לכבוד אנשי 'מנוף'. ראשית, עליי להודות לכם על האתר הנפלא שיש לכם. סוף סוף, אתר הסברה ממדרגה ראשונה שמסביר אל נכון את עמדות היהדות הדתית והחרדית באופן ברור, שוטף ועדכני. אילולי היה 'מנוף' צריך היה להמציא אותו.
אני כותב לכם על הרגשה קשה שמלווה אותי זה תקופה. אני מתחיל להרגיש בערך כמו שמרגיש יהודי הנתקל בתופעה הידועה היטב מתולדות האנטישמיות: יהודי אחד סורח ואת הקולר תולים בכל עם ישראל. אנטישמים, כמו שאר בעלי משפטים קדומים, לא דיברו מעולם בלשון יחיד.

בשבילם קיימים רק ציבורים גדולים: היהודים, הכושים, הצוענים, וכדומה. די להם להתבונן באקסמפלאר אחד מתוך קבוצה אתנית או לאומית מסוימת, כדי לדעת כל מה שצריך לדעת על הקבוצה כולה.
אני חושב שהגיע הזמן לפוצץ את ההכללה האווילית הזאת. לכל ציבור של בני אדם יש מסורות, מנהגים, לשון, מידות וזיכרונות המייחדים אותו. אבל שום יחיד אינו נושא באחריות למעשיהם של כל בני קבוצתו. השפיטה צריכה להיות אינדיווידואלית. זאת זכות ראשונית של כל אדם.
לצערי, התקשורת הישראלית פועלת בדפוסים סטריאוטיפיים וגזעניים. ההיסטוריון ופרשן התנ"ך יחזקאל קויפמן הגדיר יפה עניין זה. את הדברים פרסם במסתו, בירחון 'מאזנים', טבת תרצ"ד והופיעה באסופת כתביו 'בחבלי הזמן', הוצאת דברי, 1936. הוא כותב:
"את המילה 'אנטישמיות' רגילים אנו לתרגם 'שנאת ישראל', אבל התרגום הזה אינו מדויק. האנטישמיות אינה שנאת ישראל בעצם, אלא היא שיטה של קטרוגים הבאה לבסס ולהצדיק את השנאה לישראל או את הרע הנעשה לישראל. האנטישמיות כרוכה ברגש השנאה, אבל כשהיא לעצמה היא אינה רגש, אלא אידיאה, תורה, ולפרקים גם מין שיטה 'מדעית'. האנטישמיות בתור שיטה אינה שואפת לבאר את שנאת ישראל אלא להצדיק אותה. היא נותנת לשנאה טעמים, שאינם טעמיה וגורמיה האמיתיים. אחותה ובתה היא העלילה. האנטישמיות משתמשת בקטרוגי שקר, בסילופים. היא משתמשת בשיטה של האשמות המכוונות נגד הדת היהודית, המוסר היהודי, הגזע היהודי, אורח חייהם של היהודים ויחסם אל הסביבה הנוכרייה. ואלה הם ראשי דרכיה: הבדות: היא מאשימה את היהודים בחטאים, שאינם בהם כלל. ההכללה: היא מגלגלת על הכלל כולו את אשמות היחידים. הייהוד: היא מייחדת ליהודים חטאים, שאינם מיוחדים להם, ומבליטה אותם כחטאים "יהודיים". ההחמרה: היא חושבת להם לחטאים מה שאינו נחשב לאחרים לחטאים. ומכיוון שהאנטישמיות היא אידיאה או תורה, יכולה היא להיפרד מעל השנאה ולהתקיים בפני עצמה...
צרעת האנטישמיות מאהבה פרחה בנו בתקופת ההשכלה, ומאז היא פושה בנו ואוכלת את נפשנו בכל הפה. כארס היא מחלחלת מאז בקרבנו, מרעילה את שורשי נפשנו... את האנטישמיות היהודית קיבלנו בירושה מדור ההשכלה. זהו פשעה הכבד של ההשכלה היא חתמה על "סעיף האשמה" של האנטישמיות והתחילה דורשת מן היהודים, שיחזרו ב'תשובה' כדי שיזכו בעיני העמים. אופייני מאין כמותו הוא ביטויו של יל"ג הנותן במשכיל סימן מיוחד המפלה בינו ובין 'שאר אחיו בני ישראל': המשכיל 'מודה על האמת' (באותן שנים לא נולדו 'דורשי אמת' ומי שחושבים עצמם כבעלי 'דעת אמת', עם זאת, עיתון 'אמת' (פראבד"ה בלע"ז) יצא גם יצא."
דבריו של קויפמן אקטואליים לימינו. והנה המחשה קטנה מן הזמן האחרון: איך התאגדו להם ארבעת יסודות האנטישמיות של קויפמן: הבדות, ההכללה, הייהוד וההחמרה בפרשת סולטנוביץ' ממרכז הרב. וזאת בלי להתייחס לחדשות עצמן, שלהערכתי יתבררו כבדות וכסיפור שלא מתחיל ולא נגמר.
1. הבדות - הסיקור התקשורתי לפרשה כלל בדיות מראשית ועד כלה. כידוע, כל אדם זכאי טרם הוכחה אשמתו, אך כאן הרי מדובר בדוס, ולכן עוד בטרם החלה חקירת המשטרה כבר קיבלה הפרשה סיקור תקשורתי ענק. הארץ (12.01.00) פרסם בעמודו הראשון כי רב חשוד שהתעלל מינית בתלמידיו. (בדות: לא מדובר ברב אלא במורה). העיתון הקדיש לנושא עוד שלוש ידיעות נוספות ופרשנות רקע. כל זאת על ביצה שלא כל כך נולדה. בידיעות אחרונות הגדילו לעשות והקדישו לפרשה את עמוד השער של מוסף 24 שעות, מעשה ללא תקדים. גם מעריב לא פיגר אחרי העיתון של המדינה והקדיש לפרשה עמוד שלם במוסף העיתון. כלי התקשורת השונים: גלי צה"ל, קול ישראל, הערוץ הראשון והערוץ השני התייחסו לפרשה (איך לא?!) בכל תוכניות המלל, האקטואליה והחדשות: מהדורות החדשות, מוספי הצהריים, ערב חדש וחמש עם רפי רשף.
דרך אגב, באותו יום התפרסמה ידיעה על כך ש"המשטרה מייחסת לבני סלע 35 מעשי אונס". ידיעה מזעזעת זו, לא מעשים מגונים שטרם נחקרו אלא מפלצת שבאמצעים אלימים ורצחניים הרסה את חייהן של עשרות נשים וילדות, פורסמה בעמודים הפנימיים.
גם שאר העיתונים סיקרו את הנושא בלהיטות מוגזמת. ידיעה נוספת התפרסמה ב17.01.00-: "סולטנוביץ' ימסור עדות היום". וב18.01.00-, כצפוי, התפרסמה ידיעה נוספת ש: "סולטנוביץ' מסר עדות אתמול".
באותו שבוע שבו פורסמו כותרות הענק על המורה מ"מרכז", נחשדו 3 מדריכים מגופים חינוכיים ותנועות נוער, שאינם חובשים כיפה, באותן עבירות. הראיות בשלושת המקרים - הרבה יותר חד-משמעיות (כולם במעצר - להבדיל מזאב סולטנוביץ'). וזה ששלושת המקרים לא כיכבו בעמודים הראשונים ובכותרות ענק - להבדיל מסולטנוביץ' - האם זה במקרה?
2. ההכללה והייהוד - בתוכנית 'פופוליטיקה' מיום שני השבוע (17.01.00), התחיל המנחה יעקב אחימאיר דיון בעניין סולטנוביץ' במילים: "אולי יש להקיש מן הפרט אל הכלל"(!!!) בשקופית שליוותה את הדיון נראתה תמונה של המון דתי ומעליה כותרת ענק: 'מגע רבני' (!!!)
3. ההחמרה - לא זכור לי מקרה דומה של סיפור מפוקפק שכזה (התלונה מדברות על הטרדה מינית של תלמידים בוגרים, מעל גיל 20) שבו מפרסמים את שמו של אדם עם חשדות והאשמות עוד טרם הוא נחקר או נשאל דבר. כדי להגדיל את אפקט רצח האופי, דיווח 'קול ישראל' על החשדות בראש מהדורות החדשות במשך יום שלם, והוסיף שיש חשד שסולטנוביץ' בירך על רצח רבין. המשטרה לא הזמינה את סולטנוביץ' לחקירה. סולטנוביץ', בצעד מטופש, פנה למשטרה כדי שיזמנו אותו לחקירה (לא בדיקה) על מנת שיוכל להגיב על הטענות שהועלו כלפיו. הוא יזם את הפגישה עם החוקרים כדי לטהר את שמו, ודובר משטרת ירושלים, שמוליק בן רובי, שמאוד מאוד "אוהב" דתיים, הזמין את כלי התקשורת שיצלמו אותו יוצא מהחקירה כביכול. למחרת היום, התנוססה תמונתו של סולטנוביץ' על גבי העיתונים.
מעניין מדוע מעולם לא שמענו דיווחים שוטפים כל כך על פרשת ההטדרות המיניות ברשות השידור (כתבות בנושא התפרסמו אך ורק ב"כל העיר", וגם הם השמיטו את פרטי הבכירים שהטרידו. אגב, הנושא ההוא נסגר "בפנים" ולא הועבר לטיפול המשטרה.), לא קראנו כתבות רבות כל כך על מכללת הנגב, על ההטרדות של מרצים באוניברסיטה או של רופאים בבתי חולים. מדוע במקרים אלו לא נאמר מעולם כי מדובר בפרט שיש להקיש ממנו על הכלל?
כתבה אריאנה מלמד: "רב בישיבה גדולה חשוד במעשים מגונים. איך שהתקשורת החילונית מלקקת את האצבעות ואת השפתיים בכל פעם שידיעה כזאת מגיעה אליה. זה מין סיפור שעיתונאים עובדים עליו בחיוך מסוים, חיוך קטן של טפיחה עצמית על השכם, חיוך של ניצחון אפילו. צקצוקי לשון, תחושת לכידות, אמונה עיוורת ומטמטמת ש'אצלנו אין דברים כאלה' והבלטה של הסיפור מעבר למידותיו הטבעיות. כך, בכל פעם שמישהו מן המחנה ה'אחר' מתגלה בערוותו. חילונים נהנים במיוחד מהצצה לערוותיהם של דתיים. בשביס-זינגר המנוח, בר-יוסף המנוח ונעמי רגן, תיבדל לחיים, הם יוצרים שכל הקריירה שלהם נובעת מהבנה של ההנחה הפשוטה הזאת. כיוון שטענת האורתודוקסים היא שחייהם נטולי חטא, יחסית לחיים החילוניים, הרי שבכל פעם שמתגלה ההיפך, צפוי שקהל של חילונים יזיל ריר. פעם בגלל ההצצה, ופעם בגלל החדווה הנוספת של חשיפת קלונם של מי שטוענים כי אין ביניהם קלון. מורה נאשם במעשים מגונים בתלמידיו? נורא, באמת נורא. אבל רב בישיבה? נוסף לזעזוע, יש גם הנאה פורנוגרפית משונה בעצם חשיפת האירוע. בשלב שאחרי החשיפה הראשונית, האירוע עצמו הופך כלי נשק במלחמת החילוניים בדתיים ולהיפך. אני מוכנה להתערב שכבר היום אפשר יהיה לשמוע, בתכניות הדברת הנרגנות ברדיו, את סיפור החשדות נגד הרב מועצם לכדי טענה כללית על צביעותם של דוברים דתיים המגלגלים עיניים כלפי שמים ורוחצים בניקיון כפיהם. וכשעוסקים בהצצה פורנוגרפית, העיקר הולך לאיבוד. בשנים האחרונות הולכים ונחשפים מעשים שפעם היו מלווים בשתיקה ציבורית, בטיוח מאסיבי ומוצלח. יותר ויותר מתגלה, כי בתי ספר ופנימיות אינן רק גן עדן לילדים, וכי בתוכם יושבים גם אנשים שטובת הילד חשובה להם פחות מסיפוקו הרגעי של יצר. ככל שייחשפו יותר, כך אפשר יהיה להגביר בקרבנו את המודעות לצורך להגן על ילדים מפני מבוגרים מתעללים. באמת לא חשוב אם מדובר ברב או במורה לדראמה. וחשוב מאד להבין, כי מבחינה מוסרית ומבחינה חוקית כאחד, אין כל הבדל בין השניים."
הגדיר זאת יפה המנהיג הציוני מקס נורדאו: "היהודים", הוא אמר, "אינם שנואים מחמת תכונותיהם הרעות, אלא מייחסים להם תכונות רעות מפני שהם שנואים".

 גולש האתר שמעון כהן כותב על נושא של שנאת האומות לעם ישראל.

שתף מאמר זה: