כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה וכל שאינו מתאבל אינו זוכה, כך הגדירו חכמינו את עניין האבלות על חורבן בית המקדש. ראוי להבין מדוע חכמים נתנו שכר כזה למי שמתאבל על ירושלים ועונש של אי ראייה בשמחת ירושלים שתיבנה במהרה בימינו למי שלא מתאבל. מילא את גודל השכר אפשר להבין קצת יותר, שהרי האבל על חורבן בית המקדש קשה לנו לדמיינו, אנחנו חיים תקופה ארוכה מאוד מאז חורבן הבית ואין לנו כלל השגות במה שאנו חסרים אבל להעניש כל כך את מי שאינו מתאבל כראוי זהו דבר כלל לא מובן.

 בכלל צריך להעמיק קצת את נושא האבל ואת הצער שאנו חווים על חסרון הרוחניות שהיה בזמן בית המקדש. מה בעצם חסר לנו, שאנחנו רוצים שייבנה? ישיבות ומקומות לימוד יש? כן. קיום מצוות יש? כן. מי שרוצה להפוך תלמיד חכם לכאורה אין שום מניעות מיוחדות, מי שרוצה להיות בעל חסד יכול להיות, מי שרוצה להקים בית של תורה, גם יכול לעשות את זה. אז מה חסרנו? על מה כל האבל?

מספרים על יהודי כפרי שהיה חי לפני מספר דורות ברוסיה בתקופה של הקוזאקים (שחטפו ילדי ישראל ועשו צרות ופוגרומים נוראיים ליהודים), שהגיע להתארח אצלו רב חשוב. נשאר הרב ללילה וכולם הלכו לישון אחרי תפילת ערבית וסעודת ערב.
בחצות התעורר הכפרי ואשתו לקול בכי מרטיט לבבות, בפחד ורעדה לקח לידיו מקל שהיה שמור אצלו למקרים של סכנה, ובצעד איטי החל לחפש אחרי מקור הבכי כשאשתו נחבאת מאחוריו מוכנה לצעוק על כל דבר שרק יבוא.
לאחר מספר שניות הגיעו הם לחדרו של הרב וראוהו יושב על הרצפה, עיניו מלאות דמעות, קורא משהו מסידור ישן ובוכה על כל משפט. עמדו הכפרי ואשתו ודפקו קלות על מפתן הדלת כדי להסב את תשומת ליבו של הרב אליהם. הרים הרב את עיניו, הפסיק לבכות, ושאל למבוקשם.
-יסלח לי כבודו, אמר הכפרי, אולי אוכל לעזור לכם במשהו? הרי רואים אנחנו בעין שקרה לכם איזה אסון נוראי, אולי תוכלו לפחות לספר מה אירע?
-לעזור, איני בטוח שתוכל, אמר הרב, כיון שאני בוכה על חורבן הבית, על אורך הגלות, ומתפלל שישלח לנו הקב"ה את משיחו.
-ומה יעזר לנו משיח? התעניינה לפתע אשת הכפרי, עומדת עדיין מאחרי גבו של בעלה.
-המשיח יגאל אותנו מכל צרותינו, השיב הרב, ויקח אותנו לירושלים, לבית המקדש.
-יסלח לי כבוד הרב, התערב הכפרי, אבל אנחנו דיי מרוצים ממה שיש לנו כאן, יש ברוך השם פרנסה טובה, שטח טוב, אדון כפר ידידותי. אנחנו לא רוצים לעבור פתאום לירושלים...
-ומה עם הקוזאקים? התעניין הרב.
הביט הכפרי על אשתו והעיניים שלהם נפגשו בהחלטה אילמת.
-אולי אכן יש תועלת במשיח, אמר הכפרי, אם יוכל לקחת את הקוזאקים לירושלים...

מצב עגום זה של אי רצון לשנות את סדרי החיים, הפחד מפני הנעלם, הרצון לדחות את הבלתי נמנע, הוא מצב של חולי ובעיה. הבה לרגע נתבונן מה באמת חסרנו ועל מה אנחנו בוכים.

העולם שלנו הוא עולם של הסתר הפנים, כלומר: לבורא העולם אין הפרש בין רצון לעשייה-מה שרוצה הוא שיקרה הינו המצב שבו הדבר נמצא (רצון=מציאות). בעולמנו הפריד הבורא בין הרצון לבין המציאות ונתן לעם היהודי את היכולת להשלים את החיסרון של העולם על ידי קיום מצוותיו, כך שהיהודי הופך את רצונו של הבורא למציאות. בית המקדש הינו אחד המקומות שבו מתרכז קיומו של רצון ה' בעולמינו ומשם מגיע שפע גדול לעולם מכיון שהבורא מביא לעולם את הצרכים הרבים שיאפשרו לבני אדם לקיים את מצוות בית המקדש כראוי.

מכאן משמע שחסרונו של בית המקדש פוגע בכולנו, באופן אישי וציבורי, הן ברוחניות והן בגשמיות. רק אדם שיש לו ערכים פנימיים נכונים, בנויים על פי תורת ה' יוכל לחוש בחסרון בית המקדש ולהתאבל על חרבנו, מכיוון שמבלי המקדש לא מתקיים רצונו של הבורא כראוי.

אם כן באבל זה שאדם מתאבל על חסרון של בית המקדש אנו יכולים לברר האם האדם קשר את עצמו לרוחניות ולאמונה ולכן מרגיש בחסרון שבחורבן, או שח"ו הוא נהיה גשמי יותר מידי ולא רואה בחסרון זה כי אם הפרעה קלה או כלל לא אכפת לו מרצונו של הבורא. לפיכך מי שמתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה – אדם נהנה רק כשממלא את חסרונו, ומאחר שאדם זה היה חסר את בית המקדם הוא שמח ושש על זה ששב הבורא להנהיג את עולמנו בגלוי. אך אדם שלא מתאבל ולא חש בחסרון – הוא אינו זוכה לשמוח בבניין בית המקדש, בית המקדש אף פעם לא היה חסר לו, ולא שמדובר כאן באיזה עונש אלא יהיה לו צער כשיבין שלא עשה את המוטל עליו בחייו.

ה' יזכנו לראות את ביאת משיח צדקנו במהרה בימינו, ובבניין ירושלים עיר הקודש, אמן!

שתף מאמר זה: