצמה; התפעלות מהתבוננות בנוף, מהבנת דבר חכמה. את התחושות האלה מכנה הרמב"ם 'רוחניות', מכיוון שאין אפשרות לגעת בהם והן אינן מוסיפות שום דבר גשמי לגוף אדם.
גם תחושת האהבה היא סוג מסוים של הנאה: אולם בהבדל מהנאת האוכל שהיא גשמית לחלוטין, יש בהרגשת ההנאה שבהתאחדות תחושות גשמיות הנוצרות ממגע הגוף, ותחושת רוחניות המתקבלות מהקשר הנפשי. אך יותר ממה שיש באהבה הנאה גשמית, יש בה נעימות רוחנית: הפסקת הסבל שבבדידות, והנאה רוחנית של קשר עם אישיות נוספת, אוהבת ומעריכה. לכן ככל שהקשר בין הבעל לאשה יהיה משובח והדוק יותר, כך תגדל תחושת הנעימות שבהתאחדות.
בני זוג המעריכים זה את זה וחשים תחושת חברות ולא תחרות, דואגים זה לזה ומנסים להעניק תחושה נעימה בכל נקודת מגע שבה הם נפגשים: בניהול המשפחה, בטיפול משותף בילדים, בשיחה יום-יומית. זוגות אלה מגיעים מתחושת אהבה הרוחנית אל המגע הגופני האמור לתת ביטוי לקשר הנפשי, וחוזר חלילה המגע הקרוב שוב מפרה ומעמיק את הקשר הרוחני.
התחושה הרוחנית היא למעשה העיקרית שבקשר שבין שני בני הזוג. היא שתישאר בתחושתם גם אחרי הפרידה ולאורך זמן, ואליה מתכוונת התורה כאשר היא מחייבת את בני הזוג להתאחד. שומרי המצוות, המתאחדים על פי התפיסה של ערך מצוותי, חשים נופך נוסף של הנאה וקשר, כיוון שבכל פעולה הנעשית מתוך הבנה לחשיבותה, גדילה תחושת הנעימות".
[שם]


פרק ו

מסירות נפש בשמירת הטהרה

• היסטוריה של מסירות. • שמירת טהרת המשפחה בזמן השואה. • שמירת הטהרה ברוסיה הקומוניסטית.

היסטוריה של מסירות

"בנות ישראל שישבו במקומות שמקוואות טהרה לא היו מצויים שם, נקל היה בעיניהן לנסוע ולנדוד ימים רבים כדי לבוא למקום שיש שם מקווה טהרה ולהיטהר. במקומות נידחים שלא היה שם מקווה טהרה כלל, הגיעו לסכנת נפשות על ידי טבילה בים או בנהר; וכן רבות היו האמהות בישראל אשר אם לא מצאו דרך אחרת לטהרתן, ופרצו בקרח שכיסה את הנהר בימות החורף, וירדו לטבול במימיו. וכן אשה שמנעו ממנה את הטבילה בשום אופן, נקל היה בעיניה ובעיני בעלה, שיינזרו מעונג חייהם משך שנים, ולא ייכשלו בחטא אפילו פעם אחת בכל ימי חייהם".
[הרב אליהו כי טוב זצ"ל, איש וביתו]

שמירת טהרת המשפחה בזמן השואה

"המקוואות נסגרו ועל שערם הודבקה מודעה בחותמת צלב הקרס: 'על השימוש במקווה או רחיצה בו יוטל עונש כמו למעשה חבלה - מעשר שנות מאסר עד עונש מוות!'. כעבור שבועיים נסגרו גם כל חדרי האמבטיות. בשעת סגירת המקווה ברח' סמוצ'יה 22 הוציא גרמני אחד את אקדחו והפנה אותו לעבר בעל המקווה מר גולדמן: 'מי שיתנגד, יירה מיד וגם בעל המקווה יירה', אמר.
ווארשה היהודית נשארה ללא מקווה, ובעיית הטהרה של בנות ישראל נעשתה חמורה. גזרה זו פגעה בעיקר בנשים החרדיות.
נשים עשירות החלו לנסוע לעיירות שבסביבות וארשה, כגון: אוטבוצק, פאלניץ, רמברטוב, גרודז'יסק ופרושקוב, שם טבלו במקוואות וחזרו לווארשה.
יום יום אפשר היה לראות אותו מחזה, כאשר נשים יהודיות מילאו בשעות הצהריים את החשמליות הנוסעות לפרושקוב. תשומת לב מיוחדת משכו החבילות שכל אחת מהן נשאה תחת זרועה. כאשר נעצרה החשמלית בפרושקוב, קמה בהלה בין הנשים - כל אחת רצתה להיות ראשונה ליציאה מן החשמלית, כדי להיכנס ראשונה למקווה ולהצליח לחזור לווארשה לפני שעת העוצר. כל יום קמה בעיירה מהומה של מאות נשים הרצות לכיוון המקווה המקומי.
וכן משכה אליה פיאסצנה קהל נשים שהיו רגילות לנסוע לפרושקוב, בייחוד לאחר המקרה ששני שוטרים תפסו באחד הרחובות בפרושקוב עדת נשים שהגיעו מווארשה, כשהן רצות עם החבילות תחת זרועותיהן. השוטרים חשבו שיש כאן עסק של הברחה ועקבו אחריהן עד... למקווה".
[מובא ב: בקדושה ובגבורה, עמ' 333-335]

שמירת הטהרה ברוסיה הקומוניסטית

סוניה, עולה חדשה מברית המועצות, מספרת על מסירות נפש לטבילה. בחודשים הראשונים לאחר נישואיה הייתה נוסעת לעיר צ'רנוביץ, מהלך 120 ק"מ לכל כיוון, שם היה מקווה טהרה. לאחר לידת בתה הראשונה נתברר לה שהמקווה בצ'רנוביץ נסגר, עם בית הכנסת הגדול הצמוד אליו. לאחר חיפוש ממושך מצאה מקווה בעיר למברג, מהלך 001 ק"מ; אולם כדי שלא תעורר חשד מצד השלטונות, נאלצה לעבוד בעבודתה בשעות הבוקר כרגיל ורק אחר הצהריים נסעה ברכבת למקווה; בלילה היא עשתה את כל הדרך חזרה כדי להופיע שוב בבוקר לעבודתה. לאחר שגם מקווה זה נסגר, ניסתה קבוצת יהודיות להשתמש בסתר במקווה שבמרתף בעיר צ'רנוביץ שנשאר מהתקופה שלפני המלחמה. לאחר מאמצים מרובים הגיעו להסכם עם בעלת המרתף, שקיבלה סכומים נכבדים עבור הסיכון לפתוח מקווה זה. כדי לשפץ את המקום נעשה מבצע גדול, וכל זאת בחשאי כדי ששום שכן לא ישמע ולא ירגיש. הכניסה למקווה נעשתה דרך פתח צר בקיר שאפשר להיכנס דרכו בזחילה. אשה זו ביקשה מהנשים שלא יבואו בימי ראשון או בחגים ממלכתיים משום שאז התקיים בביתה שוק שחור, והנשים נאלצו להתעכב בתוך חור היציאה עד שאחרון הקונים יעזוב את הבית.
לאחר שגם מקום זה נתפס עקב הלשנות, נאלצה סוניה לטוס לעיר אונגרוד, נסיעה קשה מאוד של 800 ק"מ. עיר זו שכנה בצד השני של הרי הקרפטים. היא הייתה טסה לשם במטוס, ולפעמים הייתה נאלצת לחזור באוטובוסים בלילות, בין איכרים גויים.
לאחר שהצליחה להגיע לארץ הקודש ויכלה לקיים מצווה זו מבלי כל התלאות - בכל פעם שהייתה מגיעה למקווה, הייתה מתרגשת מחדש עד שדמעות זלגו מעיניה.


חלק שני
תהליך הטהרה

פרק ז

שבעה ימים נקיים

•מה הם שבעת הימים הנקיים? • כוח הציפייה ושאיפת האשה.
"שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ" (ויקרא טו, יט).
"וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר" (שם, שם, כח).

מה הם שבעת הימים הנקיים?

האשה הנדה צריכה לספור לעצמה שבעה ימים רצופים, לאחר שפסקה מלראות דם. בשבעה ימים אלה היא בודקת את עצמה באותו מקום מדי יום, כדי לוודא שאינה מדממת עוד.
שבעה ימים אלו מתחילים רק לאחר שהאשה עושה 'הפסק טהרה'. זוהי בדיקה ידנית שהאשה עורכת באמצעות בד נקי באותו מקום, כדי לוודא שאין שם שיירי דם כלשהם.
ניתן לומר כי בדיקת ההפסק וספירת שבעה הימים הנקיים, נועדו להעביר את האשה מן המעמד ההלכתי 'טמאה', מחמת היותה רואת דם נדה, אל המעמד של אשה טהורה.
וכך נפסק להלכה: "שכל בת ישראל שרואה דם, אפילו לא ראתה אלא טיפה כחרדל בלבד, ופסק הדם - סופרת לה שבעה ימים נקיים".
[רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, יא, ד]
"אפילו לא ראתה אלא טיפת דם כחרדל יושבת עליו שבעה נקיים".
[שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קפג, א]

כוח הציפייה ושאיפת האשה

"ימי ספירת ז' נקיים באו לנקות את הנפש מטומאת הנידות, וזה על ידי הפכו של כוח הנידות. ... מניין הימים יוצר מצב של תוחלת וציפייה, כמו שכתבו הראשונים בטעם ספירת העומר: 'כמי שמצפה בוא הנאמן שבאוהביו שהוא מונה הימים, ואף השעות'.
[מורה נבוכים ג, מג]
כך ציוותה התורה שתעסוק האשה בציפייה לחידוש הקשר המלא, תראה בו מקום שאיפתה ורצונה, ותמנה הימים לקראת שלמותה המתקבלת מאישהּ".
[אוהל רחל -הבית לאור מצוות האישה, ירושלים תשנ"ב, עמ' 66 ]
הכוח התקיף ביותר בעולם הוא כוח השאיפה. אין עוצמה שתשווה לו ואין דבר שיעמוד בפניו. שאיפת האשה לשלמות יחד עם בעלה - זהו הכוח הבונה את הבית. כאן שורש וסיבת גדולתה של האשה בישראל, מתוך הכוח לשאוף ולהכניס את כל השלמות לביתה לקשר עם בעלה.
"כל אדם שאישתו תובעתו [על ידי ריצוי], הווין [=יהיו] לו בנים שאפילו בדורו של משה רבנו לא היו כמותם".
[נדרים כ, ב; וכן בעירובין ק, ב]
הרי לנו מתוצאותיו של כוח שאיפת האשה לשלמות עם בעלה.


פרק ח

הטבילה במים

• כך גזרה חכמת ה'. • הטבילה במים - הכרחית. • התורה ציוותה על הטבילה. • מה המיוחד במים?
"אינני יודע כיצד אני נראה בעיני האחרים, אבל לעצמי אני נראה כילד המשחק על חוף הים, ולעיתים תוך שעשוע מוצא אבן חלקה יותר או צדף יפה יותר מהרגיל, בזמן שהאוקינוס הגדול של האמת משתרע בלתי נגלה לעיניי".
[סיר אייזיק ניוטון]

כך גזרה חכמת ה'

הסיבה האמיתי שהיטהרות הנדה היא דווקא במים, היא משום שכך הוא רצון ה', כך גזרה חכמתו יתברך. לא נגלתה לנו הסיבה מדוע נבחרו דווקא מים, אולם אנו יכולים לתת טעמים והסברים לעובדה זאת, ולהתבסס על מקורותינו הנאמנים כדי לקרב את הדבר אל שכלנו. עלינו לזכור כי היעלמות הסיבה האמיתית מעינינו היא לעדות ולשבח של נותן המצוות.
ועתה הבה נפנה אל נושא ההיטהרות במים.
"מים חיים – שהם נובעים תמיד".
[אבן עזרא על התורה, בראשית כו, יט]

הטבילה במים - הכרחית

במקומות רבים בתורה, כאשר מדובר על האמצעי שדרכו יעלה המיטהר למצב של טהרה, הטבילה במים נמנית כגורם הכרחי לחלוטין וללא תחליף לתהליך הטהרה. נצטט לדוגמה מספר מקומות כאלה: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם".
[יחזקאל לו, כה]
"וזרקתי - דרך משל, כמו שהטמא נטהר במים שטובל בהם".
[רד"ק שם]
"וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר".
[ויקרא יד, ח]
"וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר".
[שם שם, ט]
"וְהִקְרַבְתָּ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם ...וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְכִהֵן לִי".
[שמות מ, יב-יג]

התורה ציוותה על הטבילה

כשהתורה אומרת כי רחיצה במים היא חלק מתהליך הטהרה, היא מתכוונת לטבילה במים: "וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ".
[ויקרא טז, ד]
"ורחץ במים - ... טבילה".
[רש"י, שם]
"וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ" (ויקרא טז, כד) - כאן למדנו שכשהוא ... טעון טבילה".
[רש"י, שם]
ואכן כך נפסק להלכה: "כל הטמאין ... אין להן טהרה אלא בטבילה במים הנקווין בקרקע".
[רמב"ם, הלכות מקוואות, א,א]

מה המיוחד במים?

המים היו בתחילת הבריאה וקודם החטא נאמר בפרשת בראשית: "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א, ב). המים מוזכרים בתורה כאחד הדברים הראשונים שנבראו בעולם. האדם הטובל כולו במים מכניס את עצמו כביכול אל מצב העולם בראשית הבריאה, כשהוא נתון כולו לחסדי כוחו היוצר של האלוקים: "ובטעם המים שיטהרו כל טמא, אחשוב על צד הפשט כי העניין הוא כדי שיראה האדם את עצמו אחר הטבילה כאילו נברא באותה שעה, כמו שהיה העולם כולו מים טרם היות בו אדם, וכמו שכתוב 'ורוח אלוקים מרחפת על פני המים', כדי לתת אל לבו במחשבה כאילו העולם כולו מים והוא [האדם] נתחדש בעלותו מהן".
[ספר החינוך מצוה קע"ג]
אולי רומזת מצוות הטבילה במים דוקא, לאפשרות התחדשותו של האדם.
הטמא נפגם, נתרחק משלמותו, מצורתו הבראשיתית הטהורה. יש לו אפשרות להיוולד ולהיווצר מחדש, לחזור אל ההתחלה, הבראשית, כאילו זה עתה נברא ולא נטמא מעולם.
כשברא ה' את העולם, היה העולם כולו מים במים. אף הארץ והיקום כולו משוקעים היו במים. גזר הבורא על המים להיקוות מתחת לשמים אל מקום אחד - ותיראה היבשה. טהורה, רחוצה, זכה ומזוככת יצאה הארץ ממי הבראשית ונבראה. יורד לו הטמא אל המים הללו שנשארו בתכונות הבראשית, בלא שנשאבו בצינור מלאכותי, בלא שנעשתה בהם כל מלאכה, ולא נגעה בהם יד אנוש לשנותם מבראשיתם - ונטהר.
ניתן לומר על דרך הסמליות, כי האשה הטובלת במי המקווה – שבה אל נקודת הבראשית שלה, הטהורה מכל כתם וחידלון. מאותה שעה ואילך היא יכולה לחזור לחיים משותפים של קדושה ויצירה עם בעלה.
המים מסמלים התחלה חדשה בחייו של הטובל המים הם יסוד ללא כל צורה: "דע כי החומר הראשון נקרא מים, מפני שהוא נעדר כל צורה, והדבר שהוא נעדר צורה נקרא מים".
[המהר"ל מפראג, ספר 'חידושי אגדות', חלק רביעי, עמ' צה, מסכת חולין]
בתור חומר ללא צורה מסמלים המים לאדם הטובל התחלה חדשה לגמרי, חופשית ומטוהרת מכל דבר שלילי שייתכן שעשה בעבר.
"כי כוונת הטבילה כפשוטה הוא ... שיחשוב בהיותו תחת המים כאלו עתה התחלת בריאת העולם, שהיה כל העולם כולו מים במים, ועתה נברא ונולד, ובתחילת תשובתו צריך לשכוח הראשונות".
[ספר מחשבות חרוץ, ג]
"ויתן אל לבו בדמיון, כי כמו שנתחדש בגופו, יחדש גם כן פעולתו לטוב ויכשיר מעשיו וידקדק בדרכי השם ברוך הוא".
[ספר החינוך, מצווה קעג]

המים רומזים לגמישות ורכות

לפי תורת הפסיכואנליזה, האגו, ה'אני' של האדם, הוא נחרץ ועיקש ביותר.
האגו הוא מרכז הרגשות והתאוות אשר לפעמים אינם מהווים את הטוב שאדם. ידוע כי טבע המים הוא לזרום כלפי מטה, ולקבל על עצמם את צורתו של הכלי שבו הם נמצאים. אם נתרגם תכונות אלה של המים לשפת הרוח הן יקראו גמישות, רכות והכנעה.
הטבילה במים, המסמלים גמישות ורכות, מסמלת את ההשתחררות מהאגו – את ההתנקות האישית מהרגשות השליליים ומהתאוות, והיכנעותם לרצון הבורא.

המים הם מקור ויסוד החיים הגשמיים

"על פי המדע המודרני, המים הם מקור החיים. אין קיום לחיים ללא מים. כל צורות החיים האורגניות, החל מהפרוטופלסמה ועד האדם, הן ביסודן מים. עוּבַּר האדם הוא 97% מים והאדם המבוגר - 60% . עוּבַּר האדם גם יוצא לאוויר העולם מתוך מיכל של מים - השליה. עם הזדקנות האדם מתחילים המים להתמעט בגוף, וניתן לומר כי תכולת המים שבגוף היא המדד לפעילות כוח החיים. נראה כי שלהבת החיים הגשמיים מתקיימת הודות למים.
כאשר משקיף המדען אל כוכב רחוק ומחפש אם מצויים עליו חיים, ראשית דרכו היא לברר אם ישנם אדי מים באטמוספירה של אותו כוכב. הימצאות עקבות של מים במקום כלשהוא מעידה על אפשרות קיום חיים במקום.
מערכות הטבע מקיימות קשר הדדי ביניהן וישנה ביניהן גם השפעה הדדית; עולם החי מקבל את החומרים הנחוצים לו מעולם הצמחים, עולם הצמחים מתקיים מעולם המחצבים.
האדם נמצא מצד גופו בקשר תמידי עם עולם הצמחים והמחצבים, ומצד שני הוא בעל נשמה רוחנית. נראה, כי בין האדם לבין שאר מערכות הטבע קיים גם קשר רוחני מסוים.
טבילת כל גופו של האדם במים המחוברים לקרקע נראית כעין התאחדות והתמזגות האדם עם העולם הדומם, מעין זריעה בקרקע, מעין התאחדות מחודשת עם עולם המחצבים שממנו לוקח. אין אנו יכולים לקבוע מה היא השפעתה של טבילה זו על גופו ועל נשמתו של הטובל, אבל בראותנו את ההשפעה ההדדית בטבע, גם בין גופים הרחוקים זה מזה מרחק רב, ובראותנו את הנפלאות המתהוות בתרכובות כימיות, תתקבל על דעתנו גם האפשרות להיטהר מטומאה על ידי טבילה במים אלה".
[הרב אהרון זכאי שליט"א, טהרת המשפחה, שער האגדות, עמ 288 ]

המים הם סמל לשפע ולחסד

המים בהופעתם בטבע כמי גשמים, שלג או נהרות ואגמים הם סמל לשפע האלוקי שמשפיע חיים וברכה לנבראים: "כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ וְנָתַן זֶרַע לַזֹּרֵעַ וְלֶחֶם לָאֹכֵל".
[ישעיהו נה, י]
מידת החסד היא תכונה רוחנית המתבטאת בנתינה ובהענקה לזולת של דברים המועילים לו. המים מסמלים מצב של חסד מוחלט: "מים הם חסד".
[תיקוני ה'זוהר', דף לח, א]
"המים אין בהם דין כלל [דין הוא הפך החסד]".
[המהר"ל מפראג, ספר 'חידושי אגדות', חלק ג, עמ' קי"ג, בבא בתרא]
"מים רומזים למידת החסד, ושם הוא סוד הטהרה מהפגם, כאמרו: 'בחסד ואמת יכופר עוון'".
[רבי אברהם אזולאי זצ"ל, 'חסד לאברהם', מעיין שני, נהר נט]
הקדוש ברוך הוא ממשיל את עצמו למים המשפיעים חסדים על העם היהודי:
"אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים".
[ירמיהו ב, יג]
"מקור מים חיים - שאני כמעיין הנובע מים חיים; רוצה לומר, משפיע להם טובות בכל עת".
[פירוש 'מצודות דוד', שם]
רוח הטומאה אינה יכולה להישאר על אדם הטובל במים "היות שהאדם מורכב מארבעה יסודות, אין טהרתו אלא במים. והטעם מפני שהטומאה היא רוח, כאמרו: 'ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ'. והרוח אין בטבעו ליכנס בתוך המים, אלא על המים ... וכשהטמא נכנס בתוך המים נשלף ממנו אותו רוח הטומאה".
[רבי אברהם אזולאי זצ"ל, 'חסד לאברהם', מעיין שני, נהר נט]

האם רק רוח הטומאה נשלפת בטבילה למים?

"אלא שעל זה יש לכאורה להקשות: מדוע רוח הטהרה, שאף היא רוח, לא תישלף ממנו בהיכנסו למים? ובהיות רוח הטהרה המקור למהות החיים, והיא רוח החיים, אם כן היה לו לטובל למות מיד בהכנסו למים. ההסבר לכך הוא, כי יש הבדל יסודי בין רוח הטהרה, הנמצאת בתוכו והיא חלק ממהותו, לרוח הטומאה אשר רק שורה עליו ומלפפתו, ולכן תישלף ותצא כאשר ייכנס למים.
והראיה, שאכן דבר שהוא מקור ומהות הטומאה, כגון גופת המת עצמו, לא תועיל לו הטבילה להפיג את טומאתו, וזאת מהטעם הנ"ל".
[הרב אהרון זכאי שליט"א, טהרהת המשפחה, שער האגדות, עמ' 287 ]


פרק ט

סוד המקווה

• סוד המקווה. • טהרה אפשרית – רק במי מקווה. • מבנה המקווה ותכונותיו. • ארבעים סאה מי מקווה. • מדוע מים שנשאבו בידי אדם פסולים למקווה? • מקווה - מלשון תקווה. • הטבילה – כח הקבלה. • רמזים לחוקי הטהרה בתגליות
המדע.

סוד המקווה

מקווה טהרה, מהו? דומה, שהרבה שמעו עליו. אולם, אף שביהדות הטבילה במקווה היא מהמצוות החשובות ביותר, מצווה שהילה של קדושה עילאית עוטה עליה, בעיני רבים זהו נושא זר ומוזר מחמת חוסר ידיעה.
המקווה של אברהם אבינו
"יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם".
[בראשית יח, ד]
"ספר ה'זוהר' הקדוש מסביר, שהפסוק מרמז על העובדה שלאברהם אבינו היה מקווה ובו היה מטביל את הזרים. מכאן שהטבילה במקווה כבר הייתה נהוגה בתקופת אברהם אבינו" [ע"פ הרב אריה קפלן זצ"ל, מימי גן עדן - המסתורין של המקווה עמ' 29].
אם הקורא מעוניין לחשוף את מהותה של מצווה זו, ואם מוכן הוא לדחוק אל שולי תודעתו את מה ששמע עליה עד היום ולצעוד עמנו אל הסוד עצמו, מסוגלות השורות האלה לזמן לו פגישה עם אחת התקוות הגדולות לעתיד האדם היהודי.
טהרה אפשרית – רק במי מקווה
כאשר התורה מזכירה את המים שבהם נעשית הטבילה לשם היטהרות או כאשר היא מציינת כי המיטהר חייב לטבול במים, היא משתמשת מבחינה דקדוקית ביידוע המילה 'מים' - 'בַּמַים' ולא 'בְּמים' סתם.
"וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר".
[ויקרא יד, ט]
התורה רומזת לכך כי כוונתה רק ל'מים המיוחדים'. הרחיצה האמורה בתורה פירושה טבילה, ולא רחיצה לשם נקיות: "כל רחיצה האמורה בתורה היינו טבילה".
[ספר חכמת האדם, כלל קכב]
לאילו מים מתכוונת התורה? האם הכוונה למי מקווה בלבד? אכן כן, התורה מדגישה שדווקא הטבילה במים חיים, כפי שהם בטבע או מכונסים במקווה, היא המטהרת: "אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר".
[ויקרא יא, לו]
"יהיה טהור - הטובל בהם מטומאתו".
[רש"י, שם]
וכך נפסק בספרי ההלכה: "נדה וזבה ויולדת שלא טבלו במי מקווה, הבא על אחת מהן, אפילו אחר כמה שנים - חייב כרת".
[רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, ד, ג]
"אין האשה עולה מטומאתה ויוצא מידי ערווה עד שתטבול במי מקווה כשר".
[שם, יא, טז]
כל הטמאין ... אין להן טהרה אלא בטבילה במים הנקווין בקרקע".
[רמב"ם, הלכות מקוואות, א, א]
"אבל אם רחצה במרחץ, אפילו נפלו עליה כל מימות שבעולם - הרי היא אחר הרחיצה כמות שהייתה קודם הרחיצה, בכרת. שאין לך דבר שמעלה מטומאה לטהרה אלא טבילה במי מקווה, או במעיין, או במים שהם כמעיין".
[רמב"ם, הלכות איסור ביאה, יא, טז]
"אין הנדה והזבה והיולדת עולות מטומאתן בלא טבילה, שאפילו אחר כמה שנים חייב כרת הבא על אחת מהן, אלא אם כן טבלו כראוי במקווה הראוי".
[שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קצז]
מבנה המקווה ותכונותיו
"אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר".
[ויקרא יא, לו]
התבוננות בפסוק בעיון מלמדת את ההלכות השונות באשר למבנה המקווה: אַךְ רק אלו, מעיין או בור, ולא כלי.
מַעְיָן המים מוכרחים להיות טבעיים.
וּבוֹר כלי הקיבול יכול להיות מעשה ידי אדם.
מִקְוֵה המים אינם יכולים להיות זורמים.
מַיִם המקווה צריך להיות דווקא ממים ולא שום נוזל אחר.
יִהְיֶה טָהוֹר כלי הקיבול וכל הצנרת צריכים להיות מחומר שאינו מקבל טומאה.
[הרב אריה קפלן זצ"ל, מימי גן עדן – המסתורין של המקווה, עמ' 69 ]
ארבעים סאה מי מקווה
'סאה' היא מידת נפח, ובמקווה חייבים להיות 40 סאה מים לפחות. זו הלכה למשה מסיני: "'ואחר תטהר' - במי מקווה שיש בהן ארבעים סאה".
[דעת זקנים מבעלי התוספות, ויקרא טו, כח]
"אין האשה עולה מטומאתה ... עד שתטבול כל גופה בבת אחת
במי מקווה, או מעיין, שיש בהם ארבעים סאה".
[שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רא]

ארבעים - סמל הכפרה והיצירה

מדוע 40 סאה?
נמצא במקומות רבים בתורה שהמספר ארבעים מסמל כפרה, היטהרות, התחדשות ויצירה. לדוגמה:
• ארבעים יום למתן תורה.
• 40 יום שהה משה בהר סיני עד לנתינת התורה, בכל פעם שעלה לשם. ארבעים - לכפרה על חטאים
• מי המבול החלו לרדת 40 יום אחרי ראש השנה. 40 יום ירדו מי המבול על הארץ ומחקו את דור המבול, על חטאיו הרבים.
• 40 יום תרו המרגלים את ארץ ישראל. לאחר מכן שבו למדבר לדווח לבני ישראל על תכונות הארץ והוציאו את דיבתה. העם, שקיבל את דיבת הארץ וחשש להיכנס אליה, סבב במדבר 40 שנה לפני שנכנס לארץ ישראל. בזה כופר עוון המרגלים.
• התורה קבעה 40 מלקות כעונש, שהוא כפרה לעובר עבירות מסוימות.
• 40 יום שכב הנביא יחזקאל על צדו כדי לכפר על חטאי ישראל. (יחזקאל ד, ו)
• 40 יום הם ימי תקופת התשובה, מראש חודש אלול ועד יום הכיפורים.
• הרוצה לתקן לגמרי מידה רעה, יעמול על כך במשך ארבעים יום לפחות.

ארבעים - ליצירה גשמית

• 40 יום הוא זמן יצירתו הראשוני של הוולד ברחם אמו.
• 40 שבועות הוא משך ההריון.
• יולדת זכר נטהרת לאחר 40 יום: 7 ימים לטומאה ו- 33 ימים לטוהר.
לסיכום, ניתן לומר כי טעם הטבילה בארבעים סאה מים לשם היטהרות נובעת מכך שהמספר ארבעים רומז להיטהרות, התחדשות ויצירה.
מדוע מים שנשאבו בידי אדם פסולים למקווה? בכל המקוואות מקפידים להשתמש במים שאינם שאובים בידי אדם. מדוע?
נאמר בפסוק: "אך מעיין ובור מקווה מים יהיה טהור". כלומר, מי מעיין או מקור מים הדומה למעיין מטהרים את הטובל בהם והוא 'יהיה טהור': "'אך מעין ובור מקווה מים יהיה טהור'. וקיבלו חז"ל כי כוונת הפסוק שהטובל בהן יהיה טהור".
[על פי ספר חכמת אדם, כלל קכב]
המים הללו בלבד מטהרים. ולא סוגים אחרים של מים. קבלה בידי חכמים כי המילה 'אך' מסייגת את הנאמר ומבדילה אותו מדברים אחרים. אם כן, התורה אומרת לנו: רק אלו, רק מי מעיין או בור, ולא מים מכּלים מלאכותיים, יכולים לטהר. חז"ל למדו כי גם מי ים ראויים לטהר: "וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים".
[בראשית א, י]
"כל הימים -כמקווה, שנאמר: 'ולמקווה המים קרא ימים'".
[משנה, פרה פ"ח, מ"ח]
מה המשותף למי מעיינות, מי בורות טבעיים, מי הנהרות, הימות והאוקינוסים, אשר התורה מודיעה כי רק בהם ניתן להיטהר? המשותף הוא כי הם אינם מים שנאספו בידי אדם. הם אינם שאובים בכלי, אלא מונחים על הקרקע בלא התערבות ידי אדם. אלו מים שלא נעתקו על ידי אדם ממקור נביעתם הטבעי הראשון. במים כאלה התורה מורה לאדם להיטהר. אולם אם האדם ישאב ויעביר מים אלו לתוך כלי קיבול, פעולתו והתערבותו, שניתקו את המים ממקורם, גרמו לאבדן התכונה המטהרת שלהם.
"ארבעים סאה שאמרו צריך שלא יהיו שאובים, שאם הם שאובים פסולים".
[שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ר"א]

מקווה - מלשון תקווה

המקווה מחובר לקרקע שהיא מקור צמיחת החיים הגשמיים. הטבילה במקווה מסמלת את התחדשות החיות האישית של האדם. במילה 'מקווה' ניתן לזהות את השורש 'קוה' – שורש המילה 'תקווה'. ההיטהרות במקווה מעניקה לאדם את האפשרות לעזוב את הדברים השליליים שאולי נמצאו בעברו ולאחוז בקרנות מזבח הטהרה והשלמות.
"מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה'".
[ירמיהו יז, יג]
"מקווה - מלשון תקווה".
[פירוש מצודות ציון, שם]
"'מקווה ישראל ה' - ה' אשר הוא מקווה ישראל".
[המלבי"ם על הפסוק]
"מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה".
[ירמיהו יד, ח]
"'מקווה ישראל' - כי אף על פי שסרו מדרכיך – לך הם מקווים. ובכל דור ודור אתה מקווה ישראל ואתה מושיעם בעת צרה. אף על פי שהצרה תבוא להם בעוונם, אתה תושיעם ותרחם עליהם, גם כן עתה בזמן הזה הושיעם ורחם עליהם".
[פירוש הרד"ק שם]
הטבילה במקווה הופכת את מידת הדין למידת הרחמים: "כל מניין הטפחים של 'מקווה' עולים בגימטריה תרמ"ח - אותיות 'תרחם'".
[מעבר יבוק, פרק כה]

הטבילה – כח הקבלה

האדם הוא יציר כפיו של הקב"ה, ומקבל את חייו תמיד מלמעלה בהשגחה פרטית. עיקר מהות האדם - הקבלה מלמעלה, לקבל מן הקב"ה וללכת לפי רצונו.
אבל האדם שוכח את עיקר מציאותו, שהיא כוח הקבלה מלמעלה, עד שדומה לו כי אין הוא זקוק עוד למצב של קבלה, שהוא אינו תלוי בבורא והוא הולך בשרירות לבו. זהו שורש הטומאה - הניתוק מהמקור וראיית השלמות בעצמאותו. בדומה לטומאת הנדה, המעמידה את האשה בניתוק מן האישות.
הטבילה במקווה באה להסיר טומאה זו ולהשאיר את האדם עם עיקר מהותו, כוח הקבלה מלמעלה. רק מי שמסוגל לחזור לנקודה ההתחלתית של קיומו, מקבל את חייו מחדש מידו של הקב"ה, בידו מסורה הטהרה. כמו שנכתב בספר החינוך בטעם הטהרה במקווה: "שיראה האדם את עצמו אחר הטבילה כאילו נברא באותה שעה" (ספר החינוך, מצווה קעג).
"יִרְאַת יְהֹוָה הִיא תִתְהַלָּל" (משלי לא, ל) - האשה נושאת את כוח יראת השמים המסייע לקבל מהקב"ה. אצל האשה מתבררת דרך החיים של קבלה, בעצם חיי הבית הנכונים. לכן מצוות הטהרה נמסרה לאשה, לה הכוח להחזיר את מצב הקבלה.
כוח הטבילה הוא להחזיר את תחושת החיים השורשית של יראת שמים, המתבטאת בקבלה תמידית מן המקור. על ידי המקווה מסירה האשה מעצמה את ערלת הלב, את הרגשת הנפרדות והעצמאות הנשרשת בזמן הנידות.
המקווה מכוון אותה אל כוחה הבלעדי הפנימי - ליצור חיים של קבלה והתקשרות של שמחה, עם השלמות הבאה לתוך ביתה, דרך בעלה [על פי אוהל רחל – הבית לאור מצוות האשה, ירושלים תשנ"ב, עמ' 93-94 ].

רמזים לחוקי הטהרה בתגליות המדע

אין אנו נצרכים להסברי המדע כלל, בבואנו להסביר מדוע דווקא מים במקומם הטבעי, בלי התערבות ידי אדם, מטהרים. אך כדי לקרב את הדבר אל אופן החשיבה המודרני נביא כמה עובדות מדעיות על סגולות המים, עובדות היכולות לסייע להבנתנו.
פרופ' גפיקרדי, פרופסור לכימיה פיזיקלית באוניברסיטת גינואה, שואל בספרו על הסגולות הביולוגיות של המים: "המים הטבעיים, שאנו שותים מן המעיין, אפקטיביים יותר מנקודת ראות רפואית מאותם מים עצמם כשהם ממולאים בבקבוקים ... למרות העובדה שההבדל בהרכב הכימי אינו מגלה שום דבר מיוחד?"
כלומר, יש הבדל בהשפעת מים שלא נעתקו ממקומם הטבעי, להשפעת מים שהוזזו ממקומם, למרות העובדה שמבחינה כימית אין הבדל משמעותי ביניהם.
הכימאי המפורסם לייביג כתב, כי אין תופעה כימית מפתיעה יותר מזו: "מי הגשם חודרים לקרקע ומתעכבים בה זמן ממושך. כשהם יוצאים ממנה הם סוחפים אתם את החומרים שאינם דרושים לאדמה לגידול צמחים, ואילו את המינרלים הדרושים לאדמה כדי לגדל צמחים הם משאירים. וראה זה פלא: תופעה זו קורה רק עם מי גשמים, בעוד שכל מים אחרים המחלחלים לאדמה, מוציאים ממנה גם את כל היסודות הנחוצים לאדמה. מים ממקור אחר אינם גורמים לתופעה זו".
אנו רואים בכך אישור לטענה כי יש הבדל מהותי בין השפעתם של מים ממקור אחד לבין מים ממקור שונה, אף שהמדע עוד לא אבחן הבדל בהרכבם. כאמור, הדברים מובאים כדי לקרב את הנושא אל אופן החשיבה המודרני, ולא כהוכחה לנכונות חוקי הטהרה, אשר אינם זקוקים להסכמת המדע. אליבא דאמת, ניתן למצוא את הסיבה מדוע דווקא מי המקווה מטהרים, במעשה שהיה עם נעמן, שר צבא ארם: נעמן סבל מאוד מצרעת. אלישע הנביא המליץ לו על טבילה במי הירדן כתרופה למחלתו, אך נעמן טען כי אין הבדל בין מים למים: "הֲלֹא טוֹב אֲמָנָה וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל הֲלֹא אֶרְחַץ בָּהֶם וְטָהָרְתִּי" (מלכים ב ה, יב). אולם, לאחר ששוכנע על ידי מלוויו לשמוע לדבר הנביא: "וַיֵּרֶד וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן וַיִּטְהָר" (שם יד). הניסיון האישי של נעמן הוכיח כי אכן יש הבדל.
מהו ההבדל? כאשר נביא, שליח ה', מצווה על מי הירדן לרפא - הם מרפאים את נעמן מצרעתו.
כך גם לענייננו, מכיוון שהקב"ה ציווה על מי המקווה שיטהרו – לפי הכללים שבתורה - משיגים הם, על ידי ציווי זה בלבד, כוח טהרה!
אין לאשה חוויה רוחנית גדולה יותר מחווית הטבילה במקווה.
בכל חודש היא מתקשרת מחדש אל הבורא ביתר שאת, נושאת עיניה השמיימה בכמיהה ומבקשת להתברך שוב בשפע האלוקי הגדול שהיא מקבלת כל פעם מחדש.


פרק י

הטבילה

• טבילה כמעבר למעמד גבוה יותר. • החובה לטבול. • הטבילה – לאל חציצה בין הגוף למים. • השתוקקות לטבילה הבאה.
"כל רחיצה האמורה בתורה - היינו טבילה".
[ספר חכמת אדם, כלל קכב]
"בשלושה דברים נכנסו ישראל לברית - במילה וטבילה וקרבן...וטבילה הייתה במדבר קודם מתן תורה, שנאמר: "וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם" (שמות יט, י)".
[רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, יג, א]
תהליך ההיטהרות של הכהן הגדול הוא דוגמה ומופת לתהליך הנדרש על פי הדין מן האשה, כדי שתוכל להביא לעולם הגשמי נשמה טהורה זכה ושמימית.
ישנם שלושה מצבים בהלכה היהודית אשר בהם נדרשת טבילה במקווה:
• מהרגע שבו האשה מקבלת את המחזור החודשי, או כשאשה מוצאת אצלה כתמי דם, אסור לה לבוא במגע גופני כלשהו עם הבעל עד שהיא טובלת במקווה, בסיומו של תהליך היטהרות שכולל ספירת שבעה ימים נקיים. זהו אחד מחוקי התורה החמורים ביותר.
• טבילה במקווה היא שלב חיוני ביותר בתהליך הגיור. בלי טבילה אין לגיור תוקף. טבילה זו נדרשת מגברים ונשים כאחד.
• סירים, צלחות וכלי אוכל אחרים מתוצרתו של לא יהודי, חייבים גם הם ב"גיור", בטבילה במקווה. רק לאחר מכן אפשר להשתמש בהם על שולחן יהודי.
חוץ מאלו, קיימים זמנים שבהם נהוג להשתמש במקווה. לדוגמה, מקובל על גברים לטבול לפני יום כיפור כסמל לתשובה ולטהרה. רבים טובלים בערב שבת כדי להכין את עצמם לקדושת השבת. וגם בימות החול ישנם רבים שטובלים במקווה לשם היטהרות או לתוספת קדושה.

טבילה כמעבר למעמד גבוה יותר

אנו מוצאים בספר שמות את הפסוק: "אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם" (כט, ד). אומר רש"י: "ורחצת - זו טבילת כל הגוף". על ידי הטבילה הזאת, מרומם משה את אהרון ובניו המתקדשים להיות כהנים, ומוציאם מהקשר חייהם הקודמים (רש"ר הירש על התורה, שם). אין מדובר בהיטהרות מטומאה כלשהיא - אהרן הכהן טובל את כל גופו במים בהיותו טהור, ומעמדו האישי משתנה. הטבילה הופכת אותו מאזרח פשוט לכהן בשירות האלוקים.
הטבילה כמעבר לדרגה גבוהה יותר בולט במיוחד בבית המקדש, בעת עבודת יום הכיפורים של הכהן הגדול. ביום קדוש זה זכה הכהן הגדול להיכנס אל מעבר לפרגוד, אל קודש הקודשים, שם נמצא ארון העדות. היה זה רגע שיא בעבודת היום הקדוש. והנה, בטרם נכנס אל הקודש פנימה, טבל הכהן את גופו במים. אין זו טבילה המפקיעה את הכהן ממצב של טומאה, שכן גם קודם הוא היה טהור לחלוטין.
הטבילה היא הכנה למצב רוחני גבוה יותר.
"חכמינו מדמים את האדם שטובל במקווה לגרעינים שנזרעו באדמה. יש לצמחים שגדלו מהם מעמד חדש, והם טהורים. הזרעים חזרו למקורם, למקום שבו הם יכולים להתחיל שוב את מעגל הצמיחה".
[הרב אריה קפלן זצ"ל, מימי גן עדן - המסתורין של המקווה, עמ' 19]

החובה לטבול

"אין האשה עולה מטומאתה ברחיצה במרחץ; ואפילו עלו עליה כל מימות שבעולם, עדיין היא בטומאתה וחייבים עליה כרת - עד שתטבול כל גופה בבת אחת במי מקווה או מעיין שיש בהם מ' סאה".
[שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רא]

הטבילה - ללא חציצה בין הגוף למים

"ולא יהיה דבר חוצץ בין בשרה ובין המים".
[רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, יא, טז]
התורה מפרטת את הצורה שבה האדם טובל במי המקווה: "וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ" (ויקרא טו, טז). כאן מצויין בבירור, שכל הגוף חייב לבוא במגע עם מי המקווה. אנו לומדים, שאסור שיהיה משהו המפריד בין גוף האדם למים. כל דבר מפריד – 'חציצה' בלשון חז"ל - גורם שלטבילה לא יהיה שום תוקף.
"ורחץ במים את כל בשרו - שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים. במים - במי מקווה. את כל בשרו - מים שכל גופו עולה בהן".
[פסחים קט, א]
"כל בשרו - כולו מכוסה בהן".
[רשב"ם, שם]
"המקווה מטהר הטמא כאשר יתדבק בו לגמרי מבלי שום חציצה בעולם, כי המקווה לא שייך בו טומאה. לכך כאשר יתדבק בו לגמרי מבלי חציצה, מסולק [הטובל] מן הטומאה".
[המהר"ל מפראג זצ"ל, ספר 'דרוש לשבת תשובה', עמ' פה ב]
"הצריכו חז"ל לטמא להיכנס במים כל גופו, שאפילו אם נשאר ראש שיער אחד מחוץ למים – לא נטהר, שמשם נאחזת כל הטומאה, וחוזרת ושורה על הגוף".
[רבי אברהם אזולאי זצ"ל, חסד לאברהם]

השתוקקות לטבילה הבאה

בלניות ותיקות מעידות כי נתקלו במאות מקרים שבהם חששו כלות ונשים נשואות, שאינן שומרות מצוות, מהטבילה הראשונה. ובכל זאת, לאחר עלייתן מהמקווה סיפרו לה בהתרגשות גדולה ודמעות בעיניהן על התרוממות הרוח ועל ההשתוקקות לטבילה הבאה.


 

פרק יא

הנקודה הבריאותית

• שאלות רופאים בכירים בנושא טהרת המשפחה ותשובות עליהם.

השומרת טהרת המשפחה – בריאה יותר

מחקרים רפואיים וחוות דעת של רופאים גינקולוגיים מומחים חושפים היבט נוסף של טהרת המשפחה: אשה השומרת את מצוות טהרת המשפחה בריאה יותר. ישנן מחלות נשים שהן נדירות באופן יחסי אצל נשים יהודיות השומרות טהרה. החוקרים מצאו לתופעה זו רק הסבר אחד: הפרישה בזמן הווסת, ההכנות לטבילה והטבילה עצמה, הן גורמים היגייניים ממדרגה ראשונה המסייעים לכך שמחלות אלו כה נדירות אצל נשים יהודיות.

שאלות לרופאים בכירים בנושא טהרת המשפחה

על השאלות השיבו הפרופ' יורם דיאמנט וד"ר ש' בר-מנחם, ממחלקת נשים ומיילדות בבית החולים 'ביקור חולים' בירושלים.
האם בהסתמך על ניסיונך הרפואי, האשה עמידה פחות בפני זיהומים בדרכי הרביה ב-21 הימים הראשונים של המחזור?
תשובה: בהחלט כן. היות שבשני שלישים מהמקרים מופיעים הסימפטומים בזמן הווסת או מיד אחריו. קרוב לוודאי שהסיבות הן: צוואר פתוח, שינוי בחומציות וברקמת הציפוי הפנימי.
האם פרישה מיחסי אישות במחצית הראשונה של המחזור החודשי, כפי שציוותה התורה, תורמת לכינון יחסים תקינים בין בני הזוג?
תשובה: כן. נוצר קשר נפשי מחודש על רקע געגועים.
זה זמן רב ידוע ששכיחות הופעת סרטן צוואר הרחם בקרב נשים יהודיות הינה נמוכה ביחס לאוכלוסייה הכלל-עולמית.
בספרות הרפואית מועלות לכך כמה סיבות אפשריות. ובתוכן שמירה על טהרת המשפחה.
לאחרונה נפוצו מחקרים המצביעים על שכיחות הולכת וגוברת של סרטן צוואר הרחם אצל נשים ישראליות. יש שתולים זאת, בין היתר, בהחלפת אורח חיים יהודי עתיק באורח חיים מודרני ומתירני. לאור זה האם לא נחוץ, במסגרת הרפואה המונעת, להורות לאשה לשמור על אורח חיים שמרני יותר?
תשובה: אין ספק שמבחינה אפידמיולוגית ישנו סוג אוכלוסייה אופייני לנפגעי סרטן צוואר הרחם. ואלו הסיבות המעלות את השכיחות:
• נשים שהחלו לקיים יחסים מיניים בגיל מוקדם מאוד, לאחר קבלת המחזור.
• ריבוי בני זוג מהמין הגברי.
• מצב סוציו-אקונומי ירוד.
• נוכחות של Herpes Antibodies (כלומר רקע של מחלת מין בעבר).
האם נכון שבימי הווסת יש שינויים בחומציות ולכן קיום היחסים יכול להזיק?
תשובה: השינויים הם בעלייה של רמת ה- P.H [כלומר עלייה בבסיסיות, פחות חומציות]. אי לכך מנגנון ההגנה מפני חיידקים מוחלש.
האם התאפקות של 21 יום מצד הגבר מגבירה את הפריון?
תשובה : בהחלט, איכות הזרימה בשיאה. ההתאפקות מעלה את מספר הזרעונים, מהירותם וכושר הישרדותם.
ד"ר אריה סדובסקי , גינקולוג בבית החולים 'הדסה עין כרם' "היחסים בימי הווסת אסורים בהחלט, שכן אז מוגבר זרם הווסת ועשויים לחדור חיידקים לתוך הנרתיק ומשם לתוך הרחם. בשעת הווסת פתוחה תעלת הצוואר במקצת. הדם מהווה גשר ומעבר לחיידקים לתוך חלל הרחם".
[ד"ר אריה סדובסקי, מחלות נשים, עמ' 48 ]
האם התערבות בצמיחה של הרירית עלולה לגרום לסרטן?
תשובה: התערבות בצמיחה של הרירית פירושה שינוי הרירית.
לטווח ארוך יכול השינוי להוביל לתהליך ניאו-פלסטי [שינוי תאים תקינים לתאים סרטניים] ולחדירה לרקמות נוספות.
האם יש קשר בין שמירה על טהרה לבין עקרות?
תשובה: בבירור עקרות של בני הזוג ישנם מספר פרמטרים:
• גורם מכני
• ביוץ (המהלך ההורמונלי)
• גורם צווארי
• גורם הבעל
אין ספק שכל ארבעת המרכיבים קשורים לטהרה. בגורם המכני - שכיחות זיהומים המביאים בסופו של דבר להידבקויות תוך רחמיות וסתימת חצוצרות. בביוץ - השפעות נפשיות על רקע דיסהרמוניה. בגורם הצווארי - הקריסטליזציה של החומר המופשר תלויה ביום המחזור. בגורם הבעל - תלויה איכות הזרע (התאפקות, מחלות מין בעבר).
האם בשעת דימום בהיריון מותר לקיים יחסים?
תשובה: דימום בעת ההיריון פירושו שינוי במצב הפיזיולוגי של צוואר הרחם והרחם. שכיחות הזיהומים וההפלות היא על כן בעלייה.
ד"ר זלצברג, מנהלו הרפואי של בית החולים 'משגב לדך' בירושלים מתוך מכתב שנשלח אל 'המרכז הארצי למען טהרת המשפחה בירושלים', כמענה לשאלון שגרתי שהופץ בין הרופאים הגינקולוגיים:
אנסה לתת תשובה מדעית ביחס לקיום יחסים בזמן הווסת, וקיום יחסים בזמן שהאשה מדממת בטיפות ולא בזמן הווסת.
קיום יחסים בזמן הווסת יכול להביא לזרימה נגדית של רירית הרחם לכיוון החצוצרות ולכיוון חלל הבטן, ואז עלול להיווצר מצב שרירית הרחם נשתלת בין המעיים ומתפתחת, ובכל ווסת קטעים אלה פועלים באופן נפרד ומדממים ועל ידי כן נגרמים כאבים חזקים וחום. מחלה זו נקראת אנדומיוזיס וקשה מאוד לטפל בה.
קיום יחסים בזמן שיש כתמי דם עלול לפגוע בצוואר הרחם; אם צוואר הרחם פצוע והדימום בא ממנו, קיום היחסים עלול להגביר דלקות ופצעים.
מכל האמור לעיל, אנו כרופאים מייעצים לא לקיים יחסים בזמן שהאשה מדממת. אנו מציעים לאשה לפנות לרופא לטיפול בכל בעיה של דם שלא בזמן הווסת.
בכבוד רב
ד"ר מ' זלצברגר
מנהל רפואי


חלק שלישי

מדריך מעשי

פרק יב

הלכות טהרת המשפחה

• הקדמה להלכות טהרת המשפחה. • מדוע חשוב ללמוד הלכות טהרה? • קיצור דיני ההרחקות בזמן הנידות. • הדרך שבה אשה נטהרת לבעלה.

הקדמה להלכות טהרת המשפחה

ההלכות המובאות להלן נועדו לתת מושג ראשוני בלבד כיצד לשמור על טהרת המשפחה. חובה ללמוד את ההלכות מפי רבנית או מדריכה מוסמכת, ואחר כך להיעזר בספרים מתאימים. זו הדרך הקלה והבטוחה ביותר ליהנות ממלוא התועלת של הטהרה, וכן לקיים את רצון הקב"ה בנושא זה.
תודתנו נתונה לרב יעקב שכנזי שליט"א, מורה-הוראה בבית ההוראה של העדה החרדית הספרדית ירושלים, ומחבר ספר "טהרת יעקב" על הלכות טהרת המשפחה, שבהכוונתו נערכו ההלכות שבחוברת זו, מתוך התאמה למנהגיהם של כל העדות בישראל.
אשה שהרגישה שיוצא ממנה דם מהרחם – ואין הבדל מהי כמות הדם, אפילו טיפה קטנה - חלים עליה דיני טהרת המשפחה, ועליה להתרחק מכל מגע גופני עם בעלה, אפילו מגע קל.
אפילו אם אין כוונת הזוג לשם חיבה, גם כן אסורים במגע, ואפילו למסור חפץ מיד ליד אסור.
גם אשה יולדת נמצאת במצב שבו עליה להימנע ממגע גופני מבעלה כנזכר לעיל.
זוג מבוגר, שלא שמרו על טהרת המשפחה כראוי, וכעת נפסק המחזור החודשי עקב הגיל המבוגר, יכולים ומחויבים שניהם לתקן את המעוות במאמץ קטן, אחת ולתמיד, ומכאן ואילך להינצל מהאיסור שעונשו כרת. על האשה לקיים את מצוות הטבילה במקווה טהרה כדין, לאחר עריכת ההכנות הנדרשות.
אז היא תהיה טהורה ומותרת לבעלה, ויכולים הם לחיות חיי אישות כשרים כל עוד לא מופיע דימום חדש.
אין הבדל בין לידת בן ללידת בת, ואפילו אם חלילה הפילה - כיוון שיצא דם מהרחם, חייבת בדיני הריחוק, וצריכה לעבור תהליך טהרה, כפי שיתבאר להלן.
בתקופת הריחוק, על בני הזוג לנצל את ההזדמנות הזו להוכיח את גודל הערכתם זה לזה גם כשאין מגע גופני, בבחינת אהבה שאינה תלויה בדבר.
תקופת הריחוק הגופני נמשכת כל ימי מחזור הדם, וכוללת את ספירת שבעת הימים הנקיים, כדלהלן.
מדוע חשוב ללמוד הלכות טהרה?
חובה על כל אשה ללמוד הלכות נדה מחמת החשיבות הרבה של נושא טהרת המשפחה, שהוא מקור קדושת עם ישראל, חובה על כל אשה ללמוד הלכות נדה מפי רבנית או מדריכה מוסמכת, ולחזור עליהן לעתים קרובות.
אשה שלא למדה את ההלכות היטב עלולה להיכשל באיסור נדה ידועה העובדה המצערת כי נשים טעו בהלכות נדה משום שהתביישו ללמוד או לשאול רבניות מוסמכות. לדוגמה, הן ספרו את יום הפסק הטהרה כהיום הראשון לשבעה נקיים והשלימו עליו עוד ששה ימים, כך שלמעשה ספרו רק שישה ימים ולא שבעה כנדרש, ונכשלו בעוון נדה. לעתים גם הבעל אינו יודע את ההלכות שעליו לדעת, ואז הוא מכשיל את עצמו ואת אשתו באיסור.
מתארת הגמרא:
"תני דבי אליהו: מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה ומת בחצי ימיו. והייתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרתם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ואמרה להם: כתיב בתורה: 'כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ' (דברים ל, כ). בעלי ששנה הרבה, וקרא הרבה, ושימש תלמידי חכמים הרבה, מפני מה מת בחצי ימיו? ולא היה אדם משיבה דבר.
פעם אחת נתארחתי אצלה, והייתה מסיחה כל אותו מאורע.
ואמרתי לה: 'בתי, בימי נידותך מה הוא אצלך?' אמרה לי: 'חס ושלום, אפילו באצבע קטנה לא נגע [בי]'.
- 'בימי ליבוניך [ספירת שבעה נקיים] מהו אצלך?'
- 'אכל עמי ושתה עמי וישן עמי בקירוב בשר, ולא עלה על דעתו דבר אחר'.
ואמרתי לה ... שהרי אמרה תורה: 'ואל אשה בנידת טומאתה לא תקרב!'".
[שבת יג, א-ב]
הרמב"ן מסביר כי התלמיד חכם הזה נענש בעונש כה קשה משום חומרת הנושא, הגם שכנראה לא חטא במזיד, אלא טעה וסבר שהדבר מותר: "לפי שהיה מקל ופורץ גדרן של חכמים – נשכו נחש, שכל דבריהם כגחלי אש ... שלא כהוגן נעשה, וראה מה עלתה בו".
[חידושי הרמב"ן שם]
לכן, אפילו זוג השומר את מצוות הטהרה חייב לחזור ולשנן את ההלכות. על בני הזוג להתייעץ עם רב או רבנית הבקיאה בהלכות, בכל מקרה של ספק, אפילו ספק קל שבקלים.

קל ונוח ללמוד הלכות טהרת המשפחה

כל אשה מסוגלת לדעת היטב מה דורשת ממנה ההלכה. עליה ללמוד תחילה אצל מדריכה מוסמכת, ולאחר מכן לשמור על קשר עם אותה אשה ולחזור על החומר. ההלכות המעשיות של שמירת טהרת המשפחה אינן רבות או מסובכות. עם מעט רצון טוב אפשר ללמדן בקלות.
בארץ פועלים כמה ארגונים שמטרתם לסייע לכל המעוניין ללמוד את הנושא בצורה נוחה. רוב הארגונים פועלים בהתנדבות, אך רמתם המקצועית גבוהה והם מומלצים על ידי גדולי רבני ישראל. בפנייה טלפונית אליהם אפשר לקבוע פגישה עם מדריכה המוסמכת ללמד ולענות על שאלות בנושא. גם המועצות הדתיות בערים השונות מציעות הדרכה בנושא מפי רבנית. ההדרכה ניתנת באווירה נינוחה, בסבר פנים יפות וללא תשלום. וכן, ללא שום התערבות בתחומים אחרים בחיי המשפחה או ניסיון 'להחזרה בתשובה'.
הפגישות מתקיימות בבית פרטי או במקום נוח אחר ונשמרות הסודיות והפרטיות.
אפשר לקבל אצל הארגונים השונים, בפנייה טלפונית או בדואר, חוברות המסבירות את הנושא על היבטיו המגוונים בצורה ברורה ונעימה לקריאה.

המקל שלא היה ולא נברא

הכלה שהגיעה אל המועצה הדתית הגדירה עצמה כדתית ומבית דתי. מיד בבואה סיפרה לי שחברתה הטובה כבר סיפרה לה הכל, ועברה לטון החלטי: "דעי לך שאת הבדיקות אינני מתכוננת לעשות וחבל על המאמצים שלך. אמי גם לא בדקה עצמה מעולם ובכלל - אלו שטויות". הסברתי את חשיבות הבדיקות, אבל היא התעקשה. לדבריה גם חתנה לא הצליח להשפיע עליה ולשנות את דעתה. פניתי אליה בצער: "חבל, חבל מאוד". והיא הרגישה בכנות הדברים. עברו שתי דקות של מחשבה, והיא אומרת: "טוב, אולי תספרי לי מה צריך לעשות?" התיישבנו יחד בהרגשה טובה ועברתי אתה ביסודיות על ההלכות. היא הגיבה: "זה הכול?! רק עם חתיכת הבד הקטנה הזו? ולמה סיפרו לי שצריך לבדוק עם מקל שמוכרים אותו ברחוב סורוצקין? הכניסו בי פחד כזה, סיוט נורא, עד שלא הייתי מוכנה לשמוע על כך". אמרתי לה: "את רואה, חברתך, שיודעת לספר הכול, נתנה לך הדרכה מוטעית ומפחידה, וכמעט גרמה לך לחטא נורא שעונשו כרת". ושתינו נשמנו לרווחה.
[מתוך: 'חוויה בעבודה', הוצאת המרכז הארצי לטהרת המשפחה, ירושלים]
"פרשיותיה של תורה – אף על פי שנראות כאילו הן כעורות ושחורות לאומרן ברבים, כגון הלכות זיבה ונגעים, נדה ויולדת, אמר הקב"ה הרי הן ערבות עליי, שנאמר: 'וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם' (מלאכי ג, ד)".
[מדרש ויקרא רבה יט, ג]

קיצור דיני ההרחקות בזמן הנידות

חז"ל ידעו שאורח חיים הרגיל אצל זוגות נשואים, שבו קרובים האיש והאשה ורגילים זה אצל זו, מקשה על שמירת איסור נדה מפני שרגשותיהם עלולים לסחוף אותם ולהביאם למגע אסור. לכן נאסרו על האיש ועל אשתו הנדה כל אותן קירבות גופניות השוררות ביניהם בדרך כלל. כדי להקל על בני הזוג לקיים את האיסור במגע גופני בזמן שהאשה אינה טהורה נאסרו גם סוגי קירבה אחרים ביניהם, כמו מסירת חפץ מיד ליד, אכילה מצלחת אחת ועוד.
איסורים אלה נקראים 'דיני הרחקות'.
נביא כאן את קיצור ההלכות בלבד. חשוב מאוד ללמוד את הפרטים הנוספים עם אדם שבקי בכך. יש לשמור על הלכות אלו מזמן תחילת ראיית הדם ועד אחרי הטבילה.
כל זמן שהאשה לא טבלה, הבעל והאשה אסורים בדברים הבאים:
• אסור להתנהג אחד עם השני בשחוק ובדיחות הדעת, אך מותר להתנהג בצורה חיובית ואוהדת.
• אין לנגוע זה בזה, אפילו רק בבגדים שעליה.
• אסור להושיט חפצים זה לידו של זה.
• אין להעביר תינוק זה לידי זה.
• אל להם לאכול מאותה צלחת.
• אין לאכול גם מצלחת מרכזית, אם המנהג באותה משפחה לאכול ישירות מהצלחת המרכזית. דברים כגון לחם פרוס, זיתים, מרגרינה, גרעינים, בוטנים - יש להעבירם לצלחת אישית ומשם לאכלם. ויש מתירים אם מישהו אחר אוכל אתם מאותה צלחת.
• הבעל אסור לאכול את שיירי מאכלה של אשתו אם היא נוכחת במקום.
• אין לבעל לישב או לשכב במיטה המיוחדת של אשתו, אפילו שלא בפניה.
• אסור להם לשבת ביחד על ספסל מתנדנד או ספה רכה אשר גורמים שכשיושב האחד, הוא מזיז את השני.
• אסור לשבת זה לצד זה במושב הקדמי או האחורי במכונית אם הוא מושב רך. אם מוכרחים לשבת על מושב כזה, תשב האשה ראשונה
ואחריה הבעל – ויניחו חפץ ביניהם להפרדה. באוטובוס – כשנמצאים גם אחרים עמהם – מותרים לשבת גם באותו ספסל, וצריך שיניחו חפץ כלשהו ביניהם. האשה תשב במושב הפנימי בצמוד לדופן. בכל המצבים האלו ייזהרו מאוד לא לגעת זה בזה. במצבים מיוחדים, כגון בטיול, ישאלו רב כיצד לנהוג.
• חשוב מאוד – אסור לישון יחד במיטה אחת, אפילו אם המיטה רחבה, והמזרנים נפרדים. הניסיון מורה כי בלתי אפשרי כמעט להימנע מיחסי אישות כשישנים באותה מיטה, וגם כדי להימנע ממגע גופני כלשהו האסור גם ללא קיום יחסים.
• אסור לבעל להסתכל במקומות הגוף המכוסים של אשתו. עליהם להימנע מלעורר רגשות העלולים לגרור מגע גופני, אפילו בלא מתכוון, כגון להתלבש זה ליד זה.
• אל לו לבעל להריח בבשמים שעליה, או על בגדיה אף שאינם עליה.
• אסור לו לשמוע קול שירה שלה.
• אין לה להציע את מיטת בעלה בשעה שהוא נוכח.

הדרך שבה האשה נטהרת לבעלה

הדרך שבה האשה נטהרת לבעלה וחוזרת לשגרה של קירוב גופני, כוללת מספר שלבים:
• המתנת מספר מסוים של ימים עד שייפסק דימום המחזור לגמרי.
• עשיית 'הפסק טהרה'.
• ספירת שבעה ימים נקיים.
• טבילה במקווה.
כעת נסביר בצורה מפורטת את מה שצריך לעשות:
• כשאשה מקבלת את הדימום המחזורי, היא צריכה להמתין מספר מסויים של ימים לפני שהיא עוברת לשלב הבא, שהוא ספירת שבעה
נקיים. ניתן לספור את שבעת הנקיים רק בתנאי שעבר מינימום זמן בין תחילת הוסת והפסקתו, וכפי שמפורט להלן:
• לנשים אשכנזיות 5 ימים (ואחריהם סופרים את שבעת הימים הנקיים).
• לנשים ספרדיות, מעיקר הדין 4 ימים (ואחריהם סופרים את שבעת הימים הנקיים). אצל עדות ספרדיות שונות יש מנהגים שונים בקשר למספר הימים המינימלי שממתינים, וכל אשה תשאל רב כיצד עליה לנהוג.
• לאחר שפסק הדימום לגמרי, ועברו מספר הימים המינימלי שההלכה דורשת, כפי שפירטנו, אפשר לגשת לשלב הבא שהוא עשיית בדיקה טובה ויסודית – בדיקת 'הפסק טהרה'.
• לפני הבדיקה עליה לרחוץ היטב את ערוותה ומסביב לאותו מקום. הבדיקה נעשית על ידי אצבע ידה של האשה, עטופה בבד לבן נקי, רך וסופג ולא סינטטי, אותה היא מכניסה לערוותה לעומק, ומקנחת את עצמה היטב ולאט בתנועה סיבובית, עמוק ככל שיכולה להגיע, בכל החורים והסדקים שבאותו מקום.
• מנהג טוב להכניס חתיכת בד נוספת לאחר הבדיקה הראשונה, ולהשאירה באותו מקום מלפני שקיעת השמש ועד לצאת הכוכבים. למחרת בבוקר היא תבדוק את אותו בד באור יום.
• ספירת שבעה ימים נקיים, על ידי בדיקה יום-יומית, כמו הבדיקה המתוארת בסעיף הקודם, פעמיים בכל יום, בבוקר ואחר הצהרים, לפני שקיעת השמש.
• אם קשה לה לבדוק בכל יום, אפשר לבדוק את הבדיקה המתוארת בסעיף הקודם, ועוד שלוש בדיקות בלבד: *בדיקה נוספת במשך היום
הראשון של שבעת הימים; *עוד בדיקה באחד הימים שאחרי כן; *ובדיקה אחרונה במשך היום השביעי שבו, בערב, היא הולכת לטבול במקווה טהרה.
• כעבור שבוע בדיוק מיום "הפסק טהרה" הוא ליל הטבילה, (לדוגמה: אם עשתה "הפסק טהרה" ביום שני, היא תטבול כעבור שבוע, ביום שני, בלילה, 'אור' ליום שלישי).
• הטבילה תיעשה במקווה טהרה שנבנה ומופעל על פי ההלכה, בערב בתום שבעת הימים הנקיים.
• קודם הטבילה היא חייבת לחפוף את ראשה במים חמים ולסרקו במסרק, וכן לחפוף ולרחוץ כל גופה במים, ספוג וסבון, כדי שכל גופה כולל כל שערותיה יבואו במגע עם מי המקווה הטהורים והזכים, מבלי שיהיה שום דבר חוצץ בינה לבין המים.
• בכל מקרה של ספק יש להתייעץ עם רב פוסק, גם בטלפון.
• חבילת בדים המשמשים לבדיקת טהרה ניתן לרכוש בחנויות.
[על פי פסקיו של הרב יעקב שכנזי שליט"א, הובאו בחוברת 'מעיין החיים']
"לפי הזהירות שייזהר בסדר קדושה בימי נדה, כך יזכה לנפש קדושה אל הוולד, וההפך – להפך".
[רבי אליעזר פאפו זצ"ל, פלא יועץ, ערך 'נדה']


פרק יג

התייעצות עם רב

• על מה יש לשאול רב? • האם הזוג יצטרך תמיד לשאול רב? • מדוע אסור לאשה להחמיר על עצמה? • היכן ניתן לפנות אל הרב? • על מי מוטלת החובה לפנות אל הרב? • מה קורה בשעת הפנייה אל הרב? • הזכות לייעץ בטהרת המשפחה. • אין לאשה להתבייש לפנות אל הרב.
כמעט בלתי אפשרי לשמור על טהרת המשפחה ללא התייעצות עם רב. הסיבה היא כי לפעמים ישנם מצבים עדינים בשמירת הטהרה, או מצבים בריאותיים וגופניים שונים אצל האשה, אשר יש להם השלכה על שמירת הטהרה, רק בהתייעצות עם רב ניתן למצוא פתרון הולם לסיטואציה הבעייתית.

על מה יש לשאול רב?

הדוגמה השכיחה ביותר לדבר שמצריך שאלת רב הוא הבדיקות שהאשה עושה בהפסק הטהרה ושבעה נקיים. לעתים האשה רואה כתם כלשהו על בד הבדיקה. היא חייבת להראותו לרב כדי שהרב יבדוק אם הכתם טהור או לא. אם לא תשאל רב, והכתם הוא של דם טמא, היא עלולה להיכשל באיסור כרת, חלילה.

מסירותו של הרב לאפשר את קיום טהרת המשפחה

מהסיפור דלהלן נוכל ללמוד על מידת מסירותם של חכמי ישראל לאפשר את קיום חיי הנישואין וטהרת המשפחה ללא כל דיחוי: סח הרב דיסקין בשם עד ראיה, רבי אברהם לשצינסקי, שהיה עד למעשה: לאחר יום שישי מפרך, והרב כבר בגיל 84 , הוא חזר מבית הכנסת, קידש, נטל ידיו, בצע את החלה ואכל "כזית". באותו רגע נכנס יהודי לביתו ושאלה דחופה בפיו, אודות כשרות טבילה שנעשתה במקווה מסוים בעיר. הפסיק הרב לאכול, הוציא שולחן ערוך יורה דעה, עיין, חשב, ואחרי כן שאל: היכן הוא המקוה? הלה השיב: בפרבר העיר "אלוט", מרחק רב מבית הרב. לא נגע הרב במנת הדגים שהוגשה לו. בירך ברכת המזון, וביקש מרבי אברהם (המספר) שיתלווה אליו. לבש אדרתו והלכו עד לפרבר העיר. בהגיעם לשם, חיפשו את בעל המרחץ, ועד שהשיגו המפתחות, המתינו זמן רב. נכנסו שניהם אל בית המרחץ האפל. הרב התפשט וירד לבריכת המקוה, גישש, מישש ובדק את כשרות המקווה במו ידיו. התלבש וחזר לביתו. בשעה 11 באותו לילה הוא פסק שהטבילה כשירה. רק אז נטל הרב ידיו והתיישב לסעודת ליל שבת קודש...
[הנאמן ט, ניסן תש"ו]
מקרה נוסף ומצוי ביותר הוא שהאשה מוצאת על בגדיה כתם, שעלול להיות דם שהופרש מגופה. היא חייבת להראותו לרב כדי שהוא יאבחן אם כתם זה הוא דם המטמא את האשה, או שמא זו רק הפרשה גופנית נוזלית מסוג שאינו
מטמא כלל.
ישנן גם שאלות העולות בנושאים האחרים של שמירת טהרת המשפחה: ההכנות לטבילה, פרישה סמוך לווסת ועוד.

האם הזוג יצטרך תמיד לשאול רב?

בשנים הראשונות לשמירת הטהרה יש להרבות לשאול רב; גם כשנדמה לאשה שהיא עושה הכל כהלכה, ייתכן שפרט כלשהו נשמט מזיכרונה, והוא עלול לפסול את כל תהליך הטהרה.
עם הזמן, אפשר לבקש מהרב שיאמר מה הם הדברים שעליהם יש להמשיך לשאול אותו, ומה הם הדברים שהאשה כבר יודעת בעצמה אחרי שרכשה ניסיון.

מדוע אסור לאשה להחמיר על עצמה?

אין לאשה לעקוף את הצורך בשאלת רב, על ידי שתחמיר על עצמה ותחליט על דעת עצמה – לדוגמה – שהכתם שמצאה הוא טמא, או כל כיוצא בזה. אין לעשות זאת גם לא מחמת הבושה הטבעית שהאשה מרגישה מעצם המחשבה על שיתוף אדם זר בתחום כה אישי וצנוע. על פי התורה, כשם שאסור להתיר
את מה שאסור, כך גם אסור לאסור את מה שמותר.
מבחינה מעשית יש גם סכנה גדולה לאשה להחמיר בנושא זה על דעת עצמה, כי בזה היא נשארת בנידתה יותר זמן מהדרוש, והיא מעמידה את בעלה בניסיון רגשי קשה שהוא עלול להיכשל בו, כפי שהמציאות מראה, למרבה הצער.
כדי לשמור על הטהרה במשפחה כרצון ה', חובה להתייעץ ולקבל פסק הלכה מרב.

היכן ניתן לפנות אל הרב?

על פי רוב אפשר לטלפן אל הרב ולהציג את השאלה בעל פה. הרב יענה באדיבות ובדייקנות. אך יש מקרים רבים שבהם הרב חייב לראות את נושא השאלה, הכתם או הבד, ואז צריך להגיע אליו בהקדם.
הביקור אצל הרב נעשה במשרדו, בביתו או בכל מקום שהרב נמצא. לרבנים רבים ישנן שעות קבלה בביתם או במשרדם, או בבית ההוראה הקיים ברבנויות השונות. אך בגלל חשיבות הנושא, הרבנים מוכנים לקבל פניות בכל שעה משעות היממה, ואין להסס לפנות אליהם בכל זמן.
אין להתבייש להביא בדים או כתמים לרב לכל מקום שהוא, כולל בית הכנסת, אלא שיש לעשות זאת בצורה צנועה ודיסקרטית.

על מי מוטלת החובה לפנות אל הרב?

החובה לשאול רב מוטלת על שני בני הזוג בשווה, כי שניהם מחויבים בשמירת הטהרה במשפחה. הכלל הוא: לפנות ולשאול כמה שיותר מהר ולא לדחות את העניין בשום אופן, כדי לא לפתוח פתח לתקלות שתגענה עד כדי היכשלות באיסורים חמורים, חלילה.
בדרך כלל, עדיף שהאשה תפנה ותדבר עם הרב בעצמה, שכן הרב צריך לשאול ולברר פרטים מסוימים והכרחיים שרק האשה יודעת אותם. כמו כן, אם האשה תמתין עד לשובו של בעלה מהעבודה וכדו' ותבקשו ללכת אל הרב, ייתכן שהוא יתעצל מחמת עייפותו, או השעה המאוחרת וידחה זאת למחר.
העיכוב בתהליך הטהרה שיגרם עקב כך עשוי לפגוע בשלום הבית, והזוג עלול להגיע לאיסורים.
כמובן, זו זכות לבעל לסייע לאשתו, במידת האפשר. יש פעמים שדווקא הבעל יכול לפנות אל הרב ביתר קלות, כגון בפוגשו בבית הכנסת.

מה קורה בשעת הפנייה אל הרב?

בדרך כלל, אורך הביקור אצל הרב זמן קצר ביותר, לפעמים אפילו דקה או שתיים. זאת בגלל המיומנות והזריזות הרבה של הרבנים באבחון הכתמים ובפסיקה ההלכתית. הביקור כולל אך ורק הצגת השאלה על ידי האשה, שאלות שהרב שואל לבירור הפרטים הדרושים לגופו של עניין ומתן פסק הלכה ברור.
מיותר לומר כי אין שום בדיקה גופנית, או שאלות בנושאים פרטיים.
ברוב המקומות יש כניסה נפרדת לנשים למקום שהרב נמצא בו, ואשתו או בתו של הרב נוכחות בחדר.

הזכות לייעץ בטהרת המשפחה

לענות על שאלות אלו זוהי חובתו הגמורה של כל רב בישראל. הרב הכין את עצמו לכך מראש ולמד את הנושא בספרי הקודש במשך שנים רבות, והוא ערוך לענות על שאלות אלו בכל עת שיידרש. גם גדולי רבני ישראל ראו לעצמם כזכות קדושה לענות לכל אשה על שאלות אלו. הגמרא מספרת על דוד המלך שחוץ מהיותו מלך ישראל היה גם רב גדול: "אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, אני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה".
"'ידי מלוכלכות בדם' - שהנשים מראות לו דם נדה, אם טמא אם טהור".
[ברכות ד, א וברש"י שם]

אין לאשה להתבייש לפנות לרב

על האשה לדעת כי בפנייתה לרב, בשעת הצורך, היא ממלאת חובה קדושה של בת ישראל. התורה הפקידה בידיה את עתידם ובריאותם הרוחנית והגשמית של בעלה וילדיה, ונתנה לה זכות מלאה וחובה להיעזר בכל גורם תורני – רב, מדריכה, חוברות הדרכה – כדי למלא את תפקידה הנעלה בהצלחה. הצלחתה – היא הצלחת עם ישראל!
גם נשים מכובדות ביותר אינן נרתעות מלפנות לרב בנושאים אלו. מובא בדברי חז"ל על שתיים משבע הנביאות שקמו לעם ישראל (ואלו הן: שרה, מרים, דבורה, חנה, חולדה, אסתר ואביגיל):
אסתר המלכה
"'וְאֶת מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה' (אסתר ב,כ), שהייתה מראה דם נדה
לחכמים כדי שיפסקו לה אם הוא טהור או טמא" (מגילה יג, ב).
אביגיל, אשת נבל הכרמלי
"הוציאה כתמיה והראתה אותם לדוד המלך".
[מדרש שמואל פרשה כג]
אשה שבכל זאת מתביישת לפנות לרב ישירות, יכולה להיעזר באשתו של הרב או בתו, בבעלה וגם במדריכה לטהרת המשפחה.
הכלל הוא: לפנות ולשאול רב כמה שיותר מהר, ולא לדחות את השאלה לזמן מאוחר יותר בשום פנים ואופן.
בכל מקרה של שאלה בהלכה או בהבנת הנושא, עומד לרשות השואלות צוות של רבנים ומדריכות בכל הארץ אשר ישמחו לענות לשאלות.
המרכז הארצי למען טהרת המשפחה בישראל
רחוב ישא ברכה 28
ת"ד 5067 ירושלים
טלפון: 02-5820414


פרק יד

תיאור הביקור במקווה

• הביקור במקווה. • צריך להזהר לגור בעיר שיש בה מקווה. • מי המקוואות נקיים יותר ממי השתייה. • מקווה וטהרה. • בריכות השחייה במצב תברואתי לקוי.

הביקור במקווה

כדי להיות בטוחים שהטבילה תהיה במקווה כשר המופעל לפי ההלכה, יש לפנות רק למקווה המאושר על ידי הרבנות המוסמכת. ניתן להשיג רשימת מקוואות מאושרים במשרד הרבנות הקרוב, או אצל אחד הארגונים העוסקים בנושא.
כשאשה מגיעה אל המקווה היא נכנסת, בדרך כלל, לחדר המתנה. שם היא יכולה להתרווח על אחד הכיסאות ולעלעל בינתיים בספרים או בעיתונים המונחים שם.
כאשר מתפנה אחד מחדרי הרחצה, נכנסת האשה לתוכו ומתחילה בהכנות לטבילה. בכל חדר יש אמבט, כיור, מראה ועוד, הכול נאה ומודרני ונקי.
לשמירת הפרטיות אפשר לנעול את דלת החדר ולשהות בו שעה ארוכה בלא שום הפרעה.
האשה חייבת להתרחץ היטב לפני הטבילה. אם היא מעדיפה להתרחץ בבית, היא תצטרך רק מקלחת קצרה במקווה לפני הטבילה.
לאחר שסיימה האשה את ההכנות, היא קוראת לבלנית באמצעות פעמון הנמצא בחדר הרחצה.
הבלנית, האחראית על המקווה, מעבירה אותה דרך דלת צדדית אל החדר שבו נמצא המקווה עצמו.
לא תהיינה שם נשים נוספות; כל אשה טובלת במקווה לבדה, כשרק הבלנית עומדת בקרבת מקום ומביטה בטבילה.
כשאשה טובלת, חייבים המים לכסות את כל חלקי גופה, כולל את שערות ראשה. תפקיד הבלנית הוא להביט ולאשר לטובלת כי טבלה כראוי.

צריך להיזהר לגור רק בעיר שיש בה מקווה

"צריך ליזהר מאוד שלא לדור עם אשתו בעיר שאין שם מקווה כשרה. ואפילו מי שצריך לפרנס ילדים, ועיקר פרנסתו לפי מראית עיניו הוא תלוי רק במגוריו במקום הזה - לא יחליף עולם עומד לעד-לעולם בעולם עובר, כי בוודאי כשידור בקביעות עם אשתו במקום הזה, בהמשך הימים יבוא לידי מכשול איסור כרת רחמנא ליצלן. וישים ביטחונו בה' שלא יעזבהו ולא תקופח פרנסתו בכל מקום שיהיה".
[החפץ חיים זצ"ל, נידחי ישראל, פרק מא]

מי המקוואות נקיים יותר ממי השתייה

"מבדיקת איכות המים במקוואות שערך צוות מעבדת 'אנליסט' ברחובות, לפי בקשת עיתון 'כל הדרום', עולה באופן חד-משמעי כי המים במקוואות נקיים לגמרי. יתרה מזאת: המיקרוביולוג הראשי במעבדת 'אנליסט', אייזיק אסולין, אומר שמי המקוואות ראויים בהחלט לשתייה. כך הופרך המיתוס האומר שמי המקוואות מזוהמים.
'כל הדרום' שלח לבדיקה מעבדתית דגימות ממי ארבעה מקוואות באזור, שנבחרו באקראי. התוצאות, כאן מקום להודות, היו מפתיעות ביותר: מספר החיידקים שנמצאו במ"ל מים נע בין 7 ל-52, כשבכוס מים רגילים הראויים לשתייה, יש לא פחות מ-250 חיידקים. קוליפורם צואתי לא נמצא.
הבדיקה נעשתה ללא התראה מוקדמת, ולמרות זאת היו התוצאות יותר ממשביעות רצון. למשרד הבריאות עצמו אין הנחיות ברורות בנוגע לניקיון המים במקוואות טהרה. המשרד מסתפק בהנחיות בעל פה, שמדברות על כך שהמים במקווה אמורים להיות באותה רמה של מים בבריכת שחייה.
'משרד הבריאות גם לא מפקח באופן שוטף על הנעשה במקוואות, ומסתפק בבדיקות מדגמיות שנעשות אחת לתקופה מסוימת', אומר דובר משרד הבריאות, חגי אליאס. 'את חומרי החיטוי מוכרת למועצות הדתיות חברה פרטית, שאמורה לבדוק אם אכן המים עוברים תהליך חיטוי'.
תחת תנאים אלה של העדר פיקוח ניתן היה לצפות, שבמקוואות ישרור בלגן גמור, אך כאמור הבדיקה הוכיחה את ההפך.
לפחות לגבי אזור הדרום, שנבדק בקפדנות. צוות 'אנליסט' ביצע ספירה כללית של חיידקים ושל כמות הקוליפורמים הצואתיים, שהם חיידקים הנמצאים במעיים בגוף האדם, ועלולים לשאת אתם מחלות כגון פוליו, כולירע וכדומה;
התוצאות כאמור יותר ממשביעות רצון. קוליפורם צואתי, לא נמצא באף אחת מן הדגימות.
איסוף הדגימות נעשה על ידי צוות 'כל הדרום' שעבר מתחילת השבוע בארבעה מקוואות: בקריית גת, קריית מלאכי, אשקלון ואשדוד. המים הנקיים ביותר נמצאו במקווה ברחוב משמר הירדן באשדוד: שבעה חיידקים למיליליטר אחד.
המשמעות היא שמי המקווה נקיים יותר ממי שתייה רגילים!
בכוס מים הראויים לשתייה קיימים 250 חיידקים למיליליטר.
בכל אחד מהמקוואות שנבדקו טובלות כ-15 נשים ביום בממוצע. כל הנשים שאתן דיברנו במסגרת הכנת הכתבה, הביעו שביעות רצון מרמת הניקיון והשירותים במקוואות.
הממונה על המקוואות במועצה הדתית באשדוד, אינו מופתעת מתוצאות הבדיקה: 'יכול להיות שאנשים אחרים מופתעים, אבל מי שיודע אלו משאבים ומאמצים משקיעה המועצה הדתית בהחלט לא מופתע'.
- 'מהן הפעולות שהמועצה הדתית נוקטת בהן?'
- 'שכרנו חברה פרטית, שמייעצת ומפקחת על ניקיון המים.
אמנם לא ידענו שהמים נקיים עד כדי כך שהם אפילו ראויים לשתייה, אך אני בהחלט שמח על כך. אני גם מקווה שכעת יתנפץ הסטריאוטיפ של מקווה כדבר מזוהם ומלוכלך, ומאמין שנשים שנרתעו לבוא בגלל דעות קדומות יצטרפו למעגל הטובלות במקוואות'. עוד מיתוס ותיק נשבר".
[מוקד קול הדרום]

מקווה וטהרה

"לאחרונה ניסו גורמים בלתי אחראיים להוציא לעז על כלל המקוואות. מבחינה רפואית אין אפילו השוואה רחוקה בין הניקיון המצוין של המקווה, לבין הבעיות הזיהומיות הקשות והמסוכנות של בריכות השחייה, שהנוער התמים נוהר לשם בהמוניהם. ואמנם לא נשמע אף פעם על אשה שחלתה עקב ביקורה במקווה. המקוואות עומדים תחת פיקוח מעבדה לפי תקן משרד הבריאות, המקוואות מטופלים בחומר חיטוי במינון המתאים, מעבדות עורכות בדיקות בכל שטח הטבילה ומחלקת המקוואות של כל מועצה דתית פועלת לפי הנחיות של מנהלי המעבדות. בנוסף לכל זה, תפקידה של הבלנית לפקח על השטח, שלא תתקרב אשה שלא עשתה רחיצה במים חמים וסבון, סירוק, וחפיפה מדוקדקת - שהרי בלי זה ההלכה היהודית פוסלת את הטבילה. ההקפדה על ניקיון מלכלוך וזיעה במקווה ביחס לבריכות שחייה, הוא כהבדל שמים וארץ".
[ד"ר דורון גיל, 'ידיעות אחרונות', י"ד חשוון תשנ"ז, 27.10.96 ]

בריכות השחייה במצב תברואתי לקוי

"כשני שליש מבריכות השחייה הציבוריות בישראל נמצאות במצב תברואתי לקוי - כך עולה מבדיקת משרד הבריאות.
למרות זאת, מגלים הנתונים כי בשנים האחרונות חל שיפור במצב הבריכות בארץ.
בישראל יש כיום 1,420 בריכות ציבוריות, וכולן נמצאות בפיקוח משרד הבריאות. הנושאים הנבדקים על ידי המשרד בבריכות הם מצב תברואתי כללי באזור הבריכה, ריכוז חומר חיטוי במים, רמת החומציות שלהם ועכירותם, והימצאות חיידקים במים. מסיכום נתוני הביקורות שנערכו בבריכות השחייה בשנת 89 ' עולה כי בתל-אביב, ירושלים והמרכז (נתניה, פתח-תקווה, רמלה ורחובות) רק כשליש מהבריכות היו במצב טוב. ב 84- אחוז מהן הוגדר המצב התברואתי כבינוני, וב-91 אחוז מהן - לקוי.
הליקויים האופיינים שנמצאו: רמת ניקיון נמוכה של המתקנים הסניטריים, חריגות ברמת חומר החיטוי, והיעדר מכשירים לבדיקת רמת עכירות המים.
בשנת 89' נשללו רשיונות של עשר בריכות עקב ליקויים תברואתיים, אך השנה לא נשלל אף רשיון. בבדיקה מעבדתית, החריגה מרמת החיידקים המותרת הייתה כזו שבין חמישה לעשרה אחוזים. מהדגימות שנלקחו כללו כמויות חיידקים גבוהות מהמותר. בחלק מהמקומות נמצאות כמויות גדולות של חיידקים הגורמים בין השאר לזיהומי עור ולזיהומים במערכת הנשימה".
[שרית רוזנבלום, כתבת לענייני בריאות 'ברחבי המדינה']


פרק טו

תפילת האשה ביום טבילתה

תפילה ביום הטבילה

הקשר העמוק בין בני זוג הוא עניין מרכזי בתפילה שנשים נוהגות לשאת ביום טבילתן במקווה הטהרה: "יהי רצון מלפניך שתשרה שכינתך ביני ובין בעלי, ותייחד עלינו שמך הקדוש: יו"ד ה"א, ותכניס בלבנו רוח טהרה וקדושה, ותרחיק מאתנו כל מחשבות והרהורים רעים. ותיתן לי נפש זכה וברה ביני ובין בעלי, ולא ניתן אנחנו שנינו את עינינו בשום אדם בעולם, כי אם עיניי בבעלי ועיני בעלי בי. ויהיה בעיניי כאילו אין אדם טוב ויפה ובעל חן בעולם כמו בעלי, כדבר שנאמר: 'שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיך', ונאמר: 'כִּי הוּא אֲדֹנַיִךְ וְהִשְׁתַּחֲוִי לוֹ'.
וכן יהיה בעיני בעלי כאילו אין אישה יפה ובעלת חן והגונה בעולם כמותי, ויהיו כל מחשבותיו בי ולא בשום ברייה אחרת בעולם, כדבר שנאמר: 'יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ עַל כֵּן בֵּרַכְךָ אֱלֹהִים לְעוֹלָם', ונאמר: 'וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ', ונאמר: 'עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ'".

מילות סיום

"הדבר היפה ביותר שבו יכולים אנו להתנסות – הוא המסתורין של החיים לדעת שיש משהו שאינו ניתן לתפיסתנו להכיר בגילוייה של התבונה העמוקה ביותר ושל היופי המזהיר ביותר, שאינם ניתנים להבנתנו אלא בצורותיהם הפשוטים ביותר. הכרה זו ברגש זה – הם שיוצרים את האדיקות האמיתית".
[אלברט איינשטיין]

המשפחה היהודית – גן עדן ביקום

המדע והפילוסופיה המודרניים מכירים יותר ויותר בכך כי האדם והיקום מלאים כוחות על-טבעיים ותופעות מופלאות.
כבר מזמן קבע גדול פיסיקאי הדורות, איזיק ניוטון, כי "השגתי רק טיפה מן הים הגדול של הטבע, החתום לפני". אחריו חוקר גדול נוסף, בלייז פסקל, שדימה את המדע ל"כדור ההולך וגדל ללא הרף. ככל שמתרחב היקפו - מתרבה מספר נקודות המגע שלו בטמיר הנעלם".
האמת היא כי חוקרים אלו ורבים שבאו אחריהם רק החלו לתפוס מעט ממשמעות הפסוק: "כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם" (ישעיהו, נה, ט).
המשפחה היהודית היא נקודת גן העדן האחרונה הקיימת עדיין ביקום. היא בית המקדש הפרטי של כל זוג. במסגרתה מסוגלים בני הזוג לטעום משהו מאותה הרמוניה עילאית שהייתה פעם מנת חלקם של אדם וחווה בגן עדן לפני החטא. אין זה מקרה שקוראים לנישואין היהודיים בשם "קידושין" - מלשון קדושה.
לא בכדי קבעו חז"ל כי: "איש ואשה זכו -שכינה ביניהן" (סוטה יז, א). הבית הוא בית המקדש הפרטי של כל איש ואשה יהודיים, מקדש שאינו חרב לעולם.
לא יועילו המילים - צריך לחיות זאת בפועל כדי להאמין שדבר טוב כל כך יכול להיות אמיתי.

שתף מאמר זה: שתף מאמר זה: Google Del.icio.us Digg Facebook Technorati
 

מנוף אקסלוסיב